על ספר השירים 'אמי מציירת' מאת ברכה רוזנפלד

הוצעת עקד 2008 תשס"ח

אדלינה קליין

גיליון מס' 23 - ניסן תשס"ט * 4/09

ציור עטיפת ספר השירים "אמי מציירת" מבטא עומסי רגשות אשר נעצרו זמן רב ושוכנו בתא עמוק אי-שם 'בתת-המודע' של הציירת הפסלת והסופרת לנה פיינבורג לבית לילינהיים, עד לאותו פרק זמן - בו ניאותו לצאת להיפתח ולהתחבר אל 'המודע' כדי יכולת להעניק ביטוי קונקרטי והכרחי בשפת המכחול והצבע.

צורך מתן ביטוי אצל כל אדם הוא צורך הכרחי, כמו הקיום עצמו והם מועברים באמצעות הדיבור. קל וחומר אצל הציירת שלפנינו, אשר נחוץ היה לה לבטא את אותו פרק קריטי 'בלתי מחיק' בחייה בו הושם קץ לילדותה המאושרת והחל תהליך הבריחה: מהבית, מהמשפחה, מהמקום, בשל השואה שנחתה על יהדות אירופה.

בציור המופשט, ניתן להבחין בקני רובים דרוכים המופיעים במיני צורות, נתקלים במראה רצועות של חבלים בגדלים שונים, וברכבות חוצות ערים.

אין ספור 'הנקודות' אשר מופיעות בציור הונחו במכוון, אולי כדי להזכיר ציוני מקום בהן עברה. במרכז הציור אנו מוצאים מעין דימוי למחנה מוסגר שאין אפשרות לחצותו ורק החלומות המורות על שמש זורחת (בקצה השמאלי של הציור), צופות ומציינות זריחה חדשה אפשרית...

(בע' 11) תרגמה המשוררת ברכה רוזנפלד את חוויות הציור של אמא, לשפת השירה:

..."וְהִיא אוֹסֶפֶת דִּמּוּיִים אֲפֵלִים מֵעָפָר
גַּל-עֵד מְקִימָה מִן הָאֵפֶר
מַצֵּבוֹת אֲוִיר
כְּשֶׁבַּחֲלַל דִּמְדּוּמִים נִכְתָּבוֹת אוֹתִיּוֹת"...
..."בִּכְתָב לָטִינִי קִירִילִי עִבְרִי
בּוֹרֵאת עַצְמָהּ
מִדֵּי יוֹם.
מִדֵּי שָׁעָה
כְּנִיב מוֹלִיךְ אַהֲבָה"...

הציור הפותח את הקובץ 'בנוי מלְבנִים דְמוּיי לְגוֹ'. הצבעים בתמונה מורים על השקט בטרם סערה. קיים פתח לשער הבית שצבעו ירוק עז, והוא היחיד שבולט בכל גוף הציור, המבנה החרב שנותר על עומדו, נמצא במצב של קריסה. נראה מחזיק בשארית כוחותיו באבנים שלא יתמוטטו. הקירות החיצוניות, מהוות גל-עד לבדידות, עזובה ונטישה. המומנטום של הציירת הוא 'הרגע הקריטי' אשר נשתמר בתודעתה, שב חוזר ופוקד שוב ושוב, ולא מניח לה עד צאת הציור לאוויר העולם.

כהרי שורותיה של המשוררת (ע' 8) לאמור:

..."אִמִּי מְצַיֶּרֶת אֶת עִיֵּי הָרְחוֹב, אֲבָנִים מְרֻבָּעוֹת"...
..."וּבְנֵי מִשְׁפָּחָה מִתְמַּלְּטִים מִן הַהַפְצָצָה מִן הַקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית
בִּקְפִיצָה"..

הציור (ע' 13) שוב מורה על הרס בניין שהופגז וחללים ריקים נשקפים מעמודים פצועים ואין יוצא ואין בא. המדרגות בקצה התמונה אומרות את שכתבה המשוררת (ע' 9):

..."וְהִיא עוֹלָה בַּמַּדְרֵגוֹת הַנְּסוֹגוֹת, עוֹלָה וּנְסוֹגָה
וְיַלְדוּתָה קוֹפֶצֶת מִתוֹכָהּ לַעֲצוֹר אֶת הָעוֹלָם"...

הציור (ע' 25) מביע את הסערה הפנימית. סולמות תלושים חסרי תועלת, פסי רכבות הרוסים ומדממים. ותוהו ובוהו שפקד את העולם הפנימי והחיצוני כאחד, נבטים במלכודת האימה שחוותה (ע' 16):

..."עֲדַיִן מְשַׁקְשֶׁקֶת הָרַכֶּבֶת וּפַסֶּיהָ דּוֹהֲרִים
בְּקַוִּים מַקְבִּילִים עַל הַבַּד הַנִּכְנָע"...
..."מֵעֵבֶר לְהָרֵי אוּרָל
עַד סִיבִּיר וְקָזַחְטָן,
בַּשֶׁלֶג, בַּקֹּר, בָּרָעָב,
בִּצְבָעִים שֶׁל פְּרֵדָה מִתְמַשֶׁכֶת"...

ויש גם השיר (12):

..."אִמִּי מְתַרְגֶּמֶת אֶת הַזְּמַן לְקַוִים מְסֻלְסָלִים"...
..."מְחַסֶּרֶת זִכְרוֹנוֹת מִן הֶעָרִים הַחֲרֵבוֹת"...

הציור (ע' 37) לוכד בזיכרון מחנות השמדה. בצבעים, שוררת אפלה וסדר מופתי של בניינים מתכתיים. אין גבולות אשר מונעות מהרשעות והרוע להשתלט ולחנוק את זעקות החללים. ולפנינו השיר במלואו (ע' 36)

..."זֶה הַצֵל
הַבֵאתִי
מִן הַגִּלְגּוּל
הַקּוֹדֵם
דּוֹרֵךְ עַל בְּהוֹנוֹתַי
נוֹגֵס בַּעֲקֵבַי
וּמְחַלֵּק
מָנוֹת נְדִיבוֹת שֶׁל
רָעָב"...

באמצעות שירתה של המשוררת ברכה רוזנפלד ניתן להקשיב לקולה של האֵם הציירת, בעוד דיממת הציור האילם, מקבל לגיטימציה ומדבר (ע' 15)

..."עַכְשָׁיו אִמִּי
עִם הַבַּדִּים
מַתִּיזָה בְּדִידוּתָה קִלוּחִים, קִלוּחִים
יּוֹלֶדֶת אֶת אָבִיהָ
יוֹלֶדֶת אֶת אִמָּה
יוֹלֶדֶת
מִכֹּחַ אוֹמֵר לָהּ לִבְרֹחַ
עַתָּה"...

'הבריחה', מאוזכרת לאורך היצירות ומשמש קוד תלת-מימדי בלתי הפיך: הבריחה הפיזית ממצב קיים וידוע למצב אחר, בלתי-ידוע. הבריחה הנפשית מהמודע, אל התת-מודע. העימות של התת-מודע, וחיבורו אל המודע באמצעות המכחול והצבע.

'הצבע', הוא לא פחות דומיננטי ואולי עולה על הכל בשיריה של ברכה, והיא אשר צובעת את הצבעים אשר 'בציורים', מתוך הידיעה המוקדמת, את ששאפה הציירת להביע... הרגשות מעורבות, שכן כל הציורים מדברים אל המשוררת כמו היא אשר אחזה במכחול. בשל כך, זרימת השירים היא כה טבעית ומתבקשת, שכן הם חלק בלתי נפרד מהציורים (ע' 20):

..."הַמְּעִזִּים וְהַנִמְנָעִים
הַקָּרִים וְהֲחַמִּים
כָּל הַצְּבָעִים
צָמְחוּ עַל פֵּרוֹתָיו
שֶׁל עֵץ אֶחָד מְכֻשָּׁף
בְּגַן הָעֵדֶן"...

ובלתי נמנע מלרשום ציטוט נוסף משיר (ע' 22)

..."בְּשְׁעוֹת סַהֲרוּרִיוֹת
כְּשֶׁהַנוֹף מְכַבֶּה אֶת עַצְמוֹ
וּמְדַיֵק לְכַוֵּן אֶת צְבָעָיו"...
..."שָׁם תִּשְׂהֶה בְּכֹחַ חֻלְשָׁתָה
לְבַדָּה"...

ההיסחפות הגורפת של המשוררת אל פנים עולמה של הורתה, מגיעה מהליך עבודה ממושך קשה ומיגע, כמעט בלתי אפשרית.

כדי לחצות את 'הטאבו' אשר הטילו הניצולים בנושא השואה, היה צורך בשחזור והעלאת הזיכרונות שוב ושוב. בעוד עניין 'התיעוד' מבחינתה של הציירת, עמד בדרגה עליונה. עניין זה מתבטא בשיר (ע' 24):

..."מְעוֹפֶפֶת לוּלְיָנִית
שַׂחְיָנִית אֲוִיר"...
..."מִשְׁתַּחֲלוֹת וּמִשְׁתַּלְּבוֹת
כְּשַׁרְשְׁרוֹת קִיּוּם עַצְמָאִיּוֹת
בֵּיצִיּוֹת מֻפְרוֹת
לְהֻלֶּדֶת עוֹלָמוֹת"...

הן הציירת והן המשוררת הפרו והולידו עולמות המאפשרות לשתיהן להתמודד עם היומיום ואפשרויות אלה מספקות מרחב מחיה.

במסעה זה אל פנים עולמה של אימא, חוותה המשוררת מידי יום ביומו את הסיוטים והיטב למדה להבחין ולראות את התמודדותה של האֵם עם הטראומה והצלקות שהותירה השואה בנפשה.

ההשלכות 'מההתערות' הפכה 'למעורבות'. אותה מעורבות קיבלה משנה תוקף במשך הזמן, והן מועלות אל הכתב באופן ישיר אינטימי וחזק עד לכאב ביצירותיה של ברכה רוזנפלד כאשר הרגישות בכתיבתה ניבטת ללא כחל וסרק (ע' 43):

..."בְּעַל כָּרְחִי אֲנִי חוֹזֶרֶת אֵל טֶרֶם הִוָּלְדִי
שׁוֹהָה בַּמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא בִּקַּרְתִי מֵעוֹלָם"...
..."הַיַּלְדָּה מִשָּׁם כְּבָר לֹא תְּחַכֶּה
שׁוּב וְשׁוּב תוֹבִילֵנִי בָּמַּסָּע הַזֶּה"...

ומהאפלה אותה ידעה הציירת לנה פיינבורג בחייה - היא מוצאת במכחולה מקום לשרבט שביבי אור ותקווה כמעט בכל ציור וציור שאנו פוגשים בספר החזק הזה.
נראה כי כדרך האֵם' כך דרך הבת - 'שביבי האור' זורמים ועוברים את המשוכות ומובאים בשלמותן גם בשיר (ע' 19):

..."תּוּגוֹת נִשְׁבָּרוֹת לְלַכֵּד
אֶת שְׁאֵרִית הָאוֹר
לְמִרְבָּץ בָּלוּם שֶׁל יּפִי
מְעֻבָּד
חוֹנֵט לָעַד
אֶת דִּמְמַת גַּעְגּוּעֵי הַשָּׁוְא"...