שלושה שירים: אבא, אחי האפילפטי, אמא

רון גרא

גיליון מס' 23 - ניסן תשס"ט * 4/09

אבא
אבי תמיד רצה לעבור דירה,
חלם, חיפש, השלה.

עת עץ האבוקדו רשרש,
המנגו הבהב והשסק הבשיל,
ריסי עינינו עברו
בצל החיפוש התמידי.

חצר גדולה
בוגונוויליה יפה,
אבקות פרחים בתוך
עצי רימונים ואגסים
בקש להחליף
בבנין צעצועים בו כל
הזמן עולים ויורדים.

אנחנו-
נסענו עמו במזחלת החלום-
תרשישה,
בתקוה למזל מתפתח
לאור חדש.

אחרי הרבה שנים
כשזקן,
קנה דירה בבית משותף.
בלי צפצופים לחושים
של בעלי חיים.

אני כבר לא שם.
אין אור בחלונות
רק ימים מתוחים
בעורקים גלמודים.

אני כבר שנים מחפש
דירה,
בוכה געגועים לקולות של
צפורים,
לריחות של אדמה.

כמו ילד-
המחפש ואוחז באיזו
קליפת שמים.
רוצה בהמראה
ומחפש דירה.

שנינו החלפנו כוון
הנסיעה.
אחר כך,
מגולח ראש,
נופל בנחיתה
על אדמה כבדה.

כמה דומים בנים לאבות.



אחי האפילפטי
כמו עטלף את עץ האזדרכת
באביב,
בכל שנה בסתיו,
דלקת הריאות את אחי
חובקת.
משחלפה,
הבריק ברק והצית "אירוע"

אמש נהג לגמגם אך מעט,
היום מוחו עבר עירויי סיד ומלט.
לשונו יצוקה.
שפתיו כבדות ככפות של
בזלת.
היא עלתה על שרטון
השמש.


אמא

בית חולים-בהלה. מגע חטוף של אחות.
העין מבקשת לדעת מעבר לאותו הפרגוד.

מנגד,
אמי נושמת בצרורות
כקריאת ספינה בלב ים.
חיינו מקטרים ברסיסי זיכרונות,
מתמרים אל שביל החלב.
שלהבת עולה ומזכרת
דרך עמל ודרך מכאוב,
כיצד נפתלתי וקמתי להיות.
נגונך אמי-חלומי הקרוע,
איך הגנת עלי מאילנות מאיימים
משמים רועדים ליטפת דימעותי.
תוגת כינורך כבשה כל פינה
בשתיקתך שעלתה על כל שתיקה.

חוורת, מכחילה, נושמת אותי
בפעם האחרונה.
בי צמרמורת ריח עפר
ימי המבקשים מחילה מידך המלטפת
המלטפה.

אמי
עוד מעט עם בוא עמוד האש שבענן
תתפרץ זעקה כאובה מכל הזעקות
ותינשא מגילת סבלותיך במותך הבלתי נמנע.
את תבני תווים של אורטוריה
את תבני לך מלכות
בין שיחות מאורות
השמים.