מי ראוי להיות היורש?

המשך מגיליון 25

יוסף אורן

גיליון מס' 26 - אלול תשס"ט * 9/09

המסה הזו תדגים קריאה בסיפור הקצר "יורשים", סיפור המצטייר כ"מוזר" ביותר מבין סיפורי הקובץ "תמונות מחיי הכפר", קובץ הסיפורים החדש של עמוס עוז (הוצאת "כתר", 2009).

עלילת "יורשים" מתארת את הסבב הראשון במאבק על ירושה בין שני טוענים לזכויות עליה: בין עו"ד וולף מפציר, זר שהגיע לכפר מהעיר, לאריה צלניק, שחזר לאחרונה להתגורר עם אמו בת התשעים ב"ירושה", בבית שהקימו אבות המשפחה בכפר לפני כמאה שנים. כצפוי בסיפור אלגורי הסתייע כאן עמוס עוז במשמעות שמם של היורשים כדי להבליט את ההבדל ביניהם.

אריה צלניק הוא אמנם היורש הגנטי של אמו, אך שמו מעיד על טיבו: קיוו ממנו שיגדל להיות "אריה", יורש ראוי למייסדים, אך התברר שהוא "צלניק": צל עלוב שלהם. רק במידות הצבריות של גופו (20) ורק בעברו הצבאי בקומנדו הימי (15) הוא מזכיר את שייכותו לשושלת המשפחה, אך למעשה הוא עומד בצילם, משום שחסרות לו הסגולות הרוחניות שלהם – אותו ניצוץ חלוצי הנחוץ כדי להמשיך את מפעלם ואף להגדילו.

גם השם "וולף מפציר" של מתחרהו הוא בעל משמעות אלגורית. אף שאינו היורש הגנטי והפיזיונומיה הגלותית שלו רחוקה מהאידיאל הצברי (10), הוא "וולף", כלומר: זאב, שעורמתו מתבטאת בתכסיסי ההתיידדות שלו, וגם "מפציר" – כלומר: מצטיין בכישרון הדיבור ובכוח השכנוע. שתי הסגולות מעידות עליו, שבו קיים "הניצוץ" שחסר ביריבו, היורש הגנטי.

רק הפירוש האלגורי, פירוש המפנה למשמעות האידיאית של הניגוד בין השניים, מבהיר את היסודות "המוזרים" מהבחינה הריאליסטית שזרע עוז בסיפור הזה. כגון: הרגשתו של אריה ש"האיש הזר לא היה זר. - - - כמעט נדמה היה לאריה צלניק שהוא זוכר את הפנים האלה, - - - זוכר במעומעם, כמו מלפני חיים שלמים" (9). האפשרות הזו מתחזקת בגוף הסיפור בדבריו של וולף מפציר, המזכיר לאריה צלניק את המוצא המשותף של משפחותיהם מפלך חרקוב (17), את היותם "לא רק ידידים", אלא "קרובים. ואפילו שותפים" (21). בסיום הסיפור מאשרת גם המורישה, רוזליה הקשישה, שהיא בעלת הנכס שערכו הנדל"ני כה רב, את זכותו של "הזר" להיות בעל עניין בירושה שלה. כאשר וולף נשכב לצידה של רוזליה, אין היא דוחה אותו, אלא מגיבה לליטופים שהוא מרעיף עליה כאילו הוא מוכר לה. ולכן אחרי שזיהתה אותו, "משכה אליה את ראשו" וכמו הזמינה אותו להצטרף אליה ולשכב במיטתה לצידה (25). אף שהתאחר לקלוט את הסכנה מצד מתחרהו על ירושת אמו, מזדרז אריה לפשוט את בגדיו ונשכב גם הוא לצד אמו.

רק קורא שלא זיהה במהלך קריאת הסיפור, שנושאו עוסק בנושא הירושה ובתחרות בין שני יורשים עליה, יחשוב שהסיפור הוא "מוזר" ושסיומו הוא "סתום". ולמסקנות דומות יגיע גם קורא שלא הבין שכל מה שנראה כמוזר וכבלתי סביר מבחינה ריאליסטית מחייב אותו להניח לקריאה בצופן הריאליסטי-גשמי ולפנות לקריאת הסיפור בצופן האלגורי-רעיוני. ואכן, הקריאה בצופן האלגורי תגלה לו, שסיום הסיפור, המשאיר את המאבק בין היורשים על הירושה לא-מוכרע, הוא לא "משונה" ולא "סטטי", אלא צילום מדוייק של התוצאה בסיום הסבב הראשון במאבק על "הירושה" בין שני האגפים הפוליטיים המתחרים עליה בהווה בחברה הישראלית, שהיא הנמשל לכל מה שמתרחש בין שלוש הדמויות בסיפור.

מרגע שנושא הסיפור הוגדר כמאבק על "הירושה" של מייסדי "הכפר", נאלץ הקורא להוסיף לניגודים, שהובלטו עד כה בין היורשים, את תוכניותיהם הסותרות ביחס לעתיד הנכס הנדל"ני שבבעלות רוזליה הקשישה. אריה חזר להתגורר עם אמו "בכפר שבו נולד ובו גדל" (15) אחרי שאשתו, נעמה, בסיום ריב קשה ביניהם, עזבה אותו, נסעה אל חברתה בסן-דייגו והחליטה להישאר אצלה (14). אריה "כלל לא התאמץ הרבה להשיב אליו את נעמה", בדיוק כפי שלא פעל לפייס את בנו, אלדד, שניתק את הקשר איתו (23), אלא שמע לעצת בתו, היחידה שלא התנתקה ממנו לחלוטין, שכתבה אליו מבוסטון "תמצא לך חיים אחרים" (14) ויעצה לו להניח לנעמה. ברוח העצה של בתו, גיבש אריה את תוכניתו ביחס לנכס של המשפחה בתל-אילן: כאשר "אמו תחלה, או תזדקן עד כדי כך שלא תוכל עוד להתקיים ללא טיפול צמוד, - - - תהיה לו ההצדקה ההגיונית והרגשית להעביר אותה למוסד מתאים וכל הבית יעמוד לרשותו. לרצונו יוכל להביא לו אישה חדשה ויפה, או לא להביא אישה כי אם לארח שורה של בחורות צעירות. אפשר יהיה אפילו להרוס קירות פנימיים ולחדש כאן את פני הבית. חיים אחרים יתחילו" (15).

גם התוכנית של וולף ביחס לבית של הקשישה יצאה מההנחה, שתחילה צריך למצוא לרוזליה בת התשעים "סידור מצוין במוסד מצוין מאוד", אך אחר-כך פנתה תוכניתו "לממש את הנכס" בכיוון שונה:

"את הבית הזה אפשר יהיה להרוס ולהקים במקומו סנטוריום. חוות בריאות. - - - אתר שאין דומה לו בכל הארץ: אוויר צח, שלווה פסטורלית, נופי כפר שאינם נופלים מפרובנס וטוסקנה, עשבי מרפא, מסאז'ים, מדיטציה, הדרכה רוחנית, אנשים ישלמו כסף טוב בעד מה שהמקום שלנו יכול להציע להם" (21).

ההבדל בין שתי התוכניות מתבטא ביעוד ששני היורשים מתכננים לנכס, אחרי שהקשישה תורחק ממנו. אריה מועיד לנכס יעוד מוגבל. מאחר והוא מתרכז רק בעצמו ואינו חושב על עצמו כחוליה בשושלת החלוצית של המשפחה, הוא מתכונן להשאיר את הבית על מכונו לכל היותר לבצע בו שינויים פנימיים שיחדשו את פניו ויתאימוהו לפינוקים שתיכנן לעצמו בהמשך החיים. מול ההצעה הזו של אריה, שביסודה רעיון שיפוץ המבנה כדי שיחזיק מעמד רק לעוד דור אחד והוא דורו, מציע וולף הצעה הפוכה: להפיק מהנכס המיושן והמתפורר את ערכו הנדל"ני, על-ידי הריסת המבנה הנושן וההקמה של אתר תיירותי במקומו, אתר שיניב רווחים נאים, שמהם יתקיימו הדורות הבאים.

שתי ההצעות מבליטות את ההבדל בין היורשים. האחד הוא אמנם יורש גנטי, אך הוא בעל "ראש קטן". ודווקא השני, "הזר", מפגין "ראש גדול", ראש של בעל מעוף וחזון. על-פי ההבדל בין שתי ההצעות, צריך להבין את הסיום המוזר ולכאורה האבסורדי של הסיפור. שניהם נשכבים משני צידיה של רוזליה. בכך הם מבהירים את כוונתם: לדחוק לפי שעה את ההתמודדות ביניהם ולהמתין בצמוד אליה למועד שבו תתקיים ההכרעה בין הפתרונות המנוגדים שלהם לנכס. בכך הם מבהירים זה לזה שהפשרה הזו ביחס לעתיד "הירושה" היא פתרון זמני שבינתיים עליהם להסכים עליו, מאחר ואין לאיש מהם מספיק כוח כדי לגבור על יריבם האידיאולוגי. אך מהפשרה הזו משתמע, שבהגיע המועד, והוא איננו רחוק כבר, תתלהט מחדש המחלוקת בין שני היורשים, בין אריה צלניק, היורש הגנטי אך חסר המעוף והיצירתיות, לבין וולף מפציר, שאמנם מכבד "את ההיסטוריה הדגולה" של המשפחה החלוצית, אך רואה עצמו יורש ראוי יותר ל"ירושה" בזכות חזונו הנועז הצופה לה עתיד לדורות.

מיהו היורש הראוי?
במאבק הזה בין היורשים על "הירושה" של המייסדים כבר טיפל עמוס עוז בבכור הרומאנים הפוליטיים שלו "מנוחה נכונה" (1982), שבו גם הציע פתרון לתוצאה ללא-הכרעה בין היריבים האידיאולוגיים בסיום הסבב הראשון. בעלילת הרומאן ההוא מימש את הפתרון יולק ליפשיץ, ממנהיגי הקיבוץ והתנועה המיישבת. אחרי שנוכח יולק, שלבנו יוני "ראש קטן" ושהוא יורש שרצונותיו ויכולותיו מוגבלים ובלתי-רציניים, החליט לאמץ את עזריה, יורש מהאגף האידיאולוגי האחר, ולהפקיד בידיו את האחריות להנהיג אחריו את המפעל המפואר של דורו – הקיבוץ. עזריה אמנם איננו הצאצא הגנטי, אך כבעל "ראש גדול" ביכולתו להמשיך בהגשמת החזון של מייסדי הקיבוץ (ראה הפירוש לרומאן "מנוחה נכונה" בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית", 1983).

הפתרון הסימביוטי הזה בין שני היורשים הוצג שנית ברומאן התאום של "מנוחה נכונה" והוא הרומאן "קופסה שחורה". היורש הגנטי ברומאן הזה הוא בועז, אך המוריש, אלכסנדר, הדואג לעתיד "האחוזה" של המשפחה, מחליט לצרף אליו באופן זמני "יורש" ראוי ממנו לירושה, את סומו, הבעל הנוכחי של גרושתו, אילנה, אמו של בועז. אף שאלכסנדר סולד מדעותיו הימניות של סומו ומפעילותו בשטחי הגדה, הוא משלים עם המועמד הזה, שאין הוא רואה בהווה טוב ממנו (ראה הפירוש לרומאן "קופסה שחורה" בספרי "ציונות וצבריות ברומאן הישראלי", 1990).

בפשרה כזו בין המתחרים על הירושה, הצדיק עמוס עוז בדיעבד את שתי הממשלות החריגות הראשונות שהוקמו בתולדות המדינה, את ממשלת האיחוד הלאומי משנת 1965 (ב"מנוחה נכונה") ואת ממשלת האחדות הלאומית משנת 1975 (ב"קופסה שחורה"). אלא, שההבדלים הפיזיים והמנטאליים בין אריה צלניק לוולף מפציר, הדומים בכול להבדלים שבין יוני-בועז הצברים לעזריה-סומו שנולדו בגלות, מוכיחים שכמעט דבר לא השתנה בפוליטיקה הישראלית. כאז כן היום, חצויה החברה הישראלית בין שתי אגפים פוליטיים (בשיח הציבורי נוהגים למען הקיצור להתעלם מההבדלים המשניים בתוך האגפים ומשתמשים בצמד המונחים "הימין הפוליטי" ו"השמאל הפוליטי", או בצמד המונחים "המחנה הלאומי" ו"מחנה השלום"). ולכן, עדיין תקף גם כיום פתרון הפשרה בין היורשים וטרם הבשיל המועד, שעליו רמז עמוס עוז ב"קופסה שחורה", לקיום הקרב על "הירושה" בסבב הבא עליה "החייב לפרוץ יום אחד בין בועז לסומו" (שם, עמ' 88).

ואכן, בדחיית ההכרעה לסבב נוסף בעתיד סיים עוז את שני הרומאנים הפוליטיים הראשונים שלו וכעבור שלושים שנה גם את הסיפור "יורשים". ואשר להפרש השנים בין היצירות, ניתן ללמוד ממנו, שגם אחרי שלושה עשורים טרם צברו שני האגפים הפוליטיים היריבים כוח לגבור זה על זה במאבק המתקיים בחברה הישראלית ביניהם על "הירושה". ועם זאת לא שינה עמוס עוז את דעתו ביחס לעקרון שעל-פיו צריך להיבחר האגף הפוליטי הראוי לזכות ב"ירושה". וכמו ברומאנים מלפני שלושים שנה, גם בסיפור "יורשים" הוא קובע את הכלל הבא: אם היורש הגנטי, הצאצא החוקי של המייסדים, מגלה רפיון אידיאולוגי, חוסר-כישרון וחוסר-יכולת להנהיג את מפעלם של אבותיו, כדאי וגם מותר להעדיף את היורש מהמחנה האידיאולוגי היריב, זה ש"הניצוץ" החלוצי-ציוני לא כבה אצלו ולכן החיוניות שלו גדולה יותר וביכולתו להבטיח את המשך ההגשמה של חזון המייסדים.

העיקרון הזה שהגדיר עמוס עוז תואם באופן מפתיע להשקפה שביטא "אחד-העם" במשנתו הלאומית וההיסטוריוסופית לבעיות העם היהודי, לפיה מכוח "חפץ הקיום הלאומי", שהיא תבונת-על מיסטית הפועלת בחייו של עם ודואגת להישרדותו בהיסטוריה, תמיד ינצח בתולדות העם היהודי האגף שמסוגל להבטיח את המשך קיומו של עמנו בהיסטוריה. על ההנחה הזו של אחד-העם ביסס גם א. ב. יהושע את הרומאן ההיסטורי שלו "מסע אל תום האלף" (1997), שבו הסביר את העתקת ההגמוניה בעם היהודי מיהדות המזרח השוקעת בארצות הדרומיות של האיסלם ליהדות אשכנז המתקדמת והמתחזקת בצפון אירופה הנוצרית בסוף המילניום הראשון בהסבר הדרוויניסטי שהעתיק אחד-העם מהביולוגיה להיסטוריה, בפעולת הברירה הטבעית של "חפץ הקיום הלאומי" (ראה הפירוש בספרי "רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית", 2000).

בסיפור "יורשים" נאלצים "צלניק" ו"מפציר" לדחות מחולשה את קרב ההכרעה ביניהם על "הירושה", אך את תוצאות המאבק בסבב השני מנבא עוז בקובץ הזה בסיפור "אבודים", שהוא תאומו של הסיפור "יורשים". רק מי שיקרא את הסיפור "אבודים" בצופן האלגורי, יגלה מי משני הטוענים ל"ירושה" יזכה בה ויגשים בעתיד את תוכניתו ביחס למה שייעשה במפעל שהורישו המייסדים. סיומו של הסיפור "אבודים" יחשוף לקורא סתירה מרתקת בין תוצאת הסבב השני במאבק בין היורשים לבין העמדה הפוליטית שבה באופן מסורתי אוחז עמוס עוז בחיים. ולא אוחז בלבד, אלא שבכל מערכת בחירות הוא גם חזר וגייס את פרסומו כסופר כדי לעשות לה נפשות. הצלחתו הדלה בתחום זה מוכיחה שעמוס עוז לא שינן מספיק את תורתו של "אחד-העם" על כוחו המסתורי והמופלא של "חפץ הקיום הלאומי", המכריע בכל עת, ויכריע גם בימינו, בבחירת היורש שהעם היהודי זקוק לו להבטחת עתידו.

- - - - - - - - -

* יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. השנה הופיע בהוצאת "יחד" ספרו "צו-קריאה לספרות הישראלית", שהוא הכרך התשעה-עשר של הסידרה "תולדות הסיפורת הישראלית".