תגובה למאמר "האם יש להציב גבולות לאמנות?"

דוד שפרבר

גיליון מס' 1 - תשס"ו * 2006

בהקשר לעבודתה של נחמה גולן ("שתלכי בדרכים טובות", 2003):
ראשית אני חייב לציין שנחרדתי מהאסוציאציה למעשי הנאצים. צפייה ביקורתית והבחנה בין שדה לשדה "ובין הטהור לטמא", היא הבסיס לכל שיח עכשווי (אפילו בעידן הפוסטמודרני), ובפרט בשיח האמנות.
לעצם העניין: העברת טקסט ממדיום הכתיבה למדיום של ציור ואמנות ("מיצב" בנידון דידן), ממשיכה מסורת עתיקת יומין של האמנות היהודית המסורתית. המיקרוגרפיה היהודית היא שדה שבה הופכות האותיות ממסמן של משמעות, לדימוי חזותי שאינו מכוון לקריאה.

ההתנגדות לאמנות מעין זו מזכירה מעשה מעניין שנזכר בקונטרס "ספר טהרת הקדש" לר' שמואל העליר (צפת 1864). פרנסי הקהילה היהודית בצפת בקשו לשפץ את בית הכנסת "האר"י" ולבנות בו ארון קודש חדש. לשם כך הוזמן נגר גלף ואמן. האמן עיצב את ארון הקודש על פי המסורת האשכנזית שהכיר מגליציה, עם שלל פיתוחי חותם של דמויות חיה ועופות. עם תום העבודה עורר המוצר המוגמר מחלוקת קשה בקרב הקהילה. תשובתו של הרב העליר שוללת באופן מוחלט את השימוש בצורות, וזאת למרות הידוע לנו שהאמן התבסס (ולא ביודעין בהכרח), על מסורת עתיקה שמקורה עוד בבתי הכנסת הקדומים של תקופת המשנה והתלמוד.
אכן אין ספק שנושאיה של המסורת הויזואלית היהודית, אינם ולא היו מעולם האוטוריטות הרוחניות, דהינו הרבנים ונושאי התורה (המתבססים בעקר על הכתוב בספרים), אלא בעקר אמנים ואומנים שיצרו בעבר וממשיכים ליצור היום כחלק משרשרת ארוכה של מסורת האמנות היהודית.

בנוסף לכך ולענייננו, יש להטעים ולאמר: יצירות מעין אלו (כמו עבודתה של נחמה גולן), אינם "עבודות אמנות" העושות שימוש בטקסט מקודש, אלא הן הן עצמם הטקסט. כאן מדובר בעצמותה של השפה האמנותית. יצירה מעין זו כמוה כמאמר תורני, תפילה או שיר. ובהקשר הנידון ראויה כאן ההשוואה של יצירת האמנות למאמר תורני פמיניסטי.

בהקשר לשאלת חופש האמנות כבר נכתב רבות. אוסיף ואמר, תפקידה המאתגר של האמנות כפי שהתגבשה במאה התשע-עשרה, כאוונגרד השואף להציג מורכבויות וצורות שונות של הסתכלות על המציאות, מתקשרת יפה לתפיסה היהודית של השאיפה ל"תיקון עולם". תולדות האמנות כולה רצופה בביקורת שנמתחה על האמנות. יצירת האמנות על פי תפיסה זו טומנת בחובה את הביקורת עליה, וזו נתפסת כחלק אימננטי של היצירה. בכך ניתן תפקיד חשוב לצופה ולמנגנוני הכוח השונים השולטים בשדה, כגון מוזיאונים ואוצרים. הגישה הנאיבית שהאמנות אמורה להציג רק את ה"יפה והטהור", מקורה בתפיסה חד ממדית של המדיום, ומהווה אבן נגף ליצירת אמנות.

בנוסף לכך העולם ההלכתי עוד לא החל ביצירת הכלים הראויים, ולו הבסיסיים ביותר ליצירת דיון עמוק ומשמעותי על חופש האמנות. הבחנות בסיסיות שהפכו ליסוד מוסד בתולדות התרבות והאמנות עוד לא קיבלו מקום בשיח זה. לדוגמא האבחנה בין סוגי ערום שונים (Nude\naked) שיכולה להסביר את המצע לדיון אצל חז"ל, וגילויי הערום השונים הנוכחים במסורת חז"ל ובציורי בתי הכנסת העתיקים, מעולם לא קבלו מקום בשיח ההלכתי העכשווי.

כך גם היחס לע"ז ונצרות בהקשר של לימודי אמנות.

אבחנות כגון זו של "לכבוד קונם הם עושים" (רבנו תם), לבין תרבות "אנשים חטאים", ראוי שקיבלו את מקומן הראוי בשיח.

המשך הדיון בגיליון 6, במאמרו של יוסף עוזר

david.sperber@gmail.com