חדק בכתב חרטומים

יעקב עציון

גיליון מס' 30 - אדר תש"ע * 2/10

וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן (שמות ז, יא)

האם יש קשר בין עיר הבירה של סודן, חרטום, לבין חרטומי מצרים? קשר גאוגרפי יש, שהרי חרטום היא נקודת הזינוק של הנילוס, הלוא הוא היאור שבסביבותיו אנו פוגשים את החרטומים ואת להטיהם. אך האם גם קשר לשוני יש בין שני החרטומים?

ח'רטום בערבית פירושו חדק הפיל. הבירה הסודנית ממוקמת סמוך לנקודת המפגש של שני יובלי הנילוס, הנילוס הכחול והנילוס הלבן, ושמה ניתן לה בשל העובדה שנבנתה על הרצועה המאורכת שבין שני הנהרות, שהזכירה למקומיים את צורת החדק.

הח'רטום הערבי הוא הוא החרטום המשמש גם בעברית במשמעות 'החלק הקדמי', ולמעשה הוא הוא החוטם – שמו של האף בלשון חז"ל, בתוספת ר'. הוספה והשמטה של העיצור ר' הן תופעות מוכרות בעברית ובשפות אחרות. כך למשל במילים כיסא וכורסה, ובשמות המתחלפים עוזיהו ועזריהו, דמשק ודרמשק, ועוד. אם מניחים שהר' המדוברת בוצעה בדומה להגייה המזרחית שלה כיום, הקרובה להגיית הל', ניתן להבין ביתר קלות היאך השתרבבה למילים אלו. בספר 'מקור ברוך' (וילנא, תרפ"ח) מביא ר' ברוך אפשטיין, מחבר הפירוש 'תורה תמימה', רשימה ארוכה של מילים שהושמטה מהן ר' או נוספה להן, ומסכם את דבריו: "...ומרוב נדודינו וטלטולינו בגויים ובארצות, הרדיפות וההרפתקאות, המקרים והמאורעות, לא ייפלא אפוא אם שכחנו ואיבדנו עומק וטעם שפתנו, פג ממנו יופי הברתה וצחות מבטאה, וביותר באות הרי"ש שהוא אות השטף ודרוש לזה טעם מיוחד וחוש דק.."..

המילה חרטום מוזכרת במשנה במשמעות הקצה של הסנדל, וכן במשמעות מקור של ציפור. כיוון שאצל הציפורים האיבר הבולט הוא המקור ולא האף – קיבל הוא את הכינוי חרטום, שהפך לשם לכל דבר-מה בולט. אף כיום, כאמור, החלק הקדמי של מטוס או של ספינה נקרא בלשוננו חרטום, ואף בשפות אחרות נשמר הקשר לאף. כך למשל באנגלית, "the nose of the plane" פירושו החלק הקדמי שבמטוס.

בעל החוטם
ובכן, חרטום הסודנית קשורה לחרטום של המטוס, שמובנו הראשוני אף. האם לאותה משפחה קשורים גם החרטומים המצרים? נציג כאן שלוש הצעות לענות בחיוב על שאלה זו.

במדרש 'שכל טוב', שנכתב על ידי ר' מנחם ב"ר שלמה באיטליה (המאה הי"ב), מובא: "בשביל שהיו בעלי פה ופותחין פיהם לפני הכל, לכך נקראו חרטומים. פיו של עוף ושל כלי נקרא חרטום בכתבי רבותינו". ברם, כפי שראינו, החרטום במקורו אינו הפה אלא האף.

פירוש נוסף המקשר את שני החרטומים מציע הרב יוסף קאפח, במהדורת פירושי רב סעדיה גאון לתורה שתרגם מערבית. רס"ג מפרש שחרטומים הם "מלומדים", ובהערה מציין הרב קאפח כי אולי יש קשר בין החרטום למילה חוטם, לפי שבעבר נקראו המלומדים בשם 'בעלי חוטם'. הוא נסמך על לשון הגמרא בתענית כ"ט, שם מובא הסיפור על רבן גמליאל, שנגזר דינו על ידי הרומים להריגה. אחד ההגמונים שחס על רבן גמליאל בא לבית המדרש, והכריז: "בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש". רבן גמליאל שמע ומיהר להתחבא, וניצל מן הגזרה.

מה פירוש הביטוי "בעל החוטם"? רש"י מביא שני פירושים קרובים: "בעל קומה וצורה", או "גדול הדור". ואמנם, בלטינית – שפתו של אותו הגמון - קיים קשר בין האף לבין החכמה והחשיבות. בספר 'אוצר פתגמים וניבים לאטיניים' מביא גדליה אלקושי פתגם רומי שתרגומו "לא כל אחד ניחן באף", ומסביר: "הסופרים הרומיים השתמשו לעיתים במילה 'אף' כבשם נרדף לפיקחות"). פירוש מעניין אחר לכינוי "בעל החוטם", המסתמך גם הוא על הלטינית, הציע לפני למעלה ממאה שנים ר' יחיאל מנדלסון בקובץ 'כנסת ישראל'. לפי דבריו ההגמון דיבר אמנם לטינית, אך התכוון דווקא לצליל העברי של המילה. ברומית האף נקרא naso (וכך באיטלקית עד היום, ובדומה ביתר שפות אירופה) - מילה הקרובה לנשיא העברית. לדברי מנדלסון, באמצעות משחק הלשונות בחר ההגמון לרמוז לנשיא שהוא מבוקש על ידי השלטונות מבלי שיבינו זאת חבריו הרומים (אגב, נעיר כי יש גם שהבינו את הביטוי בעל החוטם כפשוטו. ר' יוסף חיים מבגדד אף נשאל בספר השו"ת שלו האם מותר לכנות אדם בכינוי 'בעל החוטם', או שיש בכך פגיעה ולשון הרע. תשובתו: "עניינים כאלה הם נידונים לפי הזמן ולפי דעתן של בני אדם"; שו"ת תורה לשמה, תכ"א).

אפשרות שלישית לקַשר בין החרטום האפי לזה המצרי מציע אליעזר בן יהודה במילונו: "יש שגוזרים אותו (= את החרטום המצרי) מהשם חוטם, ואומרים כי פירושו הוא המדבר דרך חוטמו, שכך היה מנהגם של החרטומים".

ברם, למרות כל האמור – הסברה המקובלת היא שדווקא אין קשר בין שני החרטומים. בתנ"ך נזכרים החרטומים רק בפרשיות פרעה, וכן בספר דניאל בארמונו של נבוכדנצר מלך בבל. ראב"ע בפרשתנו אומר על החרטומים: "והמלה רביעית [גזורה משורש בן ארבעה עיצורים], אולי לשון מצרים הוא או לשון כשדים, כי לא מצאנוה בכל המקרא רק בדברי שניהם". כדבריו סבורים גם חכמי הלשון המודרניים, המזהים את החרטום עם מילים מצריות שונות. הצעות אחרות מקשרות את החרטום לשורש חר"ט, שעניינו חקיקה וכתיבה, וסבורות שהכינוי "כתב חרטומים" לכתב המצרי העתיק אינו כינוי בעלמא, ובאמת החרטומים שבמקרא נקראו על שם בקיאותם בכתב זה. השם המקובל בעולם לכתב החרטומים הוא כתב הירוגליפי, שפירושו ביוונית כתב קודש או כתב הקדושים (הירו – קדוש, גליף – חקיקה, גילוף), ורק מעטים ידעו להשתמש בו. בהמשך ההיסטוריה המצרית נולד לצד הכתב המקורי הכתב הדמוטי (עממי; דמוס ביוונית הוא עם, כבמילה דמוקרטיה), שבזכותו פוענח כתב החרטומים העתיק לאחר גילויה של אבן רוזטה המפורסמת, שבה נרשמה כתובת מלכותית ביוונית ובמצרית בשני כתביה – הדמוטי וההירוגליפי.

זה עברית בשבילי
אחת הסיבות לכך שכתב החרטומים היה קשה ללמידה היא העובדה שאין מדובר בכתב אלפביתי, אלא בכתב שבו סימנים רבים רבים, שחלקם מציינים מילים שלמות. אף שחלפו אלפי שנים מאז ימי החרטומים ההם, אף בשפות בנות ימינו עדיין קיימות מערכות כתב דומות, כמו למשל הסינית. שיטה זו, כמובן, גורמת לכך שמי שמעוניין להכיר את השפה נדרש לנצור בזיכרונו מספר עצום של סימנים. ואמנם, על אף רפורמות שונות שהונהגו בסין המודרנית במטרה לפשט ולצמצם את העומס, גם כיום נדרשים תלמידי בית הספר היסודי שם ללמוד כ-3,000 סימנים שונים במהלך רכישת הקריאה והכתיבה. אמנם, אחר שילמדו היטב את הסימנים – יוכלו התלמידים גם למצוא יתרונות בשיטה זו, שכן בזכותה שני סינים שמדברים בניב שונה לגמרי יכולים להבין זה את כתבו של זה, אף שכל אחד מהם הוגה את המילים בצורה שונה. לדוגמה, אם הסימן X משמעותו ציפור - אף שהסיני הדרומי יקרא אותו צ'י והסיני הצפוני יקרא אותו הוֹ, שניהם ידברו על אותה ציפור.

עניין נוסף המשותף לסינית ולכתב החרטומים הוא העובדה ששניהם משמשים ככינוי בעברית המדוברת לכתב או לשפה לא מובנים בעליל (ציטוטי אינטרנט לדוגמה: "הדלקתי את ה-MP3 ואני רואה כתב חרטומים כזה, לא עברית, לא אנגלית"; "השיעור האחרון היה פשוט סינית").

מעניין להיווכח שבמקומות אחרים בעולם נבחרו שפות שונות מאלו כשם קוד לדברים משוללי פשר. באנגלית רגילים לומר במקרים כאלו "It is greek for me", זה יוונית בשבילי. לביטוי זה שורשים ארוכים – מקורו כנראה במנהגם של הסופרים שהעתיקו כתבים לטיניים בימי הביניים לכתוב הערה כל אימת שנתקלו בטקסט ביוונית: "זה ביוונית. אין אפשרות להבין".

הסינית מככבת ברשימת השפות הנחשבות לסמל לחוסר מוּבָנוּת ברחבי העולם, לצד הלטינית, ההינדית, הערבית ועוד (בסין עצמה, אגב, אומרים על כתב לא מובן משהו כמו "זה כתב מהשמים"; המעוניין לראות רשימה השוואתית של הביטוי בכ-30 שפות שונות, כולל יידיש, יוכל למצוא את מבוקשו באתר www.omniglot.com).

וגם אנחנו על המפה: בצרפתית ובפינית אומרים כשנתקלים בשפה לא מובנת "זה עברית בשבילי". באחד הפורומים באינטרנט קראתי על יהודי שהביא מרשם מישראל לבית מרקחת בצרפת, בתקווה שהרוקח יבין למה התכוון הרופא. "אין לי מה לעשות עם זה", ענה הרוקח לאחר הצצה קצרה, "זה עברית בשבילי".