עת הזמיר הגיע

יעקב עציון

גיליון מס' 31 - אייר תש"ע * 4/10

כשקוראים אנו את הפסוקים האביביים שבשיר השירים – "כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו, התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח" – אנו משווים לנגד עינינו את התעוררות הטבע ופריחתו, ומטים אוזן לציוץ הציפורים.

מה פירוש "עת הזמיר"? האם מילים אלו שייכות לתיאורי הצומח שבפסוקים, או שמא מקבילות הן ל"קול התור", ומכוונות לציפורים הנותנות קולן בשיר?

דומני שרבים מהשומעים את הפסוק כלל לא מסתפקים בכך, וסבורים שכשם שהתור הוא שם ציפור, כך גם הזמיר, המופיע בעת קבועה בשמי ארצנו. ואמנם, מצאנו בדברי ירמיהו תיאור של נדידת העופות - "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה" – ובו נזכרת העת הקבועה לכך. ברם, ציפור ששמה זמיר אינה מופיעה במקורותינו הקדומים כלל – לא בתנ"ך ולא בדברי חכמי התורה שבעל פה. אף הפרשנים שהסבירו שהזמיר האמור כאן הוא זמרת העופות – לא התכוונו שמדובר בציפור מסוימת אלא בזֶמֶר כללי.

זמן שתעשו זמירות
בין מפרשי המקרא ניתן למצוא שתי גישות עקרוניות לפירוש המונח "עת הזמיר". יש המסבירים, כרש"י למשל, שמדובר בזמן שבו "העופות נותנין זמר וקול ערב להולכי דרכים"; ולעומתם יש המשייכים את הזמיר למלאכת זמירת הגפנים. כך לדוגמה מפרש רשב"ם, נכדו של רש"י: "עת הזמיר – מעניין קטיף הוא, כמו 'ואת ענבי נזירך לא תזמור'". רשב"ם מתבסס כנראה בפירושו זה על מנחם בן סרוק, שבמילונו קיטלג את "עת הזמיר" באותה מחלקה עם "וכרמך לא תזמור", והוסיף – לשון קטיף.

גם במדרשי חז"ל על פסוק זה מופיעים שני הכיוונים האמורים בפירוש הזמיר - לשון שירה וזמרה, מול כריתה וזמירה. כך לשון מדרש שיר השירים רבה: "עת הזמיר הגיע - הגיע זמנן של ישראל להיגאל, הגיע זמנה של ערלה שתיזמר, הגיע זמן של מצרים שייזמרו, הגיע זמן עבודת כוכבים שלהן שתיעקר, הגיע זמן של ים שייבקעו מימיו... [ומנגד:] הגיע זמן של שירה שתיאמר... ר' תנחומא אמר: הגיע זמן שתעשו זמירות להקב"ה". ובמדרש שמות רבה מובא בדומה: "הגיע זמן של לוים לומר לפני שירים ומזמורים".

ראב"ע בפירושו לשיר השירים אוחז בדעת רש"י, שמדובר בזמרת העופות. הוא מביא את דעת החולקים, ודוחה אותה בשתי מילי : "ויש אומרים כי הוא מן 'וכרמך לא תזמור', ואיננו עתו". ואמנם, זמן זמירת זמורות הגפן אינו מתאימה לכאורה לתיאור האביב שבפסוקים. הזמירה – גיזום זמורות הגפן - נעשית בדרך כלל בעיצומם של ימי החורף (הסתיו המוזכר בפסוק הוא מילה נרדפת לחורף, לכלל ימות הגשמים), ולא באביב, כשמתחילה הגפן ללבלב ולהוריק. יתרה מזו, בפסוק העוקב נאמר "והגפנים סמדר נתנו ריח" (רש"י: "כשנופל הפרח והענבים מובדלים זה מזה ונכרים כל ענבה לעצמה קרויה סמדר"), וודאי שאין זה הזמן הרגיל לזמירת הכרם.

ירחו זמר
מי אשר מביט רק בלשון, לכאורה יטה אחר הדעות המשייכות את הזמיר למלאכת הזמירה. משקלה של המילה זָמִיר מתאים למלאכות החקלאיות, כמו החָרִישׁ, הקָצִיר, הבָּציר והאָסיף הנזכרים במקרא. כך מפרש למשל חוקר העברית גזניוס במילונו: "זמיר – זמן גיזום הגפנים". ברם, כאמור, נראה שאין פירוש זה מתאים להקשר הפסוק.

אפשרות פירוש חדשה-ישנה נולדה עם גילויו של 'לוח גזר' לפני 102 שנים בתל גזר שבשפלה. בלוח קטן הממדים (11X 7 ס"מ) מצוי ככל הנראה תיאור של סדר החודשים על פי העבודות החקלאיות שנהוגות בהם. והנה, בחלקו התחתון של הלוח מופיע הסדר הבא: "ירח קצר שערמ, ירח קצר וכל, ירחו זמר, ירח קצ". לא ניכנס כאן לדיון מעמיק בתוכן הכתובת, שעסקו בה חוקרים ומלומדים רבים, ונסתפק בציון העובדה שהזמיר (כך ניתן לקרוא את המילה "זמר", כשם שהקציר כתוב "קצר", הקיץ "קצ", והשעורים "שערמ") מופיע לאחר עונות הקציר, ולפני הקיץ. הקיץ בתנ"ך הוא שם פרי התאנה וכן זמן הקטיף שלו – ובהרחבה: עונת הקיץ כולה, כמו בלשוננו. אם הזמיר הנזכר בלוח גזר ממוקם בין הקציר לבין הקיץ, יש להבין לכאורה כי מדובר בבציר הענבים, ולא בחיתוך הזמורות (וכך פירשו חוקרים רבים). ואמנם, כבר בדברי יעקב אבינו לבניו מצאנו: "אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים". זמרת הארץ הינה פרי הארץ, ולפיכך ניתן להסביר שהזמיר הוא זמן קטיפת הפרי. יש גם שהעירו שבציר הענבים – שלא כקטיף יתר הפירות – נעשה באמצעות המזמרות, הכלים המשמשים גם לחיתוך הזמורות, ולפיכך סביר שייקראו שתי המלאכות באותו שם.

נחזור לעת הזמיר שבשיר השירים – בפסוקים אמנם לא מתואר זמן הקטיף והבציר אלא זמן האביב והפריחה, אך ניתן לפרש שכשם שהקיץ נתן את שמו לכל העונה החמה, המתחילה עם חלוף הגשמים, אף הזמיר כך – ואם כן "עת הזמיר הגיע" הוא ביטוי מקביל לאמירה "הקיץ הגיע".

שמחת הבציר
כיוון שהגענו לביאור שהזמיר הוא הוא הבציר, ניתן אולי לשוב ולאחד בין הפירושים שהוצעו בתחילה, הזמירה והזמרה. זמן הבציר היה זמן שבו רבתה השמחה, ובפרט כשנדרכו הענבים והופק מהם היין. אף במקדש היו הלווים פותחים בשיר דווקא בזמן ניסוך היין – שכן "אין אומרים שירה אלא על היין". לאור זאת ניתן להציע שהזמיר, הן בשיר השירים והן בלוח גזר, הינו אמנם עונת הבציר – ונקרא בשם "זמיר" גם בשל קולות הזמרה שליוו את שמחת קטיף היבול והובלתו אל הבתים ואל הגתות.

דימוי חזותי להצעה זו ניתן לראות במטבע שהוטבע בזמן מרד בר כוכבא, שמצידו האחד מופיע הנבל ומצידו השני אשכול ענבים – כלי הזמר וזמיר הארץ. כתבלין לשוני למטבע נוסיף את הערתו של המילונאי יהושע שטיינברג, הסובר שהפועל לזמר משמעו העיקרי הוא קטיף הפירות, וניתן הוא בשלב שני לפריטה על כלי המיתר בשל תנועת הצביטה המשותפת לקטיף ולנגינה.

כצפצוף הזמיר
הזכרנו שהזמיר כשם ציפור הינו מאוחר יחסית בעברית. אזכורו הראשון ככל הנראה הוא בחיבור הנקרא "אגרת בעלי חיים" שתורגם מערבית על ידי ר' קלונימוס בן קלונימוס, שחי בצרפת ובאיטליה במאה הי"ד.

האגרת מספרת על ספינה של בני אדם שהגיעה לאי בודד, וגילו בו האנשים בעלי חיים רבים והחלו להשתמש בהם לצורכיהם. לאורך האגרת משמיעים בעלי החיים את תלונותיהם על בני האדם המשעבדים אותם, וכופרים במעלת האדם על פניהם; ואילו בני האדם נאלצים להסביר מדוע יעשו כן. בין שאר הדוברים נזכר מיודענו הזמיר, שנבחר לייצג את העופות הבלתי דורסים. כך נאמר שם בין השאר: "הזמיר בעל הלשונות ובעל הנגינות הוא זה העומד על ענף האילן, קטן הגוף, קל התנועה, טוב הניגון...".

במהלך תרגום הסיפור נאלץ ר' קלונימוס למצוא שמות רבים לבעלי חיים, וייתכן כי הוא שחידש את השם זמיר. על כל פנים, רק מאז תרגום הספר בשנת 1316 החל בעברית "עת הזמיר" במובן שמה של ציפור השיר.