עיון בשיר "זה לזה" מאת אברהם שלונסקי

דבורה סילברסטון-סיון

גיליון מס' 2 - תשס"ז * 2006

כותרת השיר "זה לזה" נמצאת במילים המסיימות אותו – "אֲנַחְנוּ קָרָאנוּ הַיּוֹם זֶה לָזֶה". מילים אלו מציינות מצב הדדי, סימטרייה, הרמוניה בין שניים. אבל השיר מתחיל בנימה אחרת, אפשר לומר - הפוכה:

הַדּוֹר ֹשֶלָּמַד לְהַֹשְמִיעַ
וְֹשָכַח לְהַקְֹשִיב:
ֹשֶהִצְלִיחַ לָרֶדֶת עַד חֵקֶר
וְלָעוּף לֹא זָכָה;

החלק הראשון של השיר, כמו גם המשכו, מלא בניגודים, שמייצגים מצב של מתח, קונפליקט, דיסהרמוניה. אבל כבר בבית הראשון מסתמן שינוי בגישת אותו דור שלמד להשמיע ושכח להקשיב:

הִנֵּהוּ עוֹמֵד לְפָנֶיךָ
בִּבְלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת ֹשֶל עוֹשְרוֹ:
קָֹשּוּב וְנִקְֹשָב בְּאֵין אֹמֶר
כַּאֲֹשֶר לֹא הָיָה מֵעוֹדוֹ.

אותו דור שרגיל רק להשמיע ושכח להקשיב - עומד כאן "בִּבְלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת ֹשֶל עוֹֹשְרוֹ": ביטוי אוקסימורוני זה מדגיש שהצלחה זו - אין בה ממש. פתאום כמו "נופל לו האסימון" והוא מבין שעושרו, לא רק שהוא מדומה, אלא, לאמיתו של דבר, הוא בבחינת "בלואי סחבות". ברגע שאדם מגיע לתובנה כזאת - הוא בָֹּשֵל לעשות שינוי בתפיסת חייו ובהתנהגותו. השינוי הזה מתרחש כבר בסופו של הבית הראשון: אותו דור שהיה רגיל רק לדבר ו"שכח להקשיב" - כעת הוא במצב אחר:

קַֹשּוּב וְנִקְֹשָב בְּאֵין אֹמֶר
כַּאֲֹשֶר לֹא הָיָה מְעוֹדוֹ.

המיפנה מתחיל בסוף הבית הראשון. כבר אין ניגוד שבין "להשמיע" ו"לא להקשיב"; יש כאן שתיקה ("באין אומר"), והקשבה הדדית ("קַֹשּוּב וְנִקְֹשָב"). ההדדיות הזאת שוב אינה שייכת עוד למחוזות הניגוד והמתח שראינו בתחילת השיר.

הבית השני, בֵּית-האמצע של השיר, מכיל קריאה, קריאת התפעלות והתרגשות גדולה:

אֵיךְ נִפְתְּחוּ
אֵיךְ נִפְתְּחוּ בִּן-לַיְלָה ֹשְעָרִים!"

קריאה זו, המסתיימת בסימן קריאה, פותחת באנאפורה, חזרה בתחילת השורות ("אֵיךְ נִפְתְּחוּ"). חזרה זו מדגישה את עוצמת ההתרגשות, שכן ממצב של אטימות (לא מקשיבים האחד לשני) - מגיע הדובר להכרה שיש פתיחות. לא רק בו , אלא נפתחו שערי הלב, שערי שמים. מעין תחושה של נס.

בית זה מְחַבֵּר בין הבית הראשון שמתחיל בניגודים ומתח, ובין הבית השלישי, שמסתיים בהרמוניה והדדיות ("אֲנַחְנוּ קָרָאנו הַיּוֹם זֶה לָזֶה"). כדי שמהֲלך כזה יהיה אפשרי - חייבת להיות פתיחות, פתיחות של הלב, של האמונה. וכמו שראינו קודם לכן, הבית האמצעי, - עוסק בחוויית ההיפתחות ("אֵיךְ נִפְתְּחוּ") - ומעצים אותה הן ע"י האנפורה, והן ע"י סימן הקריאה שבסופו.

בבית השלישי פונה הדובר אל האל, כשהוא בטוח שגם הוא, שם מעֵבר, מייחל וצמא ל"קוֹלִי הַקּוֹרֵא". ברגע שברור לדובר שהחווייה היא הדדית - מגיע השיר אל פתרונו. את הסימטריה וההדדיות הזאת מדגיש המשורר ע"י שימוש (נוסף) באנאפורה - "לֹא אֲנִי". אין יותר התרכזות ב"אני", ולכן התוצאה הטבעית היא "אֲנַחְנוּ קָרָאנוּ הַיּוֹם זֶה לָזֶה". יש כאן הידברות מתוך רצון כן והקשבה.

הדימוי "כְּצָמְאוֹ אֱלֵי אֹזֶן ֹשוֹמַעַת", המופיע בבית זה, ממחיש הן את עוצמת ההתרגשות שבה שרוי הדובר, והן את העוצמה של השינוי שחל מבית א'. כעת ההקשבה היא צ ו ר ך - בדיוק כמו הצורך שלו להרוות את צימאונו, שהוא צורך בסיסי. הביטוי "כְּצָמְאוֹ אֱלֵי אֹזֶן ֹשוֹמַעַת" מחבר שני חושים: חוש השמיעה ("אֹזֶן ֹשוֹמַעַת"), וחוש הטעם ("כְּצָמְאוֹ"). עירבוב חושים זה, ס י נ ס ת ז י ה , הוא אמצעי אמנותי שמבטא חווייה עוצמתית וטוטאלית (שלמה). החווייה כ"כ גדולה - עד שהיא "עושה עירבוב" בין מְגֵרות-החושים שלנו. אנחנו מוצאים סינסתזיה באחד המעמדים המשמעותיים בחיינו כעם - מעמד הר סיני: "והעם רואים את הקולות".


מיהו הדובר?
מיהו הנמען?

עיון בשיר מגלה לנו שהדובר הוא גם אדם פרטי ("הוֹ אַתָּה, הַצָּמֵא לְקוֹלִי.. לֹא אֲנִי ֹשֶקְּרָאתִיךָ"), אבל בעיקר הוא מדבר בשם רבים, בשם דור שלם ("הַדּוֹר ֹשֶלָּמַד לְהַֹשְמִיעַ…הִנֵּהוּ עוֹמֵד לְפָנֶיךָ…"). דיבור כזה של דור שלם - מעלה על הדעת את האפשרות שמדובר בדיאלוג בין אדם, בשמו של דור שלם, עם הקב"ה.

גם ענין פתיחת השערים בבית ב', שמזכיר את פתיחת שערי שמים (בתפילה: "פתח לנו שער..","פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה"), מחַזֵק את ההנחה שמדובר בדיאלוג בין הדובר ובין הקב"ה. איזכור נוסף המצוי בבית השלישי, "וְיוֹדֵעַ וָעֵד", מופיע בפיוט "ונתנה תוקף", שנאמר במוסף של ראש השנה ויום כיפור. איזכור זה מתאים לאוירה של חשבון נפש של האדם (והדור) שקיימת בשיר.

לסיכום, ממצב תקוע של חוסר תקשורת ובלואי סחבות, שמתואר בתחילת השיר, מגיע הדובר במהלכו ובסופו של השיר לשיא של היענות הדדית והרמוניה. מהֲלך זה יוצר תחושה שכשנפתחים שערי הלב, נפתחים גם שערי שמים, ואז - הכל אפשרי..