אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

התנ"ך כשפת אם, כזהות ישנה חדשה

בלפור חקק

גיליון מס' 32 - סיון תש"ע * 5/10

בדורנו חוללנו את החלום שחלמו יהודים בכל הדורות: חלום שיבת ציון. למרות שהוגי הציונות היו חילוניים הם הבחינו בחושים החדים שלהם, שלא ניתן לחולל תנועת שיבה לארץ ללא הישענות על העבר. על דבר אחד לא הייתה מחלוקת, על הזיקה העמוקה לספר התנ"ך כמבטא את התקופה בה ישב העם בארצו וקיים בה חיים ריבוניים ככל עם.

כשאנו בוחנים את יחסנו לתנ"ך, עלינו לזכור שהכינוי "עם הסֵפר" ("אַהְל אִל-כִּיתַאבּ" ) ניתן לנו על ידי אויבינו:, והסֵפר בצירוף זה הוא ספר הספרים, התנ"ך.

את תעודת הזהות שלי רכשתי מן התנ"ך, ודרכו התחברתי לאילן היוחסין של העם היהודי ולרצף הדורות. כשהיינו ילדים, למדנו את המורשת היהודית משני הסבים. סבא מורד נהג לספר לנו סיפורי עם, שעברו בעל פה, והוא נהג לומר ששמע אותם מהמורה שלו עזרא מועלם. סבא יצחק חבשה (אבא של אמי) היה קורא לנו דברים מן הכתב ולא מספר בעל פה. היינו יושבים סביבו, ובברכים משוכלות על המיטה היה יושב וקורא לנו פרקי תנ"ך. מדי פעם היה עושה הפסקה וקורא לנו סיפור מתוך ספר המעשים "עושה פלא" (של הרב שבתי פרחי) או משל מתוך הספר "משל ונמשל" (של הרב יוסף חיים מבגדאד). כך הייתה עבורנו שפת התנ"ך לשפת אם...

את ספר שיריי השמיני "זריחה בין הזמנים" פתחתי במוטו מדברי רבי נחמן מברסלב: "אני הולך בדרך ישנה נושנה, ואף על פי כן אני הולך בדרך חדשה לגמרי". שיבת ציון בימינו חוללה ממילא זהות ישראלית חדשה, אך השיבה לארץ הקדומה ולשפה הקדומה הבטיחה מלכתחילה כהנחת יסוד, שהזהות החדשה תיווצר מן הרקמות הקדומות, מהצופן הגנטי הישן. אל נשכח שעצם השימוש בכינוי "שיבת ציון" לציונות של ימינו לקוח מן התנ"ך עצמו: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכ"ו, 1).

השיבה של הציונות לציון היתה מעוגנת קודם כל בספר התנ"ך, ומעניין שהביטוי לכך הופיע לפני הקמת המדינה בנוסח המנדט הבריטי על ארץ ישראל וגם בנוסח הכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח. בנוסח המנדט הכירו בקשר ההיסטורי שבין העם היהודי וארצו בעקבות התנ"ך, ובהכרזת העצמאות נאמר:
"בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. "
התנ"ך העניק לתנועה הלאומית היהודית שקמה במאה התשע עשרה ביטוי כתוב לזיקה ההיסטורית לארץ האבות. הייתה אז תחושה שהחלוצים שבאו לבנות ולהיבנות הם ההמשך של גיבורי התנ"ך מימי בית ראשון ובית שני. כך רחל המשוררת ראתה עצמה ממשיכה של רחל מן התנ"ך: " הן דמה בדמי זורם, הן קולה בי רן".

בין המנהיגים היהודים שהופיעו בפני ועדת פיל (1936) היה גם דוד בן גוריון שאמר אז: "לא המנדט (הבריטי) הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו".

אני זוכר שבהיותי נער התפעלתי מכך שראש הממשלה דויד בן גוריון היה מגיע לישיבות של החברה לחקר המקרא, מביע באופן פעיל פרשנויות על הנושאים שנדונו, ודבריו מופיעים עד היום בכל הקבצים הללו שיצאו במסגרת חוג לימוד התנ"ך במעמד ראש הממשלה. הוא ביטא במעשים אלו את התפיסה שהתנ"ך הוא טקסט מעצב בזהותנו.

הציונות כתנועה לאומית חילונית ביסודה הביאה ל"גילויו מחדש" של התנ"ך ולחשיפתו כטקסט מעצב בתרבות העברית ולאו דווקא כטקסט דתי.

בצד ההתנגדות להלכה היתה בציונות השאיפה לבסס את הזהות הלאומית על המשכיות ורציפות: מכאן הדבקות בארץ ישראל והדבקות בעברית, קרי: הספרות העברית לאורך הדורות ובמיוחד התנ"ך. השיבה אל התנ"ך היתה חלק מן החזון של עיצוב תרבות יהודית כבסיס לזהות הלאומית החדשה.

בזכרונותיו מתאר דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, כיצד ספרו של אברהם מאפו "אהבת ציון" הפיח בו את הערגה לציון, כיוון שנכתב בשפה מקראית. לראשונה נוצרה אז שפה חילונית המבוססת על התנ"ך. מי שלא קיבל אז את מרות התורה שבעל פה ראה בתנ"ך את מגילת היוחסין שלו, מגילה של זהות ושל תרבות ולשון.

אהרון מגד מסופרי "דור בארץ" העיד על יחס דורו לתנ"ך: "התנ"ך נלמד ונקרא בארץ לא כספר דת, אלא כיצירת ספרות גאונית, כאוצר לשוני רב מכמנים, כמקור היסטורי, כמורה דרך גיאוגרפי וארכאולוגי, כמעיין נובע של חכמה, כמעורר את הלב לאידיאלים של צדק חברתי. מלכתחילה ובדיעבד- כמחזק את הקשר בין העם וארץ אבותיו, ערש תרבותו" (אהרון מגד, תנ"ך עכשיו, "הארץ", 25 ביולי 1986).

מי שיבחן את שפת הדיבור שלנו יחוש ללא צורך במחקר שהתנ"ך רווח בשפה העברית גם בשפת היומיום יותר מלשון חכמים. מאז שהחל תהליך התחדשות השפה העברית, התקיימה התחברות ברורה לשפת התנ"ך. ואם נבחן את השפה שבה אנו משתמשים, נגלה מלים וביטויים רבים שאנו משתמשים בהם בחיי היומיום. כך למשל יש ביטוי יומיומי בעברית שלנו "מצא חן בעיני... ", הוא נשמע לנו כל כך חלק מאיתנו, והוא מן התנ"ך. מתברר שמחדשי השפה אימצו גם את התחביר המקראי. וכך כותב רוביק רוזנטל:
"שפה אינה רק אוצר מלים, שפה היא גם תחביר, וכל שפה יוצרת בתהליך ממושך את התחביר המתאים לה. באסוציאציה לא מחייבת לתורתו של חומסקי, אפשר לומר כי אדם הנולד לתוך העברית, נולד לתוך התחביר העברי, ובמקרה זה, התחביר המקראי. התחביר המקראי הוא תחביר של סיפור, ובנוי בדרך כלל על משפט פעלי או שמני פשוט, ללא משפטי זיקה, כמעט ללא שימוש בסביל" ( "הזירה הלשונית", עמוד 15 , הוצאת עם עובד תשס"א).
האם התנ"ך עודנו טקסט מעצב בלשוננו המדוברת והנכתבת, הן מבחינת אוצר המלים והן מבחינת התחביר?

האם התנ"ך כטקסט מעצב בתרבות העברית (והיהודית) נשאר משמעותי גם לצעיר הישראלי בוגר מערכת החינוך הממלכתי בישראל העכשווית? זהו נושא למחקר נפרד. המקרא נתפס כספרות (ולא רק ככתבי קודש), וכהגדרתו של שבייד, זוהי ספרות ש"יש לה מעמד ראשוני ומכונן בתרבות היהודית, והיא מקבלת מעמד מיוחס בחינוך של ארץ ישראל".

מאז ראשיתה של הציונות, היחס לתנ"ך היה פתוח ולא דוגמאטי, מתוך תפיסה ליברלית שכל אחד יכול לפרש טקסטים תרבותיים על פי הבנתו וערכיו. גם אם לא נשמרה זיקה לכל המצוות הכלולות בתנ"ך כספר-קודש (קרי: המרכיב הדתי בתנ"ך), היתה נכונות בציונות החילונית לאמץ סמלים מסורתיים מן התנ"ך כאמצעי מעצב בזהות הלאומית. התנ"ך הוא של כולנו, דתיים וחילוניים כאחד. וגם בפרשנות המקרא, אין מונופול לשום צד על הבנת המקרא.

הספרות העברית גם היא אימצה יחס זה: התנ"ך נתפס כמקור השראה ולא כתכתיב לאורח חיים.

אך עדיין יש קושי היום מבחינת אימוץ אוצר המלים של המקרא וכך גם התחביר של המקרא. החשש שלי שיש היום נסיגה ביחסנו לתנ"ך כשפת אם, אותה עברית שכל כך שַׂשׂנוּ לאמץ אותה עם חידוש התנועה הלאומית הציונית בדורנו. שבנו אל הארץ הקדומה (ארץ ישראל) ואל השפה הקדומה (העברית), מתוך הנחה תמימה של הוגי הציונות, שבכך תישמר זהותנו המקורית: ההנחה הייתה שאם ילד גדל בארץ אבותיו ודובר את שפת אבותיו הוא בהכרח לא יינתק מזהותו. אך מתברר היום שצריך להציב בריחים והגנות כדי לשמר את זהותנו העברית ואת זיקתנו הלאומית לארץ.

בעיניי, אין זה צירוף מקרים שאני משמש היום יושב ראש אגודת הסופרים העברים ובעבר הייתי חתן התנ"ך העולמי לנוער. האירוע הראשון שקיימתי עם בחירתי ליו"ר בשנת 2005 היה אירוע על התנ"ך בשירה העברית. אני סבור שכיום הגיעה השעה לחזק את השפה העברית ולחבר אותה לשורשיה המקראיים. כשאנו חשים לא פעם אובדים על אם הדרך, הגיעה השעה להתחבר לתנ"ך כשפת אם.

בעבר התפארנו כל כך בפלא תחיית השפה העברית, שהרי שום עם שאיבד את שפתו במשך הדורות לא שב לדבר בה, גם לא העמים שעברו תהליך של תחייה לאומית ושחרור לאומי. לא פעם התגאינו בכך שילדים ישראלים מגיעים לכיתה ב' ולומדים "בראשית", והם מבינים את שפת התנ"ך, כמו לא חלפו אלפיים שנה. הוגי הציונות וכך גם מייסדי המדינה ראו בכך אות לרציפות של זהותנו. ובכל תחייה לאומית חשובה ההמשכיות ותודעת הרציפות. הקירבה לתנ"ך נתפסה בעיני כולנו כסמל לאחדות לאומית, והצלחת חידוני התנ"ך הייתה אחד הסימנים לאהבת העם לספרותו הקדומה. אך בשנים האחרונות התרחש בשקט תהליך של הינתקות מן התנ"ך, ואני חושש שיש בכך התפרקות של חוליות זהותנו העברית, ואולי גם של זהותנו היהודית. אני שמח שיש היום רגישות לכך במשרד החינוך, ויש מגמה של חיזוק לימודי התנ"ך בתקופת כהונתו של גדעון סער כשר החינוך. גם המגמה לחזק את חידוני התנ"ך מסמנת מגמה חיובית.

אל נחשוש שיראו באהבתנו לתנ"ך התרפקות רומנטית על העבר. רק גאוות יחידה של עַם התנ"ך תשמור על זיקה בין המציאות העכשווית שלנו לעבר התנ"כי מיתולוגי של ימי הקדם. אל נחשוש מן הציניקנים. בזיקתנו לתנ"ך אנו משמרים גם את קסמו בחיינו ובשפתנו וגם את אחיזתנו בארץ. בהתרגשות קראתי את מאמרה של פרופ' פניה עוז- זלצברגר "התנ"ך הוא האסטרופיסיקה שלנו", שבו כתבה בהזדהות עם נאום של ג'ורג' בוש הפותח בטבעיות בפסוק מספר ישעיהו, לעומת הריחוק של הישראלים:
"כאן שורש רתיעתם של רבים מן התנ"ך ברטוריקה, מן התנ"ך כחלק חי בעולם האסוציאציות הישראלי. מכאן גזירת העוני מרצון שגזרו על עצמם ישראלים רבים, כאילו הנאורות והקידמה עצמן ראוי שיתבטאו רק בעברית מאונגלזת דלה" (הארץ, 21. 2. 2003).
בעניין הלשון של האקדמיה, כל מי שקרא טקסט של הרצאה אקדמית יודע עד כמה התרחקו אנשי האקדמיה שלנו מן העברית. הם כותבים בעברית מאונגלזת, והתחביר שלהם תחביר מגורמן. בלימודי המ"א שלי בתנ"ך למדתי שנתיים גרמנית, (וגם אכדית ואוגריתית), ואני מזהה לא פעם בקוראי מאמרים אקדמיים את התחביר הגרמני המפותל והמורכב, העמוס משפטים טפלים כטלאים זה על גבי זה. הסגנון האקדמי היום מחבל בשפה, והגיעה השעה שהבשורה תצא מן הסופרים והמשוררים הרגישים ביותר לשפתנו ולזהותנו. העברית אכן צריכה להתחדש, כי כך נוהגת כל לשון שיש לה חיים סוערים גם בדיבור וגם בכתיבה, אך סופרים ומשוררים, שיחיו את התנ"ך כשפת-אֵם, יתרמו לחיזוקה של העברית ולחיזוקו של התנ"ך בזהותנו. הסופר חיים הזז נאם בוועידה של אגודת הסופרים העברים בי"ב באייר תשכ"ב (1962), כשהייתי בכיתה ח', וכך אמר:
"הַדוֹר אין לו אלא שיעמוד עִם ספרות מודרנית מקורית, שהיא המשך לספרות שקדמה לה, לתרבות ישראל שנוצרה במשך כל הדורות, והתנ"ך בכלל זה".
לוּ יְהי!

הביטוי "מצא חן" לקוח, כזכור לכם, מן התנ"ך, ונראה לי ששפת התנ"ך מוצאת חן בעיניי.