חילונים שומרי מצוות

יעקב עציון

גיליון מס' 32 - סיון תש"ע * 5/10

"וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם, וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר ג, י)

בספרי ההיסטוריה מקובל כי תופעת החילון בעם ישראל החלה בשלהי ימי הביניים, לפני כמה מאות שנים. ברם, כבר בלשון חכמינו נפגשים אנו בחילונים. כך לשון מדרש ההלכה לספר ויקרא: "משל לכהן גדול שהיה מהלך בדרך. נזדמן לו חילוני אחד, אמר לו: אלך עמך? אמר לו: בני, כהן אני ובדרך טהור אני מהלך, ואין דרכי להלוך בין הקברות. אם אתה הולך עמי מוטב, ואם לאו סוף שאני מניחך והולך לי. כך אמר להם משה לישראל: 'כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחניך להצילך' - על מנת 'והיה מחניך קדוש'".

מיהו החילוני הנזכר במדרש? בלשון חכמים, ובפרט בארמית שהייתה מדוברת באותה תקופה, חילוני הוא מי שאיננו כהן. בפרשתנו מצַווה משה: "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם, וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". המילים "והזר הקרב יומת" מתורגמות על ידי אונקלוס כך: "וְחִילּוֹנַי דְּיִקְרַב יִתְקְטִיל". קודם לכן, בציווי על תפקידם של בני לוי, חוזרת האזהרה באותה לשון, הפעם ביחס ללווים: "וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". אף כאן מתרגם אונקלוס את המילה "זר" במילה "חילוני".

סתם יום של חול
מקורה של המילה חילוני במילה חול – שעניינה במקרא היעדר קודש. בכל המקרים שבהם נזכר החול בתנ"ך הוא מופיע בצמידות לקודש, וכניגוד לו. אף פעם החול אינו עומד בפני עצמו. בתורה הוא נזכר פעם יחידה, מיד לאחר פרשת מות שני בני אהרן הכהן: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ... וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר". בשאר ספרי המקרא נזכרת המילה חול עוד פעמים ספורות – בעיקר בדברי יחזקאל בן בוזי הכהן - ותמיד מופיעה היא בהקשר לקודש ולכהונה. כך למשל בדברי אחימלך הכהן אל דוד הבורח מפני שאול: "וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי, כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ" (שמואל א' כ"א). לחם הפנים המיוחד לכהנים נקרא לחם קודש, ולחם רגיל הריהו לחם חול.

בלשון חכמים מתחדש המושג יום חול, בדיוק באותה דרך. כשם שהכהנים הם הקדושים שבעם, בהיותם עובדים את עבודת הקודש, כך השבתות והמועדים הם הקדושים בימים, מקראי קודש. ולפיכך - כשם שמי שאינו כוהן נקרא חילוני, היינו איש חול, כך היום שאינו שבת ואינו מועד נקרא יום חול.

איך נקרא יום החול בתנ"ך? ככל הנראה בשם "יום המעשה". כך נאמר בפרק מ"ו בספר יחזקאל: "שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ" (וכך הוא מטבע נוסח ההבדלה במוצאי שבתות – "בין יום השבת לששת ימי המעשה" - כדרכם של חכמים לחזר אחר לשון מקרא בנוסח הברכות). הזכרנו לעיל את דוד הבורח מפני שאול ומגיע לנוב עיר הכהנים. מנוסתו נעשתה ביום ראש החודש, לאחר פגישתו עם יונתן בשדה וירי החצים כסימן מוסכם ביניהם (שמ"א כ). כשתיאמו מראש את דרך ההודעה, בערב ראש החודש, אמר יהונתן אל דוד: "וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה". מהו יום המעשה? יש המבינים שמדובר ביום שבו נעשה דבר מה ביניהם, אך תרגום יונתן במקום מוסר: "ביומא דחולא". כיוון שהתוכנית נעשתה בערב ראש החודש, אמר יהונתן לדוד שיגיע למחרת לאותו מקום שבו התחבא ביום החול - ביום שבו עושה אדם מלאכתו, בניגוד לראש החודש שנהגו בו לשבות ממלאכה כבשבתות ובמועדים.

חופשי מהתורה והמצוות
המילה חילוני, אפוא, אינה נושאת עימה מטען שלילי כלשהו. כשם שאין כל פסול ביום שני או רביעי, אף שאינם קודש – כך אין כל פגם בהיותו של אדם חילוני, אף שאינו משתייך למשפחות הכהונה והלוויה, ויעיד על כך השם הנפוץ יותר של מי שאינו כהן ואינו לוי בלשון חכמינו - 'ישראל'.

את משמעה הנוכחי – ההפך מ"דתי", מי שאינו שומר מצוות – קיבלה המילה חילוני רק לפני כמאה שנה. עד אז שלטה בכיפה המילה "חופשי", ולרוב: "חופשי בדעות". כך למשל כתב הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד 'המזרחי', בשנת תרס"ב (1902): "כל מי שמחליט שרעיון הציוני יש לו יחס עם החופשיות צריך בדיקה אחריו והוא בכלל המחלל את הקודשים, כי אין לכך חילול הקודש יותר מזה להחליט כי הציונות מתייחסת לחופש".

בתקופת ההשכלה כינו עצמם מי שחדלו לשמור את מצוות התורה בשם 'חופשיים'. ניתן לשער שהראשונים שטבעו את המונח עשו זאת גם בהשראת מאמר חז"ל על הפסוק "בַּמֵּתִים חֹפְשִׁי" שבתהילים – "כיוון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות" (שבת ל ע"א). באותה תקופה מקובל היה להשתמש בציטוטים ובמליצות ו'להוציא אותם מהקשרם', וייתכן שמי שבחר לכנות עצמו חופשי נטל את הביטוי מכאן.

יש שכתבו כי מי שחידש את המונח 'חילוני' בהוראתו העכשווית הוא פרופ' יוסף קלוזנר, ששימש נשיא ועד הלשון בשנים שלפני קום המדינה וחידש לא מעט מילים בלשוננו, כדוגמת עיפרון או חולצה. ברם, נראה שבמקרה זה אין הדברים מדויקים. ראשית, קלוזנר עצמו הקפיד לומר ולכתוב חֻלּוֹני ולא חילוני, שהרי המילה נגזרה מן החולין (צורת הרבים של חול). שנית, המילה "חילוני" כבר הייתה בשימוש – גם אם בגוון-משמע שונה משימושה כיום - עוד לפני שהחל קלוזנר לפרסם את הגיגיו הראשונים בענייני תחיית הלשון.

בספר "הלשון העברית – לשון חיה", שכתב קלוזנר בשנת תרנ"ד (1894) באודסה, בהיותו בן 20 בלבד, מצטט הוא קטע שנכתב שנה קודם לכן בעיתון "האור" על ידי "סופר מצוין יושב ירושלים": "אחת מהסיבות שגרמו למצב השפלות של ידיעת שפת עבר בקרבנו הוא השם 'לשון הקודש' שניתן ללשוננו. זאת... עשתה את כל סגולות העם רק ל'דברים שבקדושה', שלאיש חילוני פשוט, לא רב ולא כהן, אין כל חפץ בזה". אותו "סופר מצוין", אליעזר בן יהודה שמו, משתמש כאן במילה חילוני במעמד ביניים בין הוראתה הישנה, החז"לית, לזו החדשה. החילוני כאן אינו "חופשי", אלא איש עממי החי את חיי החול. אזכור הכהן כאן מלמד שבן יהודה מכוון לחילוני שבלשון חז"ל, אך אזכור הרב כבר מרמז שהחילוני תופס עצמו כמרוחק לא רק מן הכהונה, אלא מהמצוות בכללן.

בשנים שיבואו ידחק אט אט החילוני את מקום החופשי – אולי בשל העובדה שלמילה חופשי משמעות רחבה יותר ושימושית לא פחות – עד שכיום כבר נדיר לשמוע בשימוש חופשי את המילה "חופשי" במובן "חילוני".

אגב, גם בגזרה הדתית חל מעתק מקביל: בן זוגו של ה"חופשי" היה ה"אדוק", בעוד מול ה"חילוני" (או לצידו) הועמד ה"דתי".

נחתום בדברי חזונו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המובאים בחתימת הספר "אורות התשובה":

"גם מתוך החול ייגלה הקודש, וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב... יגמול זה הציץ, יפרח הפרח, יבושל הפרי – וידע העולם כולו כי רוח הקודש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה, וסוף הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם".

חצי מילה / אורתודוקס ואורתודנט
כפי שניתן לשער, הכינוי "אורתודוקסים" ליהודים המקפידים על שמירת ההלכה המסורה יובא ליהדות מן החוץ. אורתודוקס היא מילה לטינית, שמקורה יווני. "אורתו" פירושו "ישר" ו"דוקס" עניינו "דעה, השקפה". אורתודוקס הוא אפוא מי שמחזיק בדעה הישרה והנכונה (היסוד "אורתו" מופיע גם במונחים מופשטים-פחות, כמו אורתודנט או אורתופד, העוסקים ביישור איש איש בתחומו).

עד אמצע המאה ה-19 אורתודוקסים היו רק בנצרות, והחל מתקופה זו החלו להתכנות כך גם היהודים הדתיים, כניגוד לסיעות שדגלו ב'תיקונים בדת'. כיום אף הוטבע מונח חדש בלעדי ליהודים – ultra orthodox, משהו כמו 'אורתודוקסים בריבוע', כפי שמתכנים החרדים באנגלית.