עברי, יהודי וישראלי נפגשים

יעקב עציון

גיליון מס' 32 - סיון תש"ע * 5/10

וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי (ויקרא כד, י)

"מה אתה יותר, יהודי או ישראלי?" – שאלות מעין אלו ניתן לשמוע לרוב בארצנו, ובפרט בימים שבהם אנו מציינים את תחייתו מחדש של היישוב היהודי בארץ ישראל.

בתורה, אולי באופן מפתיע, שם התואר "ישראלי" או ישראלית" מופיע רק בפרשתנו – ודווקא לא בנסיבות חיוביות. פרשת המקלל פותחת: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל". שלומית בת דברי היא האישה היחידה במקרא שנתכנתה "ישראלית" – אך דומה שאזכור זה לא בא לשַׁבְּחה, אלא לגַנותה בהדגשת העובדה שנישאה למצרי וילדה לו בן שהביא לחילול שם ה' במחנה.

מלבדה, מכונה גם האיש שרב עם המקלל בתואר "איש הישראלי". אלו שני הישראלים היחידים הנזכרים בתורה בתואר הזה. במקרא כולו נזכר עוד פעם בודדת התואר "ישראלי" ככינויו של יתר, אביו של עמשא שר הצבא: "וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא, וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי" (שמואל ב' פרק י"ז). ברם, ברשימת הייחוס של משפחת דוד בתחילת ספר דברי הימים מוסף לשמו של יתר דווקא התואר "הישמעאלי". יש שפירשו שגר ישמעאלי היה, ויש שהסבירו שישראל היה, אלא שגָר בין הישמעאלים ולכן נקרא בשמם.

מלבד "ישראלי", מופיעים בתנ"ך גם ה"יהודי" וה"עברי". לא ניכנס כאן למערכת הזהויות ששמות אלו נושאים עימם היום – ונבקש להתייחס בקצרה, בבחינת ראשי פרקים, להופעתם במקרא ובלשון חכמינו.

מיהו עברי
חז"ל מקשרים בין האיש המצרי הנזכר כאן כאביו של המקלל לאיש מצרי אחר – אותו שראה משה כשהוא מכה את אחד מאחיו, כמובא בתחילת ספר שמות: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו". איש ישראל המוכה לא מוכתר כאן בתואר ישראלי, אלא עברי. ולא רק הוא: בכל פרשת שעבוד מצרים נזכרים בני ישראל תכופות בכינויים העברים והעבריות (למשל: "וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה").

עוד לפני כן, בספר בראשית, מכונה אברהם אבינו בשם "אברהם העברי" – וכן נקראים יוסף ואחיו בהיותם במצרים. מקור השם עברי ככל הנראה בעֵבֶר, נינו של שֵׁם בן נח (כך כותב ר' אברהם בן עזרא: "והנה אין ספק כי פירוש אברם העברי שהוא מבני עבר, עליו כתיב 'אבי כל בני עבר'". אמנם, ראב"ע מעלה בפירושו גם את האפשרות שנקראו העברים כן בשל מוצאם מאברהם שבא מעבר הנהר).

מלבד בספרי בראשית ושמות - הכינוי "עברים" לבני ישראל נזכר עוד בספר שמואל, בפרשיות המלחמה עם הפלשתים, וכן בדברי יונה הנביא, העונה לשאלת חבריו להפלגה "מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה" – ואומר: "עִבְרִי אָנֹכִי, וְאֶת ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה".

הצד השווה לכל אזכורי העברים שבתנ"ך – מלבד יוצא דופן אחד שנזכיר מיד – הוא שהם מובאים בהקשרים שמעורבים בהם נכרים, בין אם מדובר במצרים, בפלשתים או בַּמלחים שהפליגו עם יונה תרשישה. המקום היחיד שבו נזכר התואר עברי שלא במסגרת אירוע שמעורבים בו גויים הוא פרשת עבד עברי ואמה עברייה, ויש שהציעו שהתורה ביקשה לרמוז בכך את הסתייגותה מעצם העובדה שבן ישראל נעשה עבד לבשר ודם – בבחינת הכתוב: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - ולכן כינתה אותו בתואר שבו קראו הנכרים לבני ישראל, תואר המזכיר את ימי עבדותם של ישראל במצרים.

בתרגום אונקלוס (וכן בתרגום יונתן לנביאים) מקבלת המילה "עברי" שלוש חלופות שונות, באופן עקבי – בספר בראשית העברי הוא תמיד "עבראה"; מספר שמות ואילך, לאחר שהפכו בני ישראל לעם, העברי מתורגם "יהודאה"; ובמקומות שבהם מדובר על עבדים ואמות – העברי הוא "בר ישראל".

על כל פנים, בני ישראל לא הרבו להשתמש בתואר "עברי" ככינוי עצמי, ובלשון חכמים כמו גם בסידור התפילות הוא נדיר למדי. רק בימי הביניים שב התואר ומופיע בכתבי חכמינו. הוראתו הראשונית היא "דוברי השפה העברית" (דוגמה אחת מרבות - ראב"ע בפירושו לבראשית כותב: "כאשר רצו העברים להקל על הלשון, שלא יניעו האל"ף, החליפוהו בו"ו"), ובשלב שני נתכנו כך בני ישראל גם בלא קשר לשפתם העברית. סוגיית שמה של שפתנו – מדוע נקראת היא בפינו עברית אף שאינה נזכרת בשם זה בתנ"ך – זוקקת עיון נפרד.

יהודי וימיני
היהודים עולים על במת שמות העם בתקופה מאוחרת למדי. במקורו פירוש השם יהודי הוא איש שבט יהודה, ולאחר פילוג הממלכות נקראו כך כל בני ממלכת יהודה, אף אם מוצאם משבט בנימין.

גם בתקופה המאוחרת יותר, עדיין ישנם מקומות בתנ"ך שבהם מתפרשת המילה יהודים כ"תושבי נחלת יהודה" ולא ככינוי כללי לבני הממלכה. בסיום ספר ירמיהו מובא מספר הגולים שהגלה נבוכדראצר מלך בבל באחד משלבי חורבן הארץ, וכך נאמר: "זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר בִּשְׁנַת שֶׁבַע יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה... מִירוּשָׁלִַם נֶפֶשׁ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וּשְׁנָיִם". הכתוב מונה בנפרד את היהודים, היינו תושבי ארץ יהודה, ואת תושבי ירושלים (אותה הפרדה נשמרת גם במקומות אחרים. כך למשל מובא בפרק מ' בירמיהו: "והוא אסור באזיקים בתוך כל גלות ירושלים ויהודה המוגלים בבלה").

לאחר גלות הארץ נקראו כל בני העם שבגולה בשם יהודים – והדבר בא לביטוי בולט במגילת אסתר, שבה מופיעים היהודים יותר מאשר בכל ספרי המקרא האחרים גם יחד. הפסוק הפותח את פרשת מרדכי משמיע: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי". פתח באיש יהודי וסיים באיש ימיני, ללמדנו שהמילה יהודי התרחבה וחרגה מתחומי השבט, שלא כמילה ימיני שנשארה בנחלת בנימין.

מאז ועד היום נקראים בני ישראל בשם יהודים. כך שנינו במדרש רבה על הפסוק "יהודה אתה יודוך אחיך": "אמר רבי שמעון בן יוחאי: יהיו כל אחיך נקראין על שמך. אין אדם אומר 'ראובני אנא', 'שמעוני אנא', אלא 'יהודי אנא'".

ברם, מעיון במקורות עולה כי השם "יהודים" ביחס לבני עמנו נאמר בעיקר על ידי הנכרים, בעוד בני העם עצמם העדיפו את השם "ישראל". כך, במשניות ובדברי חז"ל הכינוי הרווח ליהודי הוא "ישראל", ובפרט בלשון התפילה. "וטוב יהיה בעיניך לברכנו ולברך את כל ישראל עמך" – משפטים כעין אלה חוזרים רבות בתפילה, אך כמעט לא נמצא בה תפילה על היהודים.

דוגמה נאה לאמוּר (מן הבחינה הלשונית גרידא) ניתן למצוא בדברי אבא יודן איש ציידן במסכת יבמות: "מעשה בישראל וגוי שהיו מהלכין בדרך, ובא גוי ואמר: חבל על יהודי שהיה עמי, שמת בדרך וקברתיו, והשיאו את אשתו [על פי עדות זו]". בלשון החופשית של חכמינו נקרא היהודי בשם "ישראל", בעוד בפי הגוי המשיח לפי תומו נקרא הוא "יהודי".

ודוגמה נוספת: במסכת פסחים בתלמוד במהדורות הנדפסות נכתב כך – "שבעה מנודין לשמים אלו הן: יהודי שאין לו אישה, ושיש לו אישה ואין לו בנים" וכו' (קי"ג ע"ב). מי שרגיל בלשון התלמוד מרגיש שהמילה יהודי כאן אינה במקומה, ואמנם בכתבי היד היא אינה מופיעה, והנוסח הוא "מי שאין לו אישה" וכו' (כך אפשר לראות גם על הדף עצמו, בגרסת הגמרא שבפירוש רבנו חננאל). הצנזורים הנוצרים חששו כנראה לכבוד הכמרים המתנזרים מנשיאת נשים - והורו למדפיסים להוסיף את המילה "יהודי".

הזכרנו שבזמן התפצלות הממלכות נקראו בני יהודה בשם יהודים, בעוד ממלכת ישראל נשאה איתה את השם "ישראל" – אך יש להזכיר שכמובן נתקראו גם בני יהודה בשם ישראל, שהוא שמו העיקרי והכולל של העם. בין השאר, מעידה על כך העובדה ששם ה' נזכר תמיד בתואר א-להי ישראל, ואף פעם לא א-להי יהודה.

נחתום את הדברים – שכאמור הינם בבחינת הזמנה לעיון רחב יותר - בדברי הנביא ירמיהו, המזכיר בתחילה בנפרד את יהודה ואת ישראל, אך בהמשך כוללם יחד בבית אחד, בית ישראל:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה... כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה', נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם... כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה'".