תולדות המקצוע

יעקב עציון

גיליון מס' 32 - סיון תש"ע * 5/10

"וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ" (ויקרא יד, מא)

המילה הרגילה בלשוננו לכינוי משלח ידו של האדם היא מקצוע. בפרט משתמשים בה כשרוצים לתאר מלאכה הנעשית היטב, בידי אדם מיומן ומוסמך – עבודה מקצועית, איש מקצוע וכדומה.

בתנ"ך מילה זו אינה מופיעה לרוב, וניתן לומר כי היא ניצבת בפינה – שכן מקצוע במקרא פירושו זווית, נקודת חיבור בין שתי פאות. המילה נזכרת לראשונה בציווי על מלאכת המשכן – "וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן... כֵּן יִהְיֶה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת יִהְיוּ" (ותרגם אונקלוס: "לתרתין זָוְיָן יהון"), והיא אף מופיעה לצד פירושה העברי בספר נחמיה (כפי שרגילים לקוראו היום; בפי חז"ל נחשב הספר כהמשכו של ספר עזרא). במסגרת רשימת משפצי חומות ירושלים נאמר "אַחֲרָיו הֶחֱזִיק (= חיזק) בִּנּוּי בֶּן חֵנָדָד... מִבֵּית עֲזַרְיָה עַד הַמִּקְצוֹעַ וְעַד הַפִּנָּה" (יש המפרשים שמדובר באותו מקום, ויש המסבירים שהמקצוע הוא הזווית הפנימית, בעוד הפינה היא החלק החיצוני והמוגבה, או המגדל שנבנה על הפינה, כמקובל בחומות עתיקות).

מלבד המקצוע הפינתי, ישנו בתנ"ך גם כלי עבודה הנקרא בשם קרוב, המשמש במלאכת הנגרות. ישעיהו הלועג לעובדי הפסילים מתאר היאך היו יוצרים את אליליהם: "חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת". כיוון שהמופע היחיד של המילה הינו בלשון רבים, אין לדעת אם היחיד הוא מַקְצוּע או מַקְצוּעָה – אך על כל פנים מדובר בכלי המשמש להקצעה ולגילוף עץ (וניעזר שוב בתרגום הארמי: יונתן מתרגם את המקצועות במילה "אוזמילא", אִזמל – מילה שעברה מן היוונית הן לארמית והן לעברית).

קיצור, קיצוב וקיצוץ
בפרשתנו מופיע בפעם היחידה בתנ"ך הפועל 'להקציע'. לאחר שזוהה נגע צרעת בקירות בית, מצווה הכוהן לחלץ את האבנים הנגועות ולהשליכן מחוץ לעיר, ולהסיר את הטיח: "וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר" (הערת אגב: המילה 'הבית' פירושה בית ממשי, בעוד 'מבית' פירושה "מבפנים", כמו בביטוי "מבית ומחוץ תצפנו"). מה פירוש יקציע? מתרגם אונקלוס: יקלפון. ההקצעה היא אפוא קילוף והסרה של העפר הפנימי שבקירות הבית.

בהמשך הפסוק נאמר "ושפכו את העפר אשר הקצו". המילה הקצו, ששורשה קצ"ה, היא חלופה למילה הקציעו - שהרי מדובר על העפר שקולף זה עתה מהקירות. כך עולה בבירור גם מן ההמשך: "וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת". לא נאמר ואחרי הַקְצֵעַ את הבית, משורש קצ"ע, אלא הקצות, משורש קצ"ה - ואנו למדים ששני השורשים הינם מקבילים.

מאז נפוצו ספריו של המדקדק ר' יהודה אבן חיוג', שנפטר לפני כ-1,000 שנים, מקובל בעברית כי לכל שורש ישנם שלושה עיצורים – ולא שניים או אף אחד כפי שנקטו המדקדקים שקדמוהו כמנחם בן סרוק וחבריו. ברם, חוקרים רבים סבורים שפעמים הרבה השורש המשולש הוא הרחבה וגיוון של יסוד דו עיצורי, שנשא את המשמעות העיקרית. אחת הדוגמאות לתופעה זו היא משפחת השורשים המתחילים בעיצורים ק"צ, כדוגמת – קצ"ב, קצ"ה, קצ"ע, קצ"ץ, קצ"ר (וכן קו"ץ). בכולם בולט יסוד הקץ, הסוף, החיתוך – בין אם מדובר בחיתוך בשר, בגילוף עץ, בסיומה של תקופה (או של תנומה), או בקיצוץ שיבולי שדה. החילוף שבפרשתנו בין השורשים קצ"ע לקצ"ה יכול גם הוא להעיד על מרכזיות העיצורים ק"צ במשפחה זו (כמובן, דברינו כאן הם בבחינת 'קצירת האומר', וניתן להאריך רבות בסוגיה זו).

סוד מקצועי
נשוב למקצוע: כיצד התפתח המשמע שבלשוננו - מלאכה, אומנות – מן המשמעים המקראיים, פינה או כלי נגרות? כדי לענות על כך נבחן מה הייתה משמעות המקצוע בתקופות שלאחר המקרא. ב'מגילת הנחושת', אחת המגילות המסתוריות שנמצאו בקומראן שבמדבר יהודה, ובה ככל הנראה רשימת מקומות ההטמנה של אוצרות כלשהם, נכתב בין השאר: "בברכה שבמזרח כחלת במקצוע הצפוני חפור אמות... ארבע". כן מופיעה המילה מקצוע במקום נוסף במגילה זו. הסברה המקובלת בין החוקרים היא שהמגילה נועדה לשימושו האישי של מטמין האוצרות (או מטמיני האוצרות), ולפיכך לא נכתבה בלשון ספרותית וגבוהה אלא כרשימת תזכורת. לענייננו יש ללמוד מכך שהמילה מקצוע במובן פינה הייתה שימושית בתקופת כתיבתה, בימי הבית השני.

גם במשנה מופיע המקצוע במובן זה. במסכת מידות שנינו: "עזרת הנשים היתה אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב מאה שלושים וחמש, וארבע לשכות היו בארבע מקצועות של ארבעים ארבעים אמה. לא היו מקורות, וכן הן עתידות להיות" (אמנם, המשנה שם נסמכת על הפסוקים ביחזקאל שבהם נזכרים "מקצועי החצר", ומאמצת את המונח המקצועי ומשתמשת בו).

גם הכלי ששמו מקצוע אינו נפקד מלשון חכמינו. בתלמוד במסכת שבת, אגב דיון בהלכות מוקצה, מובאת ברייתא: "... שלושה כלים ניטלין בשבת: מקצוע של דבילה, וזוהמא ליסטרן של קדרה, וסכין קטנה שעל גבי שלחן". מַקְצוּעַ של דבלה היינו סכין המשמש לחיתוך התאנים המיובשות (הקרויות קציעות), שנדחסו ודובקו יחד.

***

בסיומה של מסכת בבא בתרא, החותמת את מסכת נזיקין רחבת ההיקף, מביאה המשנה דברים בשבח העיסוק בדיני הממונות: "אמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע". אין לך מקצוע בתורה גדול מהן, כלומר – אין לך פינה, תחום, עניין גדול מהן במרחבי התורה. המילה מקצוע המוכרת לנו מקורה במשנה זו. בעקבותיה התרחק המקצוע ממקורו הפיזי שבפינת הבית, וקיבל את המשמע המופשט של תחום כלשהו, בפרט מקצועות לימוד – ובעברית המאוחרת יותר התייחד לתחומי העיסוק השונים (מה מקצועך?).

יש שניסו לפרש את המילה מקצוע שבמשנה הנזכרת במובן כלי החיתוך, ולומר שכוונת ר' ישמעאל שאין לך מַקְצוּעַ יותר מדיני הממונות, שאין חריפים ומחודדים מהם (כך הסביר אלכסנדר זיסקינד מימון, בפירושו "באר היטב" על ויקרא) – אך נראה שאין זה הפשט, שהרי שנינו בתוספתא: "הדינין והעבודות והטהרות... – אלו שמונה מקצועות של תורה, גופי הלכות". מסתבר יותר שבשמונה תחומים עוסקים אנו כאן, ולא בשמונה סכינים מחודדים.

חצי מילה
בתחרויות ספורט מקובל שלא לשגר את המתחרים כולם יחד, אלא לחלקם למקצים מקצים. מנין באה המילה מִקְצֶה? על פי אברהם אבן שוֹשן, מקור המילה בלשון הצבאית, שם קראו "מקצה" לקבוצת חיילים קטנה שנבחרה למשימה כלשהי, וזאת על פי הפסוק בפרשת ויגש: "וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה". אמנם בפסוק שם הכוונה היא שיוסף בחר חמישה "מן קצה אחיו" – אך החיילים גייסו את המילה בשלמותה, וכך נולד המִקְצֶה (ככל הנראה, תופעה דומה התרחשה שנים רבות קודם לכן גם במילה "מקצת", שבמקור פירושה "מן קצת", כלומר מן קְצֵה - אך נשכח הדבר, והפכה המילה תוך מקצת שנים למילה בפני עצמה).