זכויות הפרט בכרם

יעקב עציון

גיליון מס' 32 - סיון תש"ע * 5/10

"וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט" (ויקרא יט, י)

בתקופתנו מדברים רבות על מקומו של הפרט - זכויות הפרט, חירות הפרט וכדומה. בתורה, הפעם היחידה שבה מופיע השורש פר"ט הוא דווקא בהקשר של חובות הפרט, בפתיחת פרשת קדושים.

הפרשה פותחת בציווי "קדושים תהיו", שאחריו מובאת סדרה של חמש מצוות שבין האדם למקום. מיד אחר כך, בסמיכות לציווי שלא לאכול מבשר זבח ביום השלישי להקרבתו, עוברת התורה למצוות שבין אדם לחברו (או לעמיתו – אם ננקוט כלשון תורה; חָבֵר הוא התרגום הארמי לעָמִית, והוא הרגיל בלשוננו מאז ימי חז"ל): "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט/ וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט - לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". כמו במקרים אחרים בתורה, המצוות התלויות בארץ מחולקות כאן לשני חלקים מקבילים – מצוות השדה ומצוות הכרם. אין לקצור את פאת השדה – ובכרם אין לבצור את העוללות (ראב"ע: "הם הקטנים כמו עולל"). בנוסף, אין ללקט את לקט הקציר, היינו השיבולים הנופלות אגב הקצירה – ובכרם אין ללקט את הַפֶּרֶט, הלא הם הענבים הנושרים מן האשכולות בשעת הבצירה.

כאמור, זהו הפרט היחיד בתורה. מלבדו מופיע השורש פעם יחידה נוספת במקרא, בנבואת עמוס. הנביא התקועי מוכיח את "הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן", השקועים במנעמיהם ומנותקים מצרת עמם. כך מתארם עמוס: "הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם, וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק. הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל, כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר". מה פירוש הפורטים על פי הנבל? מי שקורא היום את הפסוק מן הסתם מעלה במחשבתו באופן מיידי את עשירי ציון כשהם פורטים באצבעותיהם על מיתרי הנבל. ברם, אנו קוראים היום לנגינה על מיתרים בשם פריטה רק בעקבות פסוק זה – כך שאין בכך כדי להעיד על פירושו המקורי של הפסוק. ר' דוד קמחי, למשל, מביא בספר השורשים שלו הצעה שהפורטים הוא מלשון פרוטה, והכוונה היא שהינם משלמים למנגנים בנבל על מנת שיזמרו באוזניהם בעת הסעודה.

רש"י על אתר מסתמך על מחברת מנחם בן סרוק, ומקשר בין הפורטים על הנבל לפרט הכרם: "מנחם חברו עם 'ופרט כרמך' ורואה אני את דבריו, שהמשורר על פי כלי זמר מחתך את הדבור בפרוטרוט - הכל לפי נעימות קול הכלי, להגביה ולהנמיך". לדברי רש"י, כשם שפרט הכרם הוא הענבים הנפרדים ונחתכים מן האשכול – כך הפורטים על פי הנבל הם מי ששרים באופן מקוטע ומחותך, לפי צלילי כלי הנגינה. אגב, הנבל בתנ"ך הוא גם שמו של כלי קיבול לנוזלים (ובפרט ליין), וסביר שכלי הנגינה היה עשוי גם הוא בצורת כלי דומה, שעל פתחו מתוחים המיתרים. כך מבוארת הלשון "הפורטים על פי הנבל" אם נבין שהכוונה היא לנגינה, ולא לשירת הפה כפירוש רש"י.

פרד רימונים
בשבוע שעבר הזכרנו בטור זה את השיטה שלפיה התפתחו השורשים בשפה הקדומה מיסודות דו עיצוריים בעלי משמעות ראשונית, שנוסף להם עיצור שגיוון ודייק את משמעותם. משפחת השורשים שמקובל ביותר להביא כדוגמה בהקשר זה היא משפחת פ"ר – שנתפרדה ונתפרטה לשורשים רבים שמשמעיהם קשורים להתפרדות (פרד, פרה, פרז, פרח, פרט, פרך, פרם, פרס, פרע, פרץ, פרק, פרש). המילה שאנו עוסקים בה, פרט, קשורה ביותר לשורש הנפוץ יותר פרד – ואכן מוצאים אנו החלפות רבות בין שני שורשים אלו, כפי שנראה להלן.

בלשון חז"ל הפרט נשאר בתחום החקלאי – אך עבר מן אשכול הגפן לרימון, שאף הוא מתחלק לפרטים הרבה. כך שנינו במסכת מעשרות:

"גפן שהיא נטועה בחצר - נוטל את כל האשכול, וכן ברמון, וכן באבטיח, דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר: מגרגר באשכולות, ופורט ברמון, וסופת באבטיח".

על פי ר' עקיבא אין לקטוף את הפרי ולאוכלו (כל עוד לא עושַׂר), אלא לגרגר את האשכול (לאוכלו גרגרים גרגרים), לספות את האבטיח (לחתוך ממנו חתיכות בעודו מחובר לקרקע), ולפרוט את הרמון – היינו ליטול מתוכו את גרגריו מבלי לקטוף את הפרי עצמו. גרעין הרימון עצמו קרוי בארמית פרטתא דרמונא (כך למשל בפסיקתא דרב כהנא פסקה א). ברם, במקומות רבים משתמשים חכמינו בהקשר זה בשורש פר"ד במקום בפר"ט. כך שנינו בתוספתא במסכת שבת: "מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים ומחתכין בדבילה משבת לאותה שבת, אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקודש לחול". גרעיני הרימון עצמם נקראו בלשון חכמינו בשם "פרד", ובפרט כשמדובר בגרעינים מיובשים, בדומה לצימוקים ולגרוגרות (תאנים מיובשות; כך במשנה במסכת מעשרות, פרק א').

מאוצר המילים החקלאי – עבר השורש פר"ט לשמש גם בעולם הכלכלי. כשם שהפורט את הרימון או את האשכול מחלקם לפרטיהם - כך מי שהופך מטבע בעל ערך גדול למטבעות רבים בעלי ערך קטן יותר הריהו פורט את המטבע, ומכאן אף שם המטבע הקטן – פרוטה. בלשוננו, פעמים רבות שומעים שאומר מאן דהוא משפט כמו "תסביר בפרוטרוט מה קרה". בפרוטרוט, כלומר בפירוט רב, עד לפרטי הפרטים. ברם, במקורו שימש הפרוטרוט במשמעות קרובה למילה פרוטות – 'כסף קטן' בלשוננו. כך למשל במדרש: "משל אדם הולך לקסרין צריך למאה זוז או למאתים זוז הוצאה - אם נוטלן הוא פרוטרוט הן מייגעין אותו ואינו יכול לעמוד בהן, אלא מצרפן סלעים (מטבע גדול יותר), והוא פורט ומוציא בכל מקום שירצה". במקומות אחרים בדברי חז"ל משמש הפרוטרוט גם במובן 'שארית' ביחס לחשבון גדול יותר. מכל מקום, השימוש בפרוטרוט כתחליף ל"במפורט" הינו מאוחר (ועדות לו כבר בדברי רש"י המצוטטים לעיל על פורטי הנבל).

זוג או פרד או פרט
החילוף בין פרט לפרד אינו אופייני רק ללשון חז"ל. איך קוראים למשחק הילדים הנפוץ – "זוג או פרד" או "זוג או פרט"? דומני שבקרב העם מקובלת ההנחה שהילדים אומרים "זוג או פרד", אך השימוש הנכון יותר הינו "זוג או פרט". כך למשל, ספרים או תוכניות טלוויזיה שבחרו לעצמם שם זה מתקראים "זוג או פרט".

ברם, מקור המילים זוג ופרד בהקשרם המתמטי הינו בימי הביניים בתרגום מן הערבית, שבה הזוגי נקרא "זַוְג'", והאי זוגי נקרא "פַרְד". בכתבי הראשונים נמצאים לרוב המושגים "זוג ונפרד", וישנו גם הכינוי "פרד" למספר אי-זוגי. מכאן ברור שהגרסה המקורית היא דווקא ב-ד' ולא ב-ט'. איך נולד הפֶּרֶט? ניתן להעלות את ההצעה שהגרסה התפתחה בשל מהלך המשחק, שבתחילתו מכריזים השחקנים "אני זוג!", "אני פרד!". וכי איזה ילד ירצה לומר "אני פרד" ולזכות לגיחוכי הסובבים? כפתרון יצירתי לבעיה הופרט הפרד, וכך בא לעולם ה"זוג או פרט".

מהסגול עד הסגול
אגב אזכור הכרם ואשכולות הענבים – נעיר על מקור השם סגול לתנועת הניקוד ֶ - בתרגומים הארמיים הארץ ישראליים החלופה למילה "אשכול" היא סגול או סגולה. כך למשל, במקום המילים "הבשילו אשכלותיה ענבים" שבתיאור חלום שר המשקים בפרשת מקץ מובא בתרגום הארץ-ישראלי (ניאופיטי): "בשלו סְגוֹלַיָּה ואתעבדו לענבין". אף "נחל אשכול", הנזכר בפרשת המרגלים, מתורגם בתרגומים אלו בשם "נחל סגולה".

השם סגול ניתן אפוא לצורת הניקוד האמורה (כמו גם לצורה ההפוכה המשמשת בטעמי המקרא) בשל דמיונה לאשכול הענבים, שנקרא בפיהם של אבותינו דוברי הארמית שבארץ ישראל בשם זה. מצורת הענבים הגיע כנראה גם שם התואר סגלגל, שמובנו אליפטי ("החדר הסגלגל"), וכן שם הפרח סיגלא – שבהשראתו התחדש לפני כמאה שנים שם הצבע הסגול.