מעמקים - שירי עוצמת הנכות

הייתה אף תקופה, בעיקר בשנות העשרים של המאה העשרים, בצרפת, שבה פורסמו שירים מבלי לפרסם את שמות היוצרים, מתוך הנחה שהיוצר אינו חשוב, מעבר להיות הצינור דרכו נוצר השיר.

אני עצמי כבר הבעתי את דעתי גם בהרצאות ואפילו בשיר "טכנאי" בו אני אומר שהמשורר אינו טכנאי של מילים, אלא טכנאי של רגשות.

ואין דוגמה טובה לאמירה זו מהספר שלפנינו, "להיות כלואה בגופי", של אורית מרטון, שיצאה לאור לאחרונה, בהוצאה פיוטית ובעריכתה המיומנת של המשוררת שושנה ויג.

הכותבת, אורית מרטון, סובלת משיתוק מוחין קשה מאז לידתה. הביטוי הלשוני-פיזי קשה עליה. התנועה הפיסית אינה מתאפשר. אך הלב, הראש, הרגשות פועלים ונוכחים בעוצמה רבה כל הזמן, והספר שלפנינו הוא הוכחה לכך.

הספר כולל שירים שנכתבו עוד בהיות המשוררת בת 15, שירים חרוזים ותמימים יותר, לצד שירים שנכתבו מאוחר יותר, בחלוף הזמן, כאשר הפואטיקה שלה התגבשה. הדבר המאחד את כלל שיריה, היא הדרך הישירה בה הדברים נאמרים, כאשר הטכניקה רק משתפרת עם הזמן, והדיוק הלשוני מתגבר.

הפתיחה

הספר עצמו מתחיל בנקודה דמיונית:

בימי נעוריי הייתי ממריאה כמעט בכל לילה אל מסע סיוטים חזרה אל חדר הלידה. יום רביעי, 19 בינואר 1966. 9:30 בבוקר. תינוקת נולדה. בעינֵי-דמיוני אני יכולה לראות אותה - קטנה, כחולה. כשיצאה לאוויר העולם לא צרחה, לא בכתה, אפילו לא ייבבה - לא נָשְמָה. (עמ' 5, "חמישים חמישים", במקום מבוא)

הכותבת חוזרת אחורה ומשחזרת בדמיונה את נקודת לידתה, נקודת הזמן בה היא יצאה לאוויר העולם, אך לא נשמה, ובכך נקבע היסוד הראשון לנכותה. היסוד השני, המנותח ברציונאליות קרה, בהמשך אותו מבוא, התרחש כ- 19 שעות מאוחר יותר, כאשר הנשימה נפסקה שוב ואז נפגע מוחה ונגרמה הנכות.

הדברים נאמרים בשפה חדה, כמו חיתוך אכזר בסכין קצבים חדה, קביעת עובדות שלא ניתן להתכחש להן או לשנותן. זאת נקודת הפתיחה של הספר. מצב פיסיולוגי נתון, שבעצם אינו משאיר הרבה תקוות.

אם נסיק את המסקנה הנדרשת, בהירות מחשבתית (מה שכיניתי קודם כ"רציונאליות קרה), בנוסף לנשמה היתרה אותה נפגש בהמשך, נטיב להבין את שם הספר: "להיות כלואה בגופי". אין זה כלא מרצון, אין זה כלא כתוצאה של חטא או אשמה, אין זה כלא במובן הקונוונציונלי של המילה. זהו כלא אכזר מכל, כלא המודעות, כלא רגשות, כלא שדווקא בזכותו מתפתחת רגישות מיוחדת, שמוצאת את ביטוייה בשירים. מעניין שהנשימה החסרה הולידה נשמה יתרה, ואולי זה מראה שיש מן המשותף לשורש של שתי המילים הללו.

והשירים עצמם מחולקים, בצדק, לשלושה חלקים: להיות אדם, להיות אישה, להיות נכה.

אפילו בסדר בו מופיעים הפרקים יש משמעות מיוחדת. הכותבת היא קודם כל אדם, למרות מגבלותיה, למרות מצבה. אחר-כך היא אישה, מזוהה במגדרה, ורק בסוף היא גם נכה.

לגבי הנכות ניתן לפרש זאת בשני כיוונים. הראשונה, כפי שאמרתי קודם, הנכות היא הפחות חשובה, ומאפילים עליה עובדת היותה אדם והיותה אישה. זה בעצם לומר ששום נכות לא תוכל לעוצמת הנשמה הטהורה. נשמה גדולה המסוגלת להתרומם מעל למגבלות הגוף.

אך מצד שני, ניתן בו בעת לומר שהנכות נמצאת שם עדיין, עם האדם, עם האישה, ומגבילים אותה במעשיה.

להיות אדם - השער הראשון

לאחר הפתיחה, הקדמה בצורת פרוזה, אנו נחשפים לשיריה של אורית מרטון.

ניתן לחשוב ברגע ראשון שסידור השירים הינו כרונולוגי. אך אין הדבר מדויק. לרוב, הכרונולוגיה היא חלקית, והיא מתחדשת בכל פרק. השירים הראשונים הנכללים בספר הם אלו שנכתבו בתחילת דרכה הספרותית, בשנת 1981, בהיותה בת 15 בלבד. ולמרות גילה הצעיר, כבר אז, המודעות ודרך ביטוייה חזק ביותר כמו בבית הראשון של השיר "דברים שמעבר", עמ' 11:

מֵעֵבֶר לָאַהֲבָה קַיֶּמֶת יְדִידוּת;
אַחֲרֵי בִּקּוּר קָצָר נוֹתְרָה מְעַט בְּדִידוּת;
בְּתֹם כָּל הַחַגִּים בָּאִים יָמִים קָשִׁים;
מֵעֵבֶר לְמַסֵּכוֹת נֶחְבָּאִים הָאֲנָשִׁים.

כך גם בשיר "הרגע ההוא" בעמ' 13, בו הבית השני כמו מביע במילים עדכניות מחשבות משירת ימי הביניים:

בָּרֶגַע הַהוּא יָדַעְתִּי
הַתְּמוּנוֹת לֹא יָצִיקוּ לִי עוֹד
כִּי בּוֹר-הַחַיִּים בּוֹ מָעַדְתִּי
עָמֹק וְרָחָב עַד מְאֹד

ההבנה האנושית המעמיקה בגיל כה צעיר הינה חלק בלתי נפרד מהכותבת ומתחברת אליה ההבנה הרגשית, כפי שאנו רואים בשיר "חג עצוב" בעמ' 14 (בפתיחת השיר ובסיומו):

שֵׁב כָּאן לְצִדִּי, חַבֵּק אוֹתִי חָזָק,
עֵת בְּמָרוֹם שָׁחֹר נֶחֱזֶה בָּמוֹת הַסַּהַר.
........
וְרַק יָדְךָ בַּלֵּיל מָקוֹר שֶׁל חֹם וְכֹחַ
לִזְכֹּר שִׂמְחַת-מְעַט, לַחְגֹּג אוֹתָהּ יוֹם יוֹם.

בשיר "גסיסה טלפונית" בעמ' 17, (1999) הכותבת המשוחררת מהחריזה ובביטוי ישיר ומקורי, מתומצת (כיאה לשירה טובה), היא מתארת את הפרידה מדומות אהובה:

וְהַטֶּלֶפוֹנִים הִמְשִׁיכוּ לָבוֹא כְּסִדְרָם
אַךְ
יוֹתֵר כְּבֵדִים
יוֹתֵר מַפְחִידִים
יוֹתֵר כּוֹאֲבִים
יוֹתֵר עֲצוּבִים
עַד הַטֶּלֶפוֹן הָאַחֲרוֹן

התחושה הקפקאית המלווה אותה מבוטאת באופן חזק ביותר בשיר "דלתות" משנת 2004, באמצעות המרוץ המסויט במבוך המסדרונות והדלתות.

ניתן היה להתעכב על שירים יפים נוספים מפרק זה אך נסתפק ונסיים בשיר "כלא", (משנת 2007) בעמ' 24, הממשיך את המגמה הקפקאית ובכך סוגר את השער הראשון:

בֹּקֶר בְּלִי לִשְׁתּוֹת
צָהֳרַיִם בְּלִי לֶאֱכֹל
עֶרֶב בְּלִי מִלָּה
וְלַיְלָה בְּלִי אַהֲבָה
אָז לְמַה?

להיות אישה – השער השני

בשער הקודם עסקו השירים רובם בגורלו של האדם כאדם, בנימה פסימית, ובמודעות על הסבל של האדם הנכה הכלוא בגופו השברירי.

בפרק השני מתרכזת הכותבת היותה אישה. עצם התייחסות זו יש בה מן ההפתעה. נדמה לי שהיחס לנכה הוא כנכה, ואנו מתרכזים פחות בהזדהות המגדרית, ובצרכים הרגשיים-פיסיים של הנכה.

כאן באה המשוררת וטופחת על פנינו כאשר היא מעמידה עצמה מול המראה, כאישה.

הדברים עדיין בראשיתם בשיר הפותח את השער, שנכתב 1983, "בדידות ליל שבת", עמ' 27, ממנו אני מצטט את הבית האחרון:

מִתּוֹךְ הַכְּאֵב חֲלוֹם בִּי נוֹלָד:
לְרֶגַע כַּנֶּצַח אֵינֶנִּי לְבַד.
אַךְ הַסֶּרֶט נִגְמָר, הַמִּטָּה מְחַכָּה
עִם סָדִין וּשְׂמִיכָה וּבְדִידוּת מְעִיקָה.

כאן זהו הרצון הבראשיתי למגע האנושי. בית הסיום של השיר שאחריו, "חלומות", שבעצם נכתב שנה לפניכן, 1982, בגיל 16 בלבד, מבטא באופן ישיר את הכמיהה לגבר, לאהוב (עמ' 28):

וְאַתָּה לִי נִשְׁבָּע: לִבִּי רַק שֶׁלָּךְ,
גַּם בְּבֵיתִי אוֹתָךְ לֹא אֶשְׁכַּח.
וְהַחֲלוֹם הַכָּמוּס יָפֶה וּמָתוֹק.
אָז לָמָּה הַלַּיְלָה אַתָּה כֹּה רָחוֹק?

מעניין במיוחד השיר "דואט" משנת 2001, בעמ' 34, בו בחרה המשוררת דווקא בריקוד ובמוסיקה להיסחף לתוך האהבה. העוצמה חזקה במיוחד כאשר אנו זוכרים שהכותבת מוגבלת מבחינת תנועה ודיבור:

לְנַגֵּן בְּדוּאֶט, אֲנַחְנוּ זוֹכְרִים,
קָשֶׁה לִפְעָמִים מֵ"הֶרְכֵּבִים" אֲחֵרִים:
צָרִיךְ לְהִתְעַלֵּם מִקּוֹלוֹת מִסָּבִיב,
לָשֶׁבֶת בְּיַחַד וְזֶה לָזֶה לְהַקְשִׁיב,
מָתַי לְהָאֵט, מָתַי לְמַהֵר,
מָתַי לְחַפֵּשׂ מַפְתֵּחַ אַחֵר,
מָתַי לְהַתְחִיל, מָתַי לְהַפְסִיק,
מָתַי סְתָם לָשֶׁבֶת וְיָד לְהַחְזִיק,
וְאַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁל דּוּאֶט מֻשְׁלָם
נְאַחֵל שֶׁהַלַּחַן לֹא יִתַּם לְעוֹלָם.

נסיים את העיון בשער הזה בשורות היפות, הפותחות את השיר הלפני אחרון בשער, "מאה מדרגות מעל הנכות" בעמ' 38:

תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע מַדְרֵגוֹת שֶׁל קִרְבָה
טִפַּסְנוּ זֶה לִקְרַאת זֶה
אַךְ מַדְרֵגַת הַמֵּאָה עֲלוּמָה עֲבוּרִי
וּבְעוֹד אֲנִי נוֹשֶׁמֶת נִיחוֹחַ פְּסָגוֹת .....

השיר כולו הוא שיר אהבה, וכמעט ושכחנו את הנכות, אלמלא הכותרת האכזרית של השיר המזכירה לנו זאת, כאשר מצד אחד היא קובעת שהאהבה היא מאה מדרגות מעל לנכות, אך מצד שני, אזכור הנכות איננו מאפשר לנו לברוח מהמציאות.

להיות נכה – השער השלישי

כבר התייחסתי בפתיחה לחשיבות מיקומו של שער זה כשער מסיים את הספר.

השער פותח בשיר מוקדם משנת 1983, גיל 17, שיר ארספואטי, אחד השירים החשובים בספר, ומין הראוי שנצטט את כולו "לכתוב על נכות":

אָמְרוּ שֶׁטּוֹבָה אֲנִי בְּנִסּוּחַ
הַכְנָסַת הַחֻלִּין לְמִלִּים וְשׁוּרוֹת:
שִׂמְחָה וְעֶצֶב, אַהֲבָה וְגוֹרָל.
אָז לָמָּה כַּאֲשֶׁר בָּאתִי לִכְתֹּב
עַל לִבַּת חַיַּי – הַנָּכוּת,
כְּאִלּוּ יָבַשׁ הַדְּיוֹ בְּעֵטִי?
אוּלַי כִּי בְּשִׁירָתִי אֵינֶנִּי נָכָה,
וְזֶה הַקֶּסֶם שֶׁבָּהּ.

זהו שיר קצר, שיר של מודעות לנכות מצד אחד, ובו בזמן ידיעה שקיים תחום בו היא כמו כל בעלי הכישרון מאותו הסוג, כשרון הכתיבה. הנכות לא הצליחה לפגוע בכישרון, אולי להיפך, היא הגבירה אותו, חידדה את המחשבה ואת כושר הניסוח, והתאימה אותו להגדרה שהבאתי בתחילת המאמר, הגדרת השירה כ"מיטב המילים במיטב סידרן".

אך מיד אחריו השיר "צרחה אישית", כמו הציור "הצעקה" של אדוארד מונק שב ומזכיר את הנכות.

בעמ' 43, השיר היפה והחזק מאוד משנת 2003, "בקשה" מעמיד אותנו ואת הרגלינו היום-יומיים המובנים מאליהם, כמותרות שהמשוררת לא תוכל להשיג:

לֹא בִּקַּשְׁתִּי לָקוּם בְּחָמֵשׁ,
אֶלָּא רַק לְהַתְחִיל אֶת הַיּוֹם לִפְנֵי עֶשֶׂר בַּבֹּקֶר.
לֹא בִּקַּשְׁתִּי שַׁמְפַּנְיָה צוֹנֶנֶת,
אֶלָּא רַק כּוֹס קָפֶה בְּאַרְבַּע אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
לֹא בִּקַּשְׁתִּי לְהִשְׁתַּכְשֵׁךְ שָׁעוֹת בַּגָּ'קוּזִי,
אֶלָּא רַק לִשְׁטֹף אֶת גּוּפִי כָּל עֶרֶב.
הַאִם אֵלּוּ בַּקָּשׁוֹת מֻגְזָמוֹת?

השער הזה כולו נע בין הנכות הכולאת את הגוף לבין הכתיבה המשחררת אותו מעט מין הכלא הזה. בעמ' 47, בשיר "מיעד ליעוד" הפתיחה אומרת זאת באופן ישיר:

עֶרֶב עֶרֶב חוֹמֶקֶת מֵרַכֶּבֶת הַנָּכוּת,
מִתְּלָאוֹת הַיּוֹם יוֹם,
יוֹצֵאת לְטַפֵּס עַל הַר הַכְּתִיבָה.

הכתיבה היא השחרור, והרצון לחיות הוא הדבר המסיים את הספר, האמיתי הזה, היפה, הרגיש הבאים לידי ביטוי בשיר "לחיות":

אִשָּׁה בְּשֵׁלָה, אָדָם כִּמְעַט בּוֹגֵר,
כְּלוּאָה בְּגוּף שֶׁל תִּינֹקֶת בַּת חֲצִי שָׁנָה,
שׁוֹכֶבֶת פְּרַקְדָּן בַּמִּטָּה הַמּוּגֶנֶת,
מְצַפָּה לְעֶזְרָה.
פִּתְאוֹם לֹא מַסְפִּיק לָהּ לִהְיוֹת...
רוֹצָה גַּם לִחְיוֹת,
לִחְיוֹת וְלִחְיוֹת,
וְלֹא תִּתֵּן אֶת חַיֶּיהָּ לְאִישׁ.

זהו שיר אופטימי, מלא כוח ורצון להלחם על החיים, לומר שנכות היא קשה אך עדיין שווה לחיות, ומעודד שאפשר ליצור, וכך לאגור כוחות לחיים.

אכן שיר ראוי לסיים בו ספר זה.