נחש נשך נחש או הכיש נחש

יעקב עציון

גיליון מס' 33 - אב תש"ע * 7/10

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס, וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי"

איך קוראים לפגיעתו הרעה של הנחש – נשיכה או הכשה? ובכן, תלוי באיזו תקופה מדובר. בתנ"ך הנחשים תמיד נושכים. בלשון חז"ל הם גם נושכים וגם מכישים, וכיום הם מכישים בלבד (מלבד בביטויים כמו "כנשוך נחש", או במליצות מאתגרות-לשון כמו "נחש נשך נחש").

בלשון המקרא פגיעת הנחש מבוטאת תמיד בשורש נש"ך. יתרה מזאת, כל הנשיכות שבתנ"ך מיוחסות לנחש, ולא לאף חיה אחרת. הזאב והאריה טורפים, הכלב אוכל, ורק הנחש נושך.
בלשון חכמינו התרחבה הנשיכה והתייחסה לכלל בעלי החיים – וכנראה בעקבות כך נוצר צורך להבדיל בין נשיכת הכלב וחבריו לנשיכת הנחש ושאר המזיקים בעלי הארס, וכך נוצרה ההכשה. כך למשל מלמד האמורא שמואל במסכת חולין (נח ע"ב): "הכישהּ נחש, או שנשכהּ כלב שוטה – מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות". כלומר, אם הוכשה בהמה או שננשכה על ידי כלב הנגוע בכלבת, היא אינה אסורה מצד הלכות הכשרות, אך אין לאוכלה בשל הסכנה שבדבר.
בצד ההכשה, המשיכו בלשון חכמים לקרוא לפגיעתו של הנחש גם בשמה המקראי, נשיכה. מנין הגיעה המילה הַכָּשָׁה, ששורשה נכ"ש, ללשון חז"ל? ניתן לומר שסיכול עיצורים יש כאן. כשם שבתנ"ך ישנו כבש ההופך לכשב, ושִׂמלה ההופכת לשַׂלמה – כך הפך השורש נש"ך לנכ"ש, ונולדה ההַכָּשָׁה. ברם, סביר יותר להניח שכמו במקרים רבים \ אחרים שבהם השתנו שימושי המילים בין לשון המקרא ללשון חז"ל - ידה של הארמית באמצע.

נשך ועוקץ
נביט אל תרגום אונקלוס לפורענות הנחשים שבפרשתנו: "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל" – "וְגָרֵי ה' בְּעַמָּא יָת חִיוַיָן קָלַן וְנַכִּיתוּ יָת עַמָּא וּמִיתוּ עַם סַגִּי מִישְׂרָאֵל". המילים "הנחשים השרפים" מתורגמות במילים "חיוין קלן", היינו הנחשים הארסיים, השורפים בארס שבפיהם (לשון קלייה). המילה "וינשכו" מתורגמת ל"ונכיתו". השורש הארמי המקביל לנש"ך העברי הוא נכ"ת – חילוף של השי"ן בתי"ו, וכן סיכול של שני העיצורים האחרונים בשורש - ובעקבותיו אימצה לשון חכמים את השורש נכ"ש ויצרה את הצורה "הכיש" בבניין הִפעיל. יש להוסיף למערך הנזכר גם את הדמיון לצורה "הִקִּיש", שמשמעותה הִכָּה, ולכן מוצאים אנו בדברי חז"ל לא רק נחשים שמכישים, אלא גם אריות: "כשבא פרעה לישב על כסא שלמה, לא היה יודע מנגנון שלו, והִכִּישו ארי ושברו והיה צולע..." (קהלת רבה, ט; המילה מנגנון השאולה מן היוונית משמשת כאן במשמעות קרובה לזו שבלשוננו כיום).

העובדה שהנשיכה במקרא מוזכרת רק ביחס לנחש מאירה באור חמוּר יותר את המילה נֶשֶׁך, החוזרת רבות באיסורי הריבית שבתורה. ההבנה הפשוטה היא שהנשך נקרא כך משום שהריבית נושכת ונוגסת מממונו של הלווה, ומחסרת אותו קמעא קמעא. ברם, אם הנשיכה האמורה כאן היא הכשת הנחש ולא נשיכה כבמובנה בימינו, הנֶשֶׁך נתפס לא רק כחיסור ממון, אלא כעניין מסוכן שעלול להמיט אסון על הנשוך (ואולי ניתן לדמות זאת לשורש הקרוב עק"ץ, המשמש כיום בלשון הדיבור ככינוי להונאה ממונית כואבת). כך אמנם מביא רש"י (שמות כב כד): "נשך - רבית שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו. כך רבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה".

על כל פנים, כיום מבדילים בעברית בין ההכשה לנשיכה – ההכשה היא החדרת הארס, ואילו הנשיכה היא לחיצת השיניים לבדה, המשותפת לנחשים ולשאר חיות רעות. כך אפשר למצוא תיאור של נחש מסוים שהוא "אינו מכיש אלא רק נושך". כך נוצלו שני המושגים ששימשו כמונחים מקבילים בשני רובדי לשון שונים לגיוון ולדיוק-משמעות בלשוננו.

החיה הראשונה
בארמית, כפי שראינו, נקרא הנחש בשם חִוְיָא. אף בערבית המדוברת, נקרא הנחש חַיֶה. יש הסבורים שהנחש זכה בשמות אלו, הקרובים למדי לשם הכללי "חַיָּה", בעקבות הנחש הקדמוני, שסיפורו מובא בראשית ספר בראשית. הנחש הוא למעשה החיה הראשונה שהמקרא מספר לנו על אודותיה, ככתוב: "והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלהים". איננו יודעים מה דמות הייתה לנחש קודם שנתקלל ונידון לזחילה על גחונו - ויש שאף אמרו שבדמות אדם היה - אך מכל מקום ייתכן שבעקבות אותו נחש, שהביא לחטאה של חוה, נקרא הנחש בשפות הנזכרות בשם הקרוב: חיויא או חיה. שם נוסף שלו זכה הנחש בערבית הינו "חנש", סיכול עיצורים מן הנחש שלנו.

אפשרות נוספת היא לומר שהשמות הנזכרים, ששורשם קשור לחיים, נבחרו כלשון סגי נהור וכהמתקה לנחש שעלול להמיט בארסו מוות על אדם ועל חיה.

***

לא נאריך כאן על הקשר שבין הנָחָש במלרע לנַחַש במלעיל, ולקשר של שניהם ללַחַש, אך שמא יש לומר שלא בכדי לא נקשר שמו של הנחש בעברית לחיים ולמוות – שהרי כבר למדנו במשנת ראש השנה (פ"ג מ"ח) שלא נחש ממית ולא נחש מחיה, אלא אחר כוונת הלב הן הדברים: "אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמיים, היו מתרפאים".

חצי מילה / רק שוך אחד
בעברית הישראלית מבדילים בין הנשיכה, השייכת בעיקר לבעלי החיים, לבין הפעולה האנושית היומיומית בעת האכילה, הנקראת בעקבות לשון חז"ל בשם נגיסה. אדם לא נושך תפוח, אלא נוגס בו. ברם, בלשון חכמים עצמה לא התנזרו מן הנשיכה בהקשר זה, וכך ניתן למצוא ביטוי כמו "נושך בפרוסה".

אף בשפות לעז כך: המילה "ביס" השגורה בפי העם, ובעיקר בפי הטף, אין מקורה אלא ב"נשיכה" בגרמנית וביידיש – ומאותו יסוד הגיעה גם המילה האנגלית bite, שעניינה זהה (ואפילו הפיצה האיטלקית, יש אומרים שמקור שמה ביסוד זה, לפי שבתחילה נקראה כך חתיכת בצק קטנה).
איש הלשון יצחק אבינרי הציע לפני כחמישים שנה להחליף את המילה "ביס" במילה העברית "שׁוֹך", לאחר שפנו אליו בעניין גננות שוחרות עברית. במקום לומר "תן ביס", מציע אבינרי, "נאמר 'תן לי שוך אחד', 'נתתי לו שני שוכים', וכדומה. סבורני שלתינוקות יערב, וגם לגננות".