חלוצים זריזים הם

יעקב עציון

גיליון מס' 33 - אב תש"ע * 7/10

"נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה'" (במדבר לב לב)

אם נשאל דובר עברית בן ימינו מהו "זריז", מן הסתם ניענה בזריזות ש"זריז" היא מילה נרדפת ל"מהיר". האמנם כך הוא?

השורש זר"ז אינו מופיע במקרא, ומילים שנגזרו ממנו מופיעות במקורותינו לראשונה בלשון חז"ל. הורתו בארמית: זרז בארמית הוא חגורה, כפי שניתן לראות בתרגום אונקלוס לעניין החגורות שתפרו להם אדם וחוה לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת ונפקחו עיניהם - המילים "ויעשו להם חגורות" מתורגמות "וַעֲבַדוּ לְהוֹן זְרָזִין".

אף הפועל העברי "לחגור" מתורגם בקביעות באונקלוס בשורש זר"ז. כך, הציווי "וחגרת אותם אבנט", הנאמר ביחס לכוהנים בימי חנוכת המשכן, מתורגם "וּתְזָרֵיז יתהון הִמְיָנין".
אך לא רק אבנטים חוגרים בתנ"ך, אלא גם חרבות וכלי מלחמה. בפתח ספר דברים, כשמגולל משה את קורות ישראל במדבר, בין השאר מתאר הוא את תגובת העם לעונש שהושת עליו לאחר חטא המרגלים: "וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לה', אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ... וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה". אף כאן, המילה "ותחגרו" מתורגמת "וזריזתון".

לא רק חגורת בני אדם נקראה כך, אלא אף הבד המשמש לחבישת בעלי חיים כהכנה לרכיבה עליהם. כשמשכים אברהם בבוקר למלא את צו ה' לעקוד את יצחק נאמר בו: "ויחבֹש את חמורו", ובארמית: "וְזָרֵיז ית חמריה".

תינוק מזורז
גם לעברית זלג הזרז שמשמעותו חגורה – במשנה במסכת כלים נאמר: "אלו טמאין משום מרכב: זֶרֶז האשקלוני...", ומבארים המפרשים שמדובר במעין אוכף החוגר את בטן הבהמה, האופייני לאשקלון. ואף חגורת אדם מצאנו שנקראה בשם זה. כך מובא בגמרא במסכת עירובין:

"היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה. כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה, והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה".

זרזי תאנים הם חגורות תאנה, כְּאלו שלבשו אדם ואשתו מיד לאחר החטא. אף שעשה להם ה' כתנות עור והלבישם, על פי המדרש חזר האדם וחגר את זרזי התאנים כדי לסגף עצמו ולכפר על חטאו.

אם זֶרֶז (או זָרָז) הוא חגורה, אדם זריז או מזורז אינו אלא חגוּר. כיוון שהפעולה הראשונה של היוצא להילחם הריהי חגירת החרב והחגוֹר, הנעשית דרך כלל בדחיפות ובמהירות, הפך הזריז לתואר למי שנחלץ למשימה, ובהמשך לכל המהיר במלאכתו.

כשאנו נפגשים במימרה המפורסמת "זריזים מקדימים למצוות", ניתן לכאורה לשאול: פשיטא, הרי הזריזות וההקדמה הן היינו הך? ברם, על פי האמור אין זהות בין הזריזות במקורה להקדמה ולמהירות. לדוגמה, כשאנו לומדים במדרש דברים רבה: "נשתיירה יעזר לכבוש, ושלח משה לרגלה, והיו אותן ששלח משה מזורזין וגבורים" – המילה מזורזין כאן אין פירושה אלא "חגורים", כמילה נרדפת לגיבורים. בדומה לזה, כשנאמר בגמרא על ולד היוצא ממעי אמו שהוא "מלובן ומזורז" (נידה ל"א), אין הכוונה שהוא ממהר לענייניו, אלא שהוא "חזק ובריא" (לשון רש"י), כלוחם היוצא למערכה וחגורו על מתניו.

אנחנו החלוצים
עד כאן ענייני זריזות – ומכאן לחלוציות. אף החלוץ החל את דרכו הסמנטית בפעולה גופנית – חגירת החרב על החלציים. השורש חל"ץ בהקשרו הצבאי בא במקרא לראשונה בפרשתנו, בדברי משה לעם ערב מלחמת מדיין: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא". בהתאם, הלוחמים שיצאו למשימה נקראו בשם "חלוצי צבא". יש שפירשו שההיחלצות האמורה כאן היא כעין חליצת נעל – שליפה והוצאה של החיילים המובחרים מבין הקהל כולו - אך נראה שניתן להוכיח שאין הדבר כן, והחלוץ הוא חגור החרב, החייל החמוש.

בפרשת דברים, כשסוקר משה את קורות העם, חוזר הוא על הדברים שאמר לבני גד ובני ראובן בעקבות בקשתם לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי: "ה' אֱ-לֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל". והנה, בתחילת ספר יהושע חוזר יהושע על דבריו של משה בפני בני גד ובני ראובן, ואומר: "זָכוֹר אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לֵאמֹר: ה' אֱלֹהֵיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם וְנָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת... וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל". ניתן לראות שהמילה "חמושים" באה תחת "חלוצים", ויש בכך לסייע למפרשים את החלוץ במובן חוגר חרב על חלציו.

גם התרגום הארמי מעיד על שוויון המשמעים בין החלוץ, החגור והחמוש – הזוכים שלושתם לתרגום זהה – "מְזָרַז".

המילה חלוץ, שפירושה הראשוני חגוּר, הפכה לכינוי כללי לחייל. ואין לתמוה על כך, שהרי גם כיום, בצה"ל, התואר הבסיסי לחייל נקרא על שם חגירת החגור – כפי שיודע כל חייל המתבקש להציג תעודת חוגר עם עלייתו לאוטובוס.

ברבות הימים קיבל החלוץ את המשמע "ההולך לפני המחנה", ועבר לשמש אף מחוץ לשדה הקרב. כך הגיע לקיבוצים ולמושבים בראשית ימי ההתיישבות בארץ ("אנחנו החלוצים נבנה את תל אביב"), ואף לקדמת מגרשי הכדורגל ("החלוץ הימני של הפועל תל אביב").

מאזור עור לאזור תעשייה
נחתום עיוננו במילה נוספת שהחלה את דרכה כחגורה פשוטה והשתלטה על אזורים נרחבים – הלא היא המילה "אזור". בתנ"ך אזור הוא חגורה, כמובא למשל בתיאורו של אליה התשבי: "אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו". בדומה, להתאזר פירושו לחגור חגורה, וכבר בתנ"ך מתאזרים לא רק בלבוש ממשי אלא גם בכוח, בעוז ובחיל (בעברית של היום, כמדומה, מתאזרים בעיקר בסבלנות).

איך הגיע אם כן האזור לשפה המדוברת, שבה רגילים לשאול "מאיזה אזור אתה בארץ?", ולדבר על "אזור התעשייה" או אף על "כאב באזור היד"?

התשובה טמונה בחלוקה הגיאוגרפית של העולם כולו לרצועות רצועות, חגורות חגורות – בלשונות לעז ובעקבותיהן בעברית. כך כותב למשל מחבר ספר הלימוד "ראשית לימודים", ברוך לינדא, בספרו שנדפס בברלין בשנת תקמ"ט (1789):

"שטח הארץ ייחלק לחמישה אזורים גדולים, והמה ייקראו אזורי הארץ (ביידיש: עֶרְד גירטל) – אזור החם [סמוך לקו המשווה], האזורים הממוצעים, והאזורים הקרים [סמוך לקטבים]".

בשלב הבא הפכו האזורים לשטחים בכלל, גם אם אין להם דבר עם גרטל, חגורה או היקף כלשהו.

חצי מילה / חולצה
החולצה שכולנו לובשים כיום היא חידוש טרי יחסית בעברית. יוסף קלוזנר חידש את המילה חולצה בעקבות ה"מחלצות" הנזכרות בתנ"ך, שנקראו כך כנראה משום שלובשים וחולצים אותן, כדוגמת החליפות, שלובשים ומחליפים, חובשים ופושטים). עד שנתחדשה החולצה נקראה היא בשם כותונת, ועד היום ניתן לפגוש בשם חולצת-כותונת ככינוי לחולצה מכופתרת.