 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
על אהבתך אשתה גביעי לרבי יהודה הלוי
יהודה איזנברג גיליון מס' 33 - אב תש"ע * 7/10 על אהבתך אשתה גביעי לרבי יהודה הלוי
-------------------------- נעימת השיר במנגינה מודרנית ניתוח השיר "על אהבתך אשתה גביעי" הוא שיר געגועים: כמו האוהב הסופר את הימים עד לפגישה המיועדת עם אהובתו, סופר המשורר את הימים עד לבוא יום השבת. הימים עוברים, ובכל יום סופר המשורר את הימים שנותרו לו עד לפגישה עם אהובתו – עם השבת.פזמון חוזר: עַל אַהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי שָׁלוֹם לְךָ שָׁלוֹם יוֹם הַשְּׁבִיעִי יום השבת מוגדר כיום מנוחת אהבה: בתפילת מנחה מופיע ניסוח זה – אַבְרָהָם יָגֵל. יִצְחָק יְרַנֵּן. יַעֲקב וּבָנָיו יָנוּחוּ בו. מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה. מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה. מְנוּחַת שָׁלום הַשְׁקֵט וָבֶטַח. מְנוּחָה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה הוּא רוצֶה בָהּ. ...לכבודה של אהבה זו מרים המשורר את כוסו: שלום לך שלום, היום השביעי! בית ראשון: סקירה על השבוע כולו שֵׁשֶׁת יְמֵי מַעֲשֶׂה לָךְ כַּעֲבָדִים אִם אֶעֱבֹד בָּהֶם אֶשְׂבַּע נְדוּדִים כֻּלָּם בְּעֵינַי הֵם יָמִים אֲחָדִים מֵאַהֲבָתִי בָךָ יוֹם שַׁעֲשׁוּעִי כל ימות השבוע הם בעיני המשורר יום או יומיים, כי הוא משתוקק להגיע ליום השבת. המשורר כולל בדבריו אלה התייחסות לשבוע כולו: ששת ימי המעשה הם עבדים לשבת, ואם [= למרות] שאעבוד בם, לא ארגיש שיש עוגן לי, אני חש שאני נודד ולא יציב. המספר 6 בהקשר של עבדות, מרמז על מעמדו של עבד עברי: "שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחפשי חינם" (שמות כא,ב). הביטוי "כְּיָמִים אֲחָדִים" מקורו בתיאור יעקב אבינו, שבאהבה הרבה שאהב את רחל, שבע שנות עבודתו [= מקביל לשבעת ימי השבוע] נחשבו בעיניו כימים אחדים: וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. (בראשית כט, כ). בית שני: יום ראשון אֵצֵא בְּיוֹם רִאשׁוֹן לַעְשׂוֹת מְלָאכָה לַעֲרוֹךְ לְיוֹם שַׁבַּת הַמַּעֲרָכָה כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם שָׂם הַבְּרָכָה אַתָּה לְבַד חֶלְקִי מִכָּל יְגִיעִי המשורר רומז לסיפור על שמאי הזקן, שכל ימיו היו סביב השבת. מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כגם המשורר יוצא ביום ראשון לעשות מלאכה, כדי שיוכל "לערוך ליום השבת המערכה". מהי מערכה זו? כאן רמז לעבודת המקדש ביום השבת: ויקרא פרק כדבשבת היו מביאים במקדש שתים עשרה לחמים, והיו עורכים אותם על השולחן. את הלחמים של השבת שעברה היו מחלקים בין הכוהנים שאכלו אותם. המשורר מתחיל ביום ראשון להכין את "המערכה" של יום השבת. בלשון ימינו: הוא מכין כבר מיום ראשון את החלות לשבת. כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם שָׂם הַבְּרָכָה בראשית פרק בהמשורר מכין מיום ראשון את המערכה, כי יום השבת הוא יום מיוחד, יום מבורך. האסוציאציות שלו מוליכות אותו ליום השבת הראשון שלאחר בריאת העולם, אז הָאֱלֹהִים שָׁם שָׂם הַבְּרָכָה – ברך את יום השביעי וקידש אותו. בית שלישי: יום שני, שלישי ורביעי מָאוֹר לְיוֹם קָדְשִׁי מֵאוֹר קְדוֹשִׁי יָרֵחַ וְכוֹכָבִים קִנְּאוּ לְשִׁמְשִׁי מַה לִי לְיוֹם שֵׁנִי אוֹ לַשְּׁלִישִׁי יַסְתִּיר מְאוֹרוֹתָיו יוֹם הָרְבִיעִי מָאוֹר לְיוֹם קָדְשִׁי מֵאוֹר קְדוֹשִׁי יום השבת הוא יום של אור. האסוציאציות של ריה"ל מוליכות למדרש המתאר את האור של בריאת יום השבת: בראשית רבה יאיש כאן שני קדושים: לְיוֹם קָדְשִׁי ...ֵאוֹר קְדוֹשִׁי. היום הקדוש קבל אורו מן הקדוש ברוך הוא. יָרֵחַ וְכוֹכָבִים קִנְּאוּ לְשִׁמְשִׁי שורה זו בנויה על מדרשים מעניינים המתארים את בריאת העולם. לפי סיפור הבריאה, נבראו המאורות – השמש והירח ביום רביעי, והאדם ביום שישי. מיד לאחר בריאת האדם הגיע יום השבת. הייתה זו שבת ראשונה בעולם, והשמש וגם הירח האירו באור יקרות. כאשר נסתיימה השבת, ושקעה השמש ביום הראשון של קיומו של האדם, רצה הקב"ה לגנוז את אור השמש, כדי שלא יאיר לרשעים. אבל בגלל יום השבת, השאיר את השמש בעוצמתה. למדרש זה המשך במדרש נוסף, המלביש תכונות אנוש וקנאת אנוש בשמש והירח. כאמור, בתחילה היו השמש והירח בעלי עוצמה שווה. והירח – קינא בשמש. וכך מתוארים התהליכים האלה במדרש: בראשית רבה יאהשורה המצומצמת של ריה"ל כוללת את הרעיונות האלה: מָאוֹר לְיוֹם קָדְשִׁי מֵאוֹר קְדוֹשִׁי יָרֵחַ וְכוֹכָבִים קִנְּאוּ לְשִׁמְשִׁי. ה' נותן לשבת את האור, והירח מקנא באורה של השבת... מַה לִי לְיוֹם שֵׁנִי אוֹ לַשְּׁלִישִׁי יַסְתִּיר מְאוֹרוֹתָיו יוֹם הָרְבִיעִי המשורר עובר במהירות על ימי השבוע. הוא נחפז להגיע לשבת. אין חשיבות ליום שני וליום שלישי. גם יום רביעי, בו נבראו המאורות, אינו חשוב בעיניו: ממילא כבר הובטח האור ליום השבת. בית רביעי: יום חמישי אֶשְׁמַע מְבַשֵּׂר טוֹב מִיּוֹם חֲמִישִׁי כִּי מָחֳרָת יִהְיֶה נֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי בֹּקֶר לְעַבְדוּתִי עֶרֶב לְחָפְשִׁי קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחַן מַלְכִּי וְרוֹעִי יום חמישי הוא יום בשורה, כי הוא מבשר שמחר עם ערב, תגיע השבת, ובה יהיה נופש לנפשי. "מבשר טוב" הוא אסוציאציה לגאולה: מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ: [ישעיהו נב,ז] השבת נראית לו, לרבי יהודה הלוי, כגאולה ממועקת ימי השבוע. הביטוי "נופש לנפשי", על פי הפסוק המתאר את השבת: "וביום השביעי שבת וינפש". הבשורה והידיעה כי מחר בערב תיכנס השבת, מנחמת. בֹּקֶר לְעַבְדוּתִי עֶרֶב לְחָפְשִׁי קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחַן מַלְכִּי וְרוֹעִי בבקר יום השישי אני עדיין עבד למלאכתי. בערב – עם כניסת השבת, אנו קרוא לשלחן "מלכי ורועי". הביטוי מזכיר את מזמור תהלים כ"ג, אותו שרים ביום השבת: (א) מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר: (ב) בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי: (ג) נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ: (ד) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי: (ה) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי, דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה: (ו) אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים:בערב קרוא המשורר לשלחן המלך והרועה. שילוב זה הוא בתהילים כ"ג, המתחיל בתפילת הרועה ומסיים בשלחן המלך. גם המשורר, המרגיש עצמו נרדף ונלחץ בימות השבוע, יודע כי יום עבדותו עומד להסתיים, והוא יהפוך למלך. בית חמישי: יום שישי אֶמְצָא בְּיוֹם שִׁשִּׁי נַפְשִׁי שְׂמֵחָה כִּי קָרְבָה אֵלַי עֵת הַמְּנוּחָה אִם נָע וְנָד אֵלֵךְ לִמְצֹא רְוָחָה עֶרֶב וְאֶשְׁכַּח כָּל נוֹדִי וְנוֹעִי הצפייה לשבת מתגברת, ועמה השמחה. יום חמישי הוא יום "מבשר טוב". ביום שישי עולה השמחה, "נפשי שמחה", כי "עת המנוחה" מתקרבת. כל חייו האדם נע ונד לבקש רווחה, והנה, מגיעה השבת, והוא שוכח את כל מועקות נפשו, את נדודיו ואת תסכוליו. בית שישי: בין השמשות מַה נָעֲמָה לִי עֵת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לִרְאוֹת פְּנֵי שַׁבָּת פָּנִים חֲדָשׁוֹת בֹּאוּ בְתַפּוּחִים הַרְבּוּ אֲשִׁישׁוֹת זֶה יוֹם מְנוּחִי זֶה דּוֹדִי וְרֵעִי יום השישי עבר, והשמש שקעה. כניסת השבת היא בעת "בין השמשות": השמש שקעה, והחשכה עדיין לא ירדה. זו שעת ההתרגשות לקראת כניסת השבת, לקראת הפנים החדשות שהשבת מביאה אתה. [הביטוי "פנים חדשות" מקורו בנושא הלכתי מעניין: כאשר זוג מתחתן, במשך שבעת ימי המשתה הסמוכים לחתונה מברכים לכבודם ברכה מיוחדת בסוף הסעודה. אבל יש תנאי לכך: שיהיה בסעודה מישהו חדש, שעדיין לא השתתף בשמחת הזוג, כדי להרבות שמחה. אורח חדש זה קרוי בשפת ההלכה "פנים חדשות". כל זה אמור ביום חול. בשבת, אין צורך באדם נוסף, כי השבת עצמה היא "פנים חדשות" – היא מקרינה חידוש על הכל. רבי יהודה הלוי מתאר בגעגועים את השבת, ובסוף השיר גם מרמז לקשר עם בת הזוג, ועל כן עולם האסוציאציות של השיר הוא עולם הגעגועים של אדם לבת זוגו, של העבד לחרות, של המעבר מחיי המעשה לעולם הקדושה]. בֹּאוּ בְתַפּוּחִים הַרְבּוּ אֲשִׁישׁוֹת זֶה יוֹם מְנוּחִי זֶה דּוֹדִי וְרֵעִי בבתי הכנסת קוראים בליל שבת בין השמשות את שיר השירים, והאסוציאציה לשיר השירים היא כאן במקומה הטבעי. שתי אסוציאציות לשיר השירים בשורות אלה: סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי-חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי [שיר השירים ב, ה]; וכן: חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים, זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. [שיר השירים ה, טז] שני הבתים האחרונים של השיר הם כנראה תוספת על השיר המקורי. בתים אלה קיימים בשיר כפי ששרים אותו, והבית הראשון מופיע כבר במחזור ויטרי [1208], לרבנו שמחה ב"ר שמואל מהעיר ויטרי, תלמיד רש"י. בית שביעי: יום השבת אָשִׁיר לְךָ שַׁבַּת שִׁיר הַיְדִידוֹת גַם יָאֲתָה לָךְ - אַתְ יוֹם הַחֲמוּדוֹת יוֹם תַעֲנוּגִים יוֹם שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת- תַּעֲנוּג לְשֻׁלְחָנִי תַּעֲנוּג יְצוּעִי אָשִׁיר לְךָ שַׁבַּת שִׁיר הַיְדִידוֹת – השבת היא בת הזוג של כנסת ישראל. הגעגועים לשבת נמשכים כל השבוע, ובשבת מתאחדים השניים: השבת וכנסת ישראל. הביטוי לקוח מתהלים מה,א "לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת" – שיר אהבה. עם כניסת השבת, שר המשורר לשבת, אהובתו, שיר אהבה. מתאים לי לשיר לך שיר אהבה, אומר המשורר, כי את "יום חמודות", יום תענוגים, יום שלוש סעודות, ולבסוף רמז עדין: תענוג לשלחני, תענוג יצועי. בעונג השבת כלול גם הקשר הזוגי הפיזי של אדם ובת זוגו. [גם כאן הרקע לרמז זה מעניין. רבי יהודה הלוי נלחם בכל עוז בקראים, וספר הכוזרי נכתב כחלק ממלחמתו זו. הקראים אוסרים יחסי אישות בשבת. השבת אצלם היא יום סבל, כי אסור להשאיר אור מיום שישי, אסור לצאת מן הבית, אסור לאכול אוכל חם ואסור להתקרב אל הרעיה. בשיר זה פורע המשורר את חשבונו עם הקראים: יום תענוגים, יום שלוש סעודות, תענוג לשלחני, תענוג יצועי]. בית שמיני: שמחה ואורה עִמָּךְ מְקוֹר תּוֹרָה, עִמָּךְ נְהוֹרָא יָמִים לְפָנַיִךְ אֶל מוּל מְנוֹרָה כִּי לַיְהוּדִים אַתְּ שִׂמְחָה וְאוֹרָה אַתָּה כְלִיל רֹאשִׁי וּצְמִיד זְרוֹעִי עִמָּךְ מְקוֹר תּוֹרָה, עִמָּךְ נְהוֹרָא הקב"ה הוא מקור התורה ומקור האור השורה עמנו בשבת, תהלים לו, י: "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר"; דניאל ב, כב "וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא" -(והאורה שוכנת עמו). יָמִים לְפָנַיִךְ אֶל מוּל מְנוֹרָה בתיאור מנורת המקדש נאמר בבמדבר ח,א: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". והפירוש הוא שכל נרות המנורה מופנים כלפי הנר האמצעי, שהוא מחובר לבסיס המנורה ולא לקנים העולים בצדי המנורה. המשורר מדמה את ימי השבוע לדימוי המנורה: כל הימים מופנים כלפי השבת. לדימוי זה יש גם פן הלכתי: השבת מצויירת כמו הנר האמצעי של מנורת שבעת הקנים. ימים שלישי-שישי מופנים לשבת הבאה, וימים ראשון-שלישי – לשבת שעברה. מסיבה זו, למשל, אפשר לעשות הבדלה עד יום שלישי, כי הוא עדיין מכוון לשבת שעברה. כִּי לַיְהוּדִים אַתְּ שִׂמְחָה וְאוֹרָה אַתָּה כְלִיל רֹאשִׁי וּצְמִיד זְרוֹעִי "שמחה ואורה" הוא רסיס ביטוי מן ההבדלה. התפילין שעל הראש ועל הזרוע הם הסמל של עם ישראל. בשבת אין מניחים תפילין, כי השבת עצמה היא המסמלת את הקשר הזה. ועל כן, אַתָּה, השבת, הוא כְלִיל רֹאשִׁי וּצְמִיד זְרוֹעִי, ואין צורך בסימן אחר. |
|
