העתיד מנין

יעקב עציון

גיליון מס' 34 - אלול תש"ע * 8/10

"לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם" (דברים י"א כ"ה)

בשיעורי הדקדוק באנגלית לומדים התלמידים כי אחת הדרכים להבעת פועל בזמן עתיד היא באמצעות הצורה "going to". משפט כמו "אלך מחר הביתה" יכול להיתרגם במשפט "I am going "to go tomorrow to my home.
התפתחותה של הצורה הדקדוקית "going to" אינה צריכה להפתיע, שהרי ההליכה מביעה התקדמות לעבר מקום מסוים. ניתן להניח שבתחילה השתמשו בפועל go במובן הליכה של ממש, למשל: "אני הולך לשאוב מים", ובהמשך הוסיפו להשתמש בפועל זה אף שכבר לא דובר על הליכה אלא על כוונה לבצע את הפעולה בזמן כלשהו בעתיד.
אף בעברית העתיקה ניתן למצוא הליכות כדוגמת אלו, שאינן הולכות למקום כלשהו אלא מתייחסות להתרחשות עתידית. כך אומר למשל עשו ליעקב בהסכימו למכור לו את בכורתו: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". ובדומה לזה, כך שואלים הוריו של שמשון בניסיונם להניאו מלקיחת אישה פלשתית: "הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים?".

בעברית הנשמעת כיום ניתן לשמוע גם משפטים כמו "הולך לרדת גשם", אך דומה שבהם ניכרות טביעות אצבעותיה של האנגלית העכשווית יותר מאשר השפעות העברית המקורית.

מה עומד לקרות?
דרך רגילה יותר בעברית להבעת העתיד היא באמצעות הצורה "עומד ל-", כמו במשפט "אני עומד לצאת לדרך". מאימתי החל שימוש זה בעברית? מי שקורא בתנ"ך את הפסוק "וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּש עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה" יכול להבין כי המן התכונן לבקש על נפשו, אך שם מדובר דווקא בעמידה של ממש – כפי שמוכיח המשך הסיפור ("וְהַמֶּלֶךְ שָׁב... וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ").

השימוש ב"עומד ל-" להוראת עתיד הפך לרווח בלשון חכמים. כך מוצאים אנו משפטים כמו "היה כיכר בעשר פרוטות, והעני עומד ליקח ואין לו אלא תשע..." (ויקרא רבה ל"ד). עומד ליקח פירושו מתכוון לקנות, ואין כאן התייחסות לעמידה ממשית כלשהי.
כפי שהזכרנו לעיל, המעבר מהליכה פיסית לעצם ציון העתיד נראה מובן וטבעי. אך מה באשר לעמידה? כיצד הפכה היא - שמובנה הפשוט הוא עצירה ולא התקדמות – לציון פעולה עתידית?

התשובה היא שהעמידה מתפרשת כאן במובן של ייעוד והכנה לדבר מה. כך, 'שור העומד לשחיטה' הוא שור המונח וממתין לגורלו, ו'שטר העומד להיגבות' הריהו שטר המוכן לגבייה. רק בשלב שני הפך הצירוף "עומד ל-" לביטוי להתכוונות קצרת מועד לפעולה עתידית, כמו בביטוי "עומד ליקח" שהובא לעיל (וכמו בלשון הדבורה כיום: "המורה עומד להיכנס לכיתה").

בקצרה נעיר כי כבר בתנ"ך אנו מוצאים עמידה שפירושה המתנה ("וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ"; מל"א כ'), וכן עמידה שעניינה הקדשה וייעוד (לגבי שבט לוי: "כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים; דברים י"ח).

להיות עתידים ליום הזה

עד כאן התייחסנו לשתי דרכים לביטוי העתיד, באמצעות פעלי העזר הל"ך ועמ"ד. המעניין הוא שאף המילה עתיד עצמה עשתה דרך דומה עד שנתקבעה במובנה הנוכחי כמציינת את הזמן ההולך ובא.
בסיומה של פרשתנו מבטיח משה את העם: "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם, פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱ-לֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם". המילים "לא יתיצב איש בפניכם" מתורגמות על ידי אונקלוס כך: "לא יתעתד אנש קדמיכון". הווה אומר, 'להתעתד' בארמית פירושו 'להתייצב', 'לעמוד הכן'. ובהתאם לכך, הצורה "עתיד ל-" מקבילה ל"עומד ל-" שראינו לעיל, ופירושה מוכן לדבר מה.

כך, פסוק כמו זה הנאמר על ידי יוסף לפרעה, "את אשר עֹשֶׁה הא-להים הגיד לפרעה", מתורגם ארמית: "ית דה' עתיד למעבד חוי לפרעה", וכן במקומות רבים בתורה. בעקבות הארמית, אף בלשון חז"ל הולכת ומשתגרת הצורה "עתיד ל-" במובן 'מוכן ל-', ובהרחבה: 'צפוי לעשות דבר מה' (דוגמה אחת מרבות: "אמר רבי יוחנן: כל שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה"; ראש השנה כג ע"א). ואף במגילת אסתר כבר מצאנו: "להיות היהודים עתידים ליום הזה", והיינו עומדים ומוכנים ליום שבו יותר להם לקחת נקם מאויביהם.
לצד השימוש העתידי במילה עתיד המשיכו חכמינו להשתמש בשורש עת"ד גם במובנו הראשוני, הקשור לעמידה. כך למשל נאמר במכילתא דרשב"י במדרש לפרשת קריעת ים סוף: "'אל תיראו', להודיע חכמתו של משה שהיה עתוד ועומד ומפייס כל אותן אלפים וכל אותן רבבות...".

נזכיר כאן גם את העתודים, הלא הם הזכרים שבצאן, שאולי נקראו כך בשל גודלם ובשל עמידתם הזקופה בקדמת העדרים (והמשיל הנביא להם את מלכי אומות העולם. כך לשון ישעיהו בדבריו המיועדים אל מלך בבל: "כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם, כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם"; פרק י"ד. ומביא רד"ק שם: "המלכים נקראים עתודים דרך משל, כמו שהעתודים מנהיגים הצאן והולכים לפניהם... כן המלכים מנהיגים העם").

המילה "עתיד" כשם עצם שפירושו הזמן ההולך ובא היא אפוא קיצור מאוחר של הצירוף "עתיד לבוא", שפירושו "עומד לבוא". רק בימי הביניים החלו לדבר על ה"עתיד" בפני עצמו, כשם שה"עבר" הפך לשם עצם עצמאי לכינוי הזמן שחלף ועבר לו. משכך, יכול היה להיוולד הפתגם המיוחס לראב"ע (כנראה בטעות): "העבר אַיִן, העתיד עדַיִן, ההווה כהרף עין, דאגה מנַיִן (ויש המוסיפים: קום שתה יין!).

חצי מילה / מוסתקבל ילדינו

בערבית נקרא העתיד בשם "מוסתקבל", מן השורש קב"ל, שמשמעותו הבסיסית 'מול, לפני' (ובדומה לעברית: קֳבל עם ועדה). כיוון שהעתיד הוא הזמן הניצב בפנינו, מול עינינו, נקרא הוא "מוסתקבל".

מילה זו זוכה לפופולריות גבוהה במגזר הערבי והיא משמשת שמם של עיתונים, ערוצי טלוויזיה ובתי ספר. אולי לכן ניתן למצוא שימוש בה גם תוך כדי דיבור עברי. בדיון אינטרנטי בין הורים דרוזים בדלית אל כרמל, מצאנו את אחד המשתתפים טוען בתוקף: "על מנת להרים את הרמה של החינוך, בואו נתרום מעצמנו ולו משהו קטן, בשביל מוסתקבל ילדינו...".