מן המרכבה אל ההרכבה

יעקב עציון

גיליון מס' 34 - אלול תש"ע * 8/10

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב (דברים כ, א)

"זהו רעיון מורכב", "עדיין לא נקבע ההרכב הסופי", "צריך להפריד בין הרכיבים השונים" – אנחנו משתמשים רבות במילים שנוצרו מן השורש רכ"ב, ולרוב לא נותנים את דעתנו לכך שכולן התחילו מפעולת הרכיבה על בהמה, שסייעה לאדם להגיע למחוזות חפצו כבר מראשית ימיה של האנושות.

פעולת הרכיבה על הסוס נתנה את שמה גם לעגלה שחוברה לסוסים (בעיקר לשם קרב), וזו נקראה בשם רכב או מרכבה. בימינו, בעיתות בחירות פרשנים פוליטיים אוהבים לכנות את מלאכת הרכבת הקואליציה בשם 'מעשה מרכבה' – אך למרכבה המקראית אין כמובן קשר להרכבה של גורמים שונים יחד, אלא רק לרכיבה על הסוס.

בניגוד למרכבה, שהינה פריט בודד שניתן לריבוי (מרכבות), המילה רכב משמשת אמנם גם ככינוי לכלי רכב יחיד (כך למשל בפרשת מות אחאב (מלכים א פרק כב): "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל... וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה אֶל חֵיק הָרָכֶב"), אך ברוב הופעותיו בתנ"ך הרכב הוא שם עצם קיבוצי המתייחס לכלי רכב רבים. כך למשל בולט בתיאור טביעת פרעה וחילו בים סוף: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִים". הפרשים באים בצורת רבים, ואילו המרכבות הרבות נקראות בשם רכב (בהמשך נתייחס לצורה "רכבים" השגורה בעברית הישראלית של ימינו).

כך גם בפרשתנו: משה משמיע באוזני העם את דברי החיזוק: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ - לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ". הן הסוס הן הרכב הם שמות קיבוציים שפירושם סוסים ומרכבות הרבה.

הרכב ידך
איך אפוא נוצר המובן הרווח של ההרכבה המצרפת יחד חלקים שונים? ננסה לעקוב אחר התפתחות זו במקורותינו השונים. בתנ"ך, ההרכבה אינה אלא העלאה של מישהו או של משהו על גבי בהמה או על גבי מרכבה. כך למשל נאמר במשה רבנו השב מצריימה: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר", וכך מובא לגבי ארון ה' העולה מקריית יערים: "וַיַּרְכִּיבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים עַל עֲגָלָה חֲדָשָׁה". הרכבה אחת בלבד ישנה בתנ"ך שאינה קשורה לבהמה או לרכב, והיא בדברי אלישע למלך יהואש: "וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַרְכֵּב יָדְךָ עַל הַקֶּשֶׁת, וַיַּרְכֵּב יָדוֹ". פעולת הנחת היד על הקשת נקראת כאן הרכבה, בשל קרבתה לפעולת ההעלאה של איש או של משא על גבי הבהמה (ואגב, נראה שלא בכדי נעשה דווקא כאן שימוש בדימוי זה. שני פסוקים קודם לדברי הנביא מובאת הקריאה "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" שנאמרה על ידי יהואש כלפי אלישע שחלה את חוליו אשר ימות בו; וכידוע היא היא הלשון שבה נפרד בצעקה אלישע מאליהו, לאחר שראהו עולה בסוסי אש וברכב אש בסערה השמיימה. אולי אפשר לומר שבחירת הנביא להשתמש בלשון רכ"ב היא מעין מענה לחששו של המלך שעתה – עם מות הנביא – יישארו ישראל ללא מגן ומחסה, ללא כלי מלחמה).

מרכיבין על החמור ועל האילן
גם בלשון חכמים רובן של ההרכבות נוגעות לנשיאה על גבי בהמה (או, להבדיל, על כתפי אב). נדגים באחת מן התוספתא בבבא מציעא: "השוכר את החמור להרכיב איש - לא ירכיב אישה. אישה - מרכיב איש" (וטעם הדברים לפי שאישה עשויה להיות מעוברת או מיניקה, הנושאת את תינוקהּ עימהּ).

בנוסף להרכבה הרגילה מתחדשת הרכבה אחרת, מן השדה החקלאי. כך למשל נאמר במדרש ההלכה לויקרא: "אין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל". גם כאן הדימוי ברור: כשם שמרכיבים את הרוכב על הבהמה, כך מרכיבים את האילן העליון על גבי הכַּנָּה, גזע האילן התחתון. בנוסף, אנו מוצאים הרכבות אחרות הקרובות יותר לשימושנו העכשווי במילה: "המרכיב מיטה של גילה חייב משום בונה"; "המרכיב קנה מנורה בשבת חייב להביא קרבן חטאת" (תוספתא שבת). ברם, בכל המקרים הללו עדיין מדובר בפעולה של הנחה מלמעלה, כדוגמת הרכבת הילד על הכתפיים או הרכבה על החמור.

דומה שרק בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בהרכבה במובן צירוף של חלקים יחדיו. בערבית משמש השורש רכ"ב במובן דומה לזה שבעברית, ועיקרו ברכיבה על בהמה, אך בשפת ערב התרחבו משמעי השורש והשפיעו גם על העברית. דוגמה בולטת היא שימושו של ר' יהודה הלוי בפועל "לרכוב" על פי משמעותו בערבית:

"... ופחד וחרד, ודמעו במורד, להשליך ספרד ולתור עברים / ולרכוב אוניות ולדרוך בציות, מעונות אריות והררי נמרים" (מתוך השיר 'היוכלו פגרים').

בערבית לרכוב פירושו גם להפליג בים, ור"י הלוי מאמץ גוון זה בשירו. ייתכן שאף בעניין ההרכבה חל תהליך דומה, שהרי בערבית השורש רכ"ב משמעותו מגיעה גם לעניין צירוף וחיבור. ואמנם, מימיהם של החכמים שחיו בין דוברי הערבית ואילך נעשית רווחת בעברית ההרכבה במשמעות בנייה, שילוב וחיבור – וכך עד ימינו אנו, שבהם אף הורכבו מילים חדשות מן משפחת הרכבים, כמו הֶרכב ותרכובת.

מכוניות ורכבים
נפליג כעת מעל מרחקי זמנים, ונגיע לרכב המשמש בלשוננו, שכבר התנתק מרתימתו לסוס או לבהמה כלשהי ונע בכוחות עצמו. יכולת זו היא העומדת ביסוד השם הרגיל "אוטו", שהינו קיצור של "אוטומוביל", היינו מכשיר בעל תנועה עצמית (אוטו – עצמי; מוביל – תנועה בלטינית; זהו היסוד של הפועל move באנגלית, כמו גם של המובַּיִל המרדים – בשאיפה - את התינוקות בעריסתם).

אף המילה "מכונית" היא למעשה קיצור של השם "עגלה מכונית", שטבע איתמר בן אב"י לפני מעט יותר ממאה שנים. המילה מכונית כאן היא בתפקיד תואר, המבדיל את העגלה הנעה בכוח מנוע מן "העגלה החשמלית". כשם ש'חשמלית' הוא שמה של הרכבת החשמלית עד היום – אף מן השם 'עגלה מכונית' נשמטה העגלה, וכך הפכה המכונית מתואר לשם עצם עצמאי.

הבלשן ד"ר ראובן סיון מדווח:

השם מכונית לא היה מקובל ביותר זמן רב, עד שבא ח"נ ביאליק וחיבר את שירו הנאה "המכונית" שפרסם את המילה הזאת. מספר בן אב"י שכשפגש את ביאליק בשפת ימה של תל אביב, נפנף לעברו המשורר ושיבחו על המילה מכונית שהמציא. "אבל אתה הנצחתה", קרא לעברו בן אב"י.

נחתום בהתייחסות קצרה לצורת הרבים "רכבים", הנשמעת לרוב בכבישי ארצנו. רבים מסתייגים מצורה זו, שהרי הרכב במקרא הוא כאמור שם עצם קיבוצי, ולכן אין לרבותו. מישהו אף הגדיל לעשות ופתח קבוצה באתר 'פייסבוק' שכותרתה: "הקבוצה נגד השימוש במילים השגויות רכבים, ציודים, נשקים וכו'". בתיאור הקבוצה נאמר: "זהו שימוש פסול של מילים שהן כבר ברבים, והפיכתן לרבים צורמת לחברי הקבוצה באוזניים".

ברם, לגבי הרכבים כבר בתנ"ך נמצא עוגן שעל בסיסו ניתן להתיר את השימוש במילה. בשיר השירים נאמר: "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי", ועל בסיס צורת רבים יחידה זו אמנם קבעה האקדמיה ללשון לפני עשרים שנה שהצורה רכבים ראויה לבוא בקהל. אמנם, לגבי הציודים והנשקים נקבע כי הינן "ממאפייניה של העגה הצבאית, ואינן מומלצות לשימוש בלשון הרגילה והרשמית".