משבירים ושוברים

יעקב עציון

גיליון מס' 34 - אלול תש"ע * 8/10

"אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם" (דברים ב ו)

לאחרונה התפרסם באמצעי התקשורת שבנק ישראל הורה לרשת "המשביר לצרכן" לחדול מלחלק שוברי הנחה מסוימים ללקוחותיה. האם יש קשר בין המשביר לבין השובר? האם השובר נקרא כך משום שבאמצעותו קונים שֶׁבֶר? ובכלל, מה הקשר של שתי המילים לשבירה הרגילה בלשוננו, שמובנה ניפוץ וניתוץ?

ראשית, נציין שההגייה הנכונה על פי המובא במילונים היא שׁוֹבֵר ולא שובָר, וברבים: שׁוֹבְרִים ולא שׁוֹבָרִים. שנית, יש אמנם קשר בין המשביר לשובר – אך קשר עקיף למדי.

נתחיל במשביר: המילה "משביר" נזכרת בתנ"ך בהקשר ליוסף, "המשביר לכל עם הארץ", שמופקד היה על חלוקת השבר בעת הרעב הקשה במצרים. המזון נקרא בשם "שבר" כנראה משום ששובר הוא את הרעב ומביאו לסיומו. כך ניתן ללמוד לכאורה מהביטוי "שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם", הנאמר על ידי יוסף לאחיו במהלך תעתועיו בהם: "אִם כֵּנִים אַתֶּם, אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם". ניתן גם להביא סייעתא מן התיאור במזמור "ברכי נפשי" בתהילים (ק"ד) ביחס למעיינים המשולחים בנחלים: "יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי, יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם". כשם שהמים שוברים את צמאם של חמורי הבר, כך השבר, המזון, שובר את רעבון בני האדם (ובדומה לזה משתמשים היום בביטוי "לשבור את הצום", בהשראת ה-breakfast האנגלי).

אפשרות אחרת היא לומר שהאוכל נקרא "שבר" בדומה לשמות טרף או צֵידה (מלשון צַיד). נביט בפסוק מספר מלכים, המתייחס לאיש הא-להים שבא לבית אל: "לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר" (מל"א יג כח). אצל בעלי החיים הטורפים הריגת הציד ואכילתו באין כאחד – ואף בשפה האנושית יש לכך זכר. מלבד הטרף והצידה הנזכרים לעיל, אף הלֶּחֶם (בערבית: בשר) שורשו כשורש המלחמה, והמזון קשור (אולי) לכלי זין. נזכיר בהקשר זה גם את העובדה שהשורש טר"ף מתורגם באונקלוס פעמים הרבה בשורש תב"ר, המקבילה הארמית לשב"ר העברי. אי לכך, ייתכן שאף השבר עבר מעולם הציד והבשר לעולם המזון הכללי, והתייחד בעברית דווקא לתבואה – מזונו העיקרי של העברי.

על כל פנים, במקרא שבר הוא שם כללי למזון, בדרך כלל בהקשר של קנייה ומכירה. כך גם בפרשתנו, שבה מצווה העם ביחס לבני עשו: "אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם, וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם".

בשנת תרע"ו (1916), כשהמצב הכלכלי בקרב המתיישבים החדשים בארץ נעשה בכי רע, נוסד בדגניה גוף כלכלי שנועד לחלק מוצרי מזון בצורה מרוכזת וחסכנית לפועלים ולקיבוצים, ובהשראת ספר בראשית קראוהו בשם "המשביר".

ברוח הימים, מן "המשביר" נולד כעבור שנים "המשביר לצרכן", שהפך לחברה מסחרית כיתר הרשתות המוכרות מרכולתן לציבור, וכדרכן אף נוהג הוא לחלק שוברי הנחה מדי פעם בפעם.

שוברים קופון
שוֹבֵר זה מה עניינו? בעולם העתיק מקובל היה לכתוב את שטרות החיוב בשל הלוואות וכדומה על חרסים (ביטוי רווח בגמרא לגבי שטר חסר ערך הוא "חספא בעלמא", חרס ותו לא). כיוון שהשטר של חרס היה, לאחר ששילם החייב את חובו היו שוברים את השטר, ובכך היה הוא מסיים את תפקידו. כפי שראינו לא פעם בטור זה – פעמים רבות ביטויים שיסודם במנהג כלשהו נשארים להתגלגל על לשון הבריות אף שהמנהג שינה את פניו ואת דרך עשייתו. כך אף כאן: אף שהשטרות חדלו להיכתב על חרסים ועברו לקלפים ולניירות למיניהם – פירעון השטר המשיך להיקרא בשם שבירתו, אף שכבר לא היה מה לשבור. בהתאם לכך, הקַבָּלָה, השטר המעיד על תשלום החוב, נקרא שוֹבֵר – שהרי הוא המעיד על שבירת החוב וביטולו.

במשנה בתחילת מסכת סוטה מובא שהיו מעלין את האישה החשודה לבית הדין הגדול שבירושלים, ומאיימין עליה: "בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה... עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים... אם אמרה טמאה אני - שוברת כתובתה ויוצאת". רש"י מבאר על אתר את המילה שוברת: "כותבת שובר על כתובתה", היינו כותבת שטר שבו היא מצהירה שהחוב הכספי של בעלה כלפיה בטל ומבוטל.

ברם, ייתכן שכאמור הפועל "שוברת" לא נגזר מן השם "שובר", אלא להיפך: הריהו שריד לתקופה שבה שטר הכתובה נכתב על החרס, וביטולו היה נעשה באמצעות שבירתו הממשית.

ברבות הימים הפך ה"שובר" לא רק לשטר המעיד על תשלום חוב אלא לשם כללי לשטר המשמש בעסקאות ובעניינים הקשורים בכסף ובתשלום, וכך הגענו לשוברי הנחה, שוברי תשלום, שוברי נסיעה ועוד. ניתן אף לשער שבדעת הדוברים התקשר השובר לפעולת השבירה והגזירה של הכרטיס המקובלת בעת תשלומים שונים (בדומה ל"קופון" שמקורו בצרפתית, ופירושו חלק הנחתך או נגזר, וכן התלוש העברי – הקרוי על שם תלישתו).

מכל מקום, יש לסייג במקצת את ההערה שהערנו בתחילת הדברים על הגיית המילה "שובר". מי שנוהג לומר שובָר או שובָרים (וכמדומה שכך נוהגים רובא דעלמא) יש לו על מי שיסמוך. בכתבי יד עתיקים של המשנה ניתן למצוא גם צורות כמו "שוֹבָרו", "שוֹבָרִי", ובהחלט ייתכן שכשם שדוברי העברית כיום מבקשים להבדיל בין השׁוֹבֵר – מי ששובר ומנפץ באופן ממשי דבר מה – לשוֹבָר המשמש להוכחת תשלום, כך נהגו אף קדמונינו.


לשבר את האוזן
נוסיף כמה מילים כדי לסבר את האוזן. לאחרונה קראתי הצעה לביטוי סלנג חדש בעברית המדוברת – "לשַׁבֵּר את האוזן", ופירושו: "לדבר הרבה, לחפור". כהסבר נכתב שזהו משחק מילים על הביטוי "לסבר את האוזן", ואף הודגם השימוש: "די לשבר את האוזן, הבנתי".

ברם, כבר כתבו חוקרים (כחנוך ילון ז"ל) שהביטוי המקורי עצמו הינו "לשבר את האוזן". כך למשל מביא רש"י בפירושו לפסוק "וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן" האמור בהר סיני (על פי מדרש חז"ל): "יכול ככבשן זה ולא יותר, תלמוד לומר 'בוער באש עד לב השמים' (דברים ד). ומה תלמוד לומר 'כבשן', לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הניכר להם". כלומר, התורה נקטה לשון מושאלת כדי לקרב את הדברים לדעתנו, כך שיוכלו לבקוע את האוזן, לחדור אליה ולהתיישב על הלב (ובמכילתא לפרשת יתרו מצאנו לשון מקבילה: "כדי שתבקע אוזן").

בשלב מאוחר יותר הובנה המילה "לשבר" מלשון שׂבר, שעניינו התבוננות והבנה (בדומה למילה סְבָרָה), וכך התקבל אף הכתיב בסמ"ך – לסבר את האוזן.

***

נחתום בשוּרַת-קינה לתשעה באב משל רב סעדיה גאון, החורזת יחד כמה משמעים שונים של השבר ושל המשבר – וכדי שלא לסיים בשבר נדלג למוצאי הקינה, המסתיימת בדברי נחמה ותחינה:

קַיִץ כְּכָלָה אָמַרְתִּי אָבַד שִׂבְרִי, וְקָצִיר כְּעָבַר נַמְתִּי מִי יַשְׁבִּיר שִׁבְרִי

רִחֲפוּנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת וְלֹא עָמַדְתִּי בְּמִשְׁבָּרִי, 'אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי' (ירמיהו י יט)

...

תָּשִׁיב שְׁכִינָתְךָ לְאֹהָלֶיהָ, תֹּאמַר דַּבְּרוּ עַל לִבָּה וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ

תַּשְׁמִיעַ רְנָנוֹת בְּכָל גְּבוּלֶיהָ, 'שִׂישׂוּ אִתָּה מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ' (ישעיהו סו י)

חצי מילה / חיריק או שבר
בפרשה הבאה, על הפסוק "וירשתם את הארץ", מעיר ר' אברהם אבן עזרא: "'וִירִשְׁתֶּם' - בעבור שנח ונעלם היו"ד בשבר הוי"ו, נשבר עי"ן הפועל". ננסה לבאר במילים המקובלות בימינו: בגלל הגייתה הנָחה של היו"ד, בשל תנועת החיריק שבוי"ו – קיבלה גם האות רי"ש, עי"ן הפועל של השורש יר"ש, תנועת חיריק".

החיריק נקרא בפי ראב"ע "שבר", וזאת על פי הערבית המכתירה את התנועה המקבילה בשם כַּסְרַה, שפירושו בעברית שֶׁבֶר. אגב, נציין בקצרה שהשם חיריק עצמו כמעט לא יימצא במקורות הקדומים, אלא רק חֶרֶק או חִירֶק (כך למשל מסביר ראב"ע: "ומפני שבהוצאתו מן הפה נראה הקורא כחורק בשיניו – קראוהו חירק"). המילה חִירִיק, בשני חיריקים, היא כנראה פרי ניסיון מאוחר ליצור זהות מקסימלית בין שמות הניקודים לתנועות שאותן הם מסמנים (וכך עלה גם בגורל הקֻבּוּץ – קיבוץ במקורו - והשוּרוּק, שבחלק מהמקורות הקדומים נקרא פשוט שׁוֹרֵק).