קריאה בספרות של אסירי ציון

יומנים וזיכרונות של אסירי ציון מרומניה

ד"ר מירי יוסוב-שלום

גיליון מס' 34 - אלול תש"ע * 8/10

<sup>מקור הצירוף "אסירי ציון"
אסירי ציון מרומניה והתודעה הציבורית
עיון משווה בין ספרי הזיכרונות
1. עינויי הגוף והנפש - כביטוי לתחושת אפסות האדם
2. המתח שבין שמירת השפיות לבין אובדנה
3. בין תקווה לייאוש (על דרך ההיפוך)
4. ההמתנה ל"אשרת העלייה" וההגעה
סיכום</sup>

מקור הצירוף "אסירי ציון"
מקור הצירוף "אסיר ציון" לקוח מהפיוט של ר' יהודה הלוי (ריה"ל) "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך", בספרד במאה ה 11-12:

"ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך
דורשי שלומך והם יתר עדריך...
ושלום אסיר תאווה נותן דמעיו כטל
חרמון ונכסף לרדתם על הרריך...
לראות בטוב בחיריך ולעלוז בשמחתך
בשובך אלי קדמת נעוריך".

ריה"ל בשירו חושף את כיסופיו ואת ערגתו לציון. מבור שביו- בגלות- הוא כואב את כאבה של ציון החרבה ומדמה עצמו כאסיר תאווה, האהבה לציון. סיום הפיוט מציג את המשאלה הכמוסה לדרוך באדמת הקודש ולשמוח עם ציון המחדש ימיה כמקדם. אהבה זו הביאה אותו להגשים את חלומו ולצאת למסעו לארץ ישראל, אך יש הטוענים כי נקבר במצרים ולא זכה להגיע ויש הטוענים על-פי אגדה מהמאה ה- 16 כי זכה לנשק את אדמת הארץ ונדרס למוות על-ידי פרש ישמעאלי. פיוט זה התקבל לסדר הקינות של תשעה באב.

אסירי ציון מרומניה והתודעה הציבורית
המושג "אסיר ציון" נצרב בתודעה הקולקטיבית המתהווה בארץ עם מסורבי העלייה מברית המועצות לשעבר. מודעות העולים לאסירי ציון גוברת בעיקר בשנות ה-70 בשמו של אנטולי שרנסקי, אידה נודל, יוסף מנדלביץ ונוספים¹ . בשנות החמישים של המאה ה-כ' ברומניה נשפטו כמה מאות יהודים, מנהיגים ופועלים של התנועות הציוניות הרומניות ונדונו לעונשים כבדים של ניתוק ממשפחותיהם ומיקיריהם. מכאן כמובן עולה השאלה הפולמוסית מדוע לא נצרבה בתודעה הציבורית פועלם של אסירי הציון מרומניה ודווקא זו של העלייה מרוסיה, מדוע רק כעשרים שנה מאוחר יותר זוכה התנועה הציונית לאהדת הציבור בארץ ובעולם. התשובה מורכבת ובת פנים רבות, אולם חקר העדה על גווניה הפולקלוריסטיים מצביע על אחת מיני האפשרויות המתארות עדה הידועה באופייה הנינוח, הלא מזדעק- האופי הסתגלני²."אסירי הציון" פעלו בתנאי מחתרת למרות הסכנות למען החופש, למען כבוד האדם ולמען העלייה וזכות החיים בארץ ישראל . מאז ימי "חיבת ציון" הייתה ברומניה פעילות ציונית מאורגנת ורצופה שקראה לעלייה לא"י³. צבי יעבץ בספרו "צ'רנוביץ שלי- מקום שחיו בו אנשים וספרים" כותב "אשר לי, רק עלייה לא"י יכלה להוציא אותי מחיי היום יום שלי, שהפכו למועקה מתמדת"⁴. עמיאל שרגא בספרו "על יהודי רומניה-בארץ גלותם ובמולדת" מתאר את העלייה הרומנית ארצה כ "געגועים לארץ מכורה" ⁵. שרשרת שלמה של פרעות, פגיעות אלימות שזכו תמיד לחסינות רחבה, כדברי ז'אן אנצ'ל בספרו "הקדמה לרצח",⁶ רק העצימו את השאיפה למימושן של זכויות יסוד אנושיות עבור אלפי יהודי רומניה.

הפואמה של עזרא פליישר- בשם הפסבדונימי (י' גולה )- "משא גוג"⁷ מהווה עדות מזעזעת של משורר יהודי-רומני, אסיר ציון המבכה על מר גורלו "רק סדק נבקש שנצמיד את עינינו אליו... לשלוח מבט... אל מקום השטחים במרחב" (עמ' 21). התיאורים הם ספוגי כאב וטעוני רגשות עזים הנעים בין ייאוש לתקווה. הקורא אינו יכול שלא לעצור בעד רגשותיו לנוכח תיאורי הרעב הקשה מנשוא " רעבנו, אבינו, רעבנו, אבוי כה רעבנו מאוד" (עמ' 22). אולם לצד הייאוש, ביזויו של האדם המושפל והנרמס נשמע קול אחר של תקווה ושל חלום לעתיד אחר "משא חלומנו בהוד על כתפנו נשא ונלך" (עמ' 20). מנחם פרמו בספרו "המכתבים שלא כתבתי" מצטט מקולו של ינקו מנדלוביץ' בסיום משפטם של 42 הנאשמים "קבוצת ה-42": "הייתי ונשארתי ציוני" (עמ' 214)⁸. זוהי מובאה המתמצתת ומוסרת מעיקרי משנתם הסדורה של אותם "אסירי ציון" שנשפטו ונשאו בעול העונשים המפרכים בשל השקפותיהם הציוניות וזיקותיהם ללשון העברית ולחינוך היהודי והעברי.

הסיפורים האישיים נתפסים כמייצגי תרבות וכביטויים ספרותיים-היסטוריים של האירועים, כלומר דרך הסיפור האישי נבדקת האפשרות להעמיק באספקט ההיסטורי הציוני. התבוננות וניתוח של נרטיבים תיעודיים, של ראיונות חיים ושל זיכרונות כאמצעי להבנת ההיסטוריה הנבנית ונרכשת גם דרך הפרט על זיכרונותיו. חנה נווה בספרה "סיפורת הוידוי" מוצאת כי המאפיין המובהק של הז'אנר הוא המאפיין "המונלוגי-פרסונאלי" המופיע ביומנים או ספרי זיכרונות למיניהם⁹.

השפה הדבורה או הטקסט האישי הנמסרים בלשון אמוטיבית זרועה בתחושות וברגשות מעצימים את העניין ההיסטורי הנדון. בעשורים האחרונים הז'אנר העוסק באיסוף סיפורי חיים ותיעודם על הכתב פותח פתח להבנה עצמית ולהבנה תרבותית. העדות הרטרוספקטיבית שיש בה מן ההתעוררות וההתרגשות לצד הממצאים ההיסטוריים העובדתיים מעמיקים ומסייעים בהבנת נדבך היסטורי נוסף בחיי הקהילה הרומנית-יהודית ובתרבות הישראלית בכללותה.. זהו מסע הרווי בתיאורים וברשמים שמגמתם לתאר את המשפחה ,את קשיי היום-יום, את התקופה ואת חלום העלייה ארצה. המסמכים ההיסטוריוגרפים על התקופה חושפים תיאורים של מצוקה ושל פחד לצד לידתה של ההתעלות האנושית הנאחזת בחלום העלייה כמקלט רוחני וקיומי.

עיון משווה בין ספרי הזיכרונות
הדיון המשווה יתמקד בשלושה מספרי הזיכרונות הקיימים¹⁰ . היצירות הללו משלבות התבוננות במכתבים ובסיפורים אישיים החושפים מרגשות ומכאב הכותבים "אסירי הציון " שנשפטו ונאסרו בבוקרשט¹¹.

"פוליסמית הקולות" והרבדים עולה גם מתוך העיון בספרות היפה. כך למשל סיפור החיים של אסירי הציון מרומניה משמש כתשתית לאחד הסיפורים בטרילוגיה "סודות" ¹². הפריזמה היא של הגיבורה אנה המבקשת לחשוף אירועים ופינות בחיי מקורביה. הטרילוגיה בנויה משלושה חלקים: בארץ, אירופה, עולם ומלואו. אחד הסיפורים- "סיפור נוסף" - מציג את חיפושיה של אנה אחר שורשי משפחתה, אביה שנלקח למחנה עבודת פרך ומסע זה מפגיש אותה עם פרופסור שריד, אסיר ציון שהיה כלוא חמש שנים ברומניה (כמניין מאסרו והחזקתו של לביא בבתי סוהר שונים ברומניה), ומנהל בהווה את ארכיון פילדרמן (נשיא הפדרציה של איחוד הקהילות היהודיות של רומניה), באוניברסיטה העברית. בספרו "יהדות רומניה במאבק על הצלתה" מרחיב לביא על פעולות איגוד הקהילות ועל השתדלותו של ד"ר פילדרמאן למען הקהילה היהודית בפניות למוסר ולרגש האנושי כדי לבטל או להמתיק גזירות רבות¹³ . אחד הקטעים בסיפור מדגישים הלך רוח זה "המשטר שם השתנה, אבל האנשים נשארו אותם האנשים. כל אלה שכתבו בעיתון הפשיסטי, המשיכו לכתוב בעיתונות האדומה. הלכה אז הבדיחה, "העגבניות הירוקות האדימו בין-לילה", כי- אולי את לא יודעת- הלגיונרים לבשו מדים ירוקים" (עמ'76).

ספרו של שמעיה אבני "גאולים מיד צר" מתאר את החיים ברומניה בשמונה תקופות משנת 1940 ועד העלייה ארצה בשנת 1958 וחבלי הקליטה עד שנת 1964. בהקדמה לספרו כותב שמעיה אבני "אם תרצו, הרי זה סיפורו -אחד מני רבים- של פליט השואה, שחלם למצוא מנוח לנפשו היגעה ולהצטרף למחנה שחתר להגיע לארץ המובטחת". היומן מאיר את חיי יהדות רומניה בתקופת השואה ובשנים שלאחר מכן בחיי התנועה הציונית המתוארת בסבלה "כל המנהיגות הציונית שלא הצליחה לעלות ארצה מבעוד מועד, שילמה בסבל רב על נאמנותה לרעיון שיבת ציון" (עמ' 369).

ספרו של תיאודור לביא " N-a fost pisica neagra (ובתרגום לעברית: "החתולה לא הייתה שחורה").¹⁴ הספר פותח בתיאור אישי-חוויתי ועוצמתי של רגע המעצר והחשש מהלא-מובן וההליכה לקראת הלא-ידוע "בהישמע צלצול בדלת, באישון לילה , קמה אחותי... ניגשו שני שליחי מברקה וציווני להתלבש ולהתלוות אליהם. לאן?..אני חבוש בבית המעצר...הכל ידעו על מעצרים המוניים".לביא מספר על התקופה המוכרת במעצריה. אחד הסיפורים המתוארים מבאר את משמעות שמו של הספר והוא משל לרוח התקופה הנדונה: זהו רוח השיח שבין מבקש אשרת היציאה לעובד הפנים:

"אדרבא, חבר קומיסר! שנינו, אשתי ואנוכי, עובדים ומרוויחים די הצורך... אם כך הדבר, למה ביקשת דרכון? סיפור ארוך: אירע לפני שבועיים, פתאום באישון הלילה, דופקים בדלת. ודבר ראשון שעלה בראשי- שבאו לעוצרי...נשקתי לאשתי, חיבקתי את ילדיי, ופניתי לצאת. אך פתחתי את הדלת... והנה מתברר שלא הייתה זו אלא חתולה שחורה... כך זה חוזר במהלך מספר שבועות... נמנינו וגמרנו לגשת ללכת מרשם התושבים ולמלא טופס לדרכון...שיבוא פעם קץ לעינויו של אדם עובד על-ידי זנבו של חתול שחור בזנבו".

סיפור הומוריסטי שיש בו ללמד כאמור על רוח המעצרים התכופים של מיודדים ומקורבים שנאסרו לפרקים ושוחררו ועד לרגע זה חיו וניהלו חיים תחת מסכת כבדה של חרדות. בהמשך מוסיף לביא הערה מטא-טקסטואלית על הסיפור הנ"ל כי על מיטתו בתא הכלא נזכר בסיפור ונוכח להבין כדבריו "לא היה לי מזל, אצלי לא הקיש בדלת זנבו של חתול שחור".

הספר השלישי בטרילוגיית הדיון הוא ספרו של מנחם פרמו "המכתבים שלא כתבתי" הבנוי כמסכת של עשרים מכתבים מתוארכים משנת 1939 ועד לשנת 1960, המוקדשים לחברו הטוב צבי עוד מימות בית-הספר. זהו מעגל הפותח במשבר גיל הטיפש-עשרה של פרמו הנקשר במשבר העולמי תוך כאמור חתימה על דרך מבניות הסיום הטוב והטוב לנצח בעלייה עם משפחתו ארצה. הסיפור נע בציר המתאר את ניסיונות ההשתלבות המאפיינים את שנות ה-30 עד להתפכחות מהאידיאולוגיה ומהחלום של שיוויו ודמוקרטיה המביאה להתעצמות הגאווה הלאומית הקוראת להתיישבות בארץ-ישראל. מכתבו השלישי מתאריך 15 בינואר 1941 מתאר את נקודת המפנה בחייו או את רגע ההארה המביאה לשינוי מהותי באמונתו ובתפיסתו. מנחם פרמו כותב בספרו:

"ביום שדרכה כף רגלי בפעם הראשונה על מפתן קן "השומר הצעיר" שברחוב אנטון פאן בעירנו, בן רגע הפכתי ממתבולל לציוני. המעבר היה קצר ופשוט למדי, אך קדמה לו תקופה קשה של התמודדות בעולם מסובך ואפל" (עמ' 24).

העיון המשווה שבין היצירות חושף בפני הקורא תשתית תמטית משותפת הניתנת לחלוקה על-פי ארבעה פרמטרים: 1). עינויי הגוף והנפש - כביטוי לתחושת אפסות האדם; 2). המתח שבין השפיות לבין אובדן השפיות; 3). בין תקווה לייאוש; 4). ההמתנה ל"אשרת העלייה" וההגעה.

1. עינויי הגוף והנפש - כביטוי לתחושת אפסות האדם
אבני בספרו מתאר את הלך התקופה בשנות החמישים כשהחשש והמצוקה הולכים ומתעצמים "בכל פינה ארבה האימה. היה זה פחד ללא שם, אימה מרחפת כעלטה..." (עמ' 275)¹⁵. אחת המטפורות הבולטות בפרק "פרפורי הגסיסה" הינה מטפורת הטורף והנטרף " היינו כעכברים, שעיניו הבוערות של החתול מציצות בהם בכל אשר ינועו, ציפינו כל רגע שציפורני הטורף יינעצו בבשרנו... נמאסה עלינו מעמסת האימה המתמדת" (עמ' 277). משל זה מזכיר את "המשל הקטן" בסיפורו של קפקא "תיאור של מאבק":"אהה, אמר העכבר , מיום ליום הולך העולם וצר... עד שהנה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת ולתוכה אני רץ...אינך צריך אלא לשנות את הכיוון, אמר החתול ובלעו" (עמ' 97)¹⁶.

גם ברומן "המשפט" של פרנץ קפקא¹⁷ הגיבור יוזף ק' (ק' כנראה מייצג את קפקא, על-פי דבר המתרגם: אברהם כרמל, עמ' 250), פקיד בנק בכיר, בורגני מן המעמד הבינוני באירופה, מתעורר ביום. יוזף ק' הנאשם ברומן "המשפט" היה כעכבר הבורח אל תוך זרועות בית המשפט. יום הולדתו השלושים הופך ליום בלתי-שיגרתי . הוא מגלה שהוא נתון במעצר באשמה שאינה ידועה לו ואף לא מתבהרת לו ולא לנו הקוראים בהמשך "אסור לך לצאת, אתה הלא במעצר... אמר ק', ומדוע? לא הורו לנו לומר לך זאת" (עמ' 7-5). ניסיונותיו לטהר את עצמו אף שאינו יודע על מה, מציגים את המבוכה ואת חוסר האונים של האדם בעומדו מול מערכת משפט סבוכה המשולה ל"מפלצת", כעין "פרשת חיי אדם ללא מוצא". יוזף הנאשם אינו יודע במה, אין הוא יודע מתי משפטו מתחיל, אין הוא יודע מי השופט, אין הוא יודע כיצד עליו להגן על עצמו ואין הוא יודע מתי יתקבל גזר הדין אם בכלל. ק' המאופיין בתמימותו "המשפט נכנס להילוך... חקירה ראשונה זו, מן ההכרח שתהיה אחרונה" (עמ' 33), מובל בפרק הסיום שוב ע"י שני זרים, הפעם ביום הולדתו השלושים ואחת- כעבור שנה תמימה של חקירות - אל המחצבה. טרם מותו מעלה ק' שאלות, בינו לבינו:

"היכן היה השופט, שמעולם לא ראה? היכן היה בית הדין הגבוה שמעולם לא הגיע אליו?... האחר נעץ את הסכין בליבו... ומתבוננים בהכרעת הדין "כמו כלב", אמר כאילו ביקש לומר כי הבושה תשרוד אחריו" (עמ' 218-219)

קפקא עסק בקיום האנושי ובחוסר התכלית שבו. אחת התימות הנשזרות ונצפות גם בקריאת ספרי הזיכרונות היא כמובן תחושת הפחד הקיומי ,היעדר ההבנה, שלילת כבוד האדם וחירותו באין הוא יודע על שום מה ולמה נעצר ומהו כתב האשמה. גם ברומן "המשפט" בפרק התשיעי "בקתדרלה"¹⁸ : התיאור בפתיחה מתאר את החוק על ביצוריו כמטפורה לאטימות , כך נאמר: "בפתח החוק עומד שומר-סף, אל השומר הזה בא איש מן הכפר ומבקש רשות להיכנס ... עכשיו אין אתה יכול", וכך מרחיב המספר בתיאורי ההמתנה עד לזקנתו "עתה ימיו ספורים... שומר הסף שואג באוזנו...הפתח הזה נועד רק לך. עכשיו אני הולך וסוגר אותו" (עמ' 112-113). זוהי אותה אפסות אדם מול עוצמתו ונוקשותו של החוק על זרועותיו.

תהליך החקירה הארוך והמייגע זוכה אף הוא לתיאורים ציוריים מעולם הצייד

"הציידים ידעו לנצל כל רגש, כל תכונה ויצר. יותר מכל ידעו לנצל את רגש הייאוש של הקורבן" (עמ' 289). מטפורה זו הולכת ומתעצמת בתיאור השיחות של אבני עם חוקרו ואז מטיח זה בפניו את האמירה בגנות יבשת אירופה על יושביה המאופיינים בכפל האישיות שמצד אחד בולטת בה "תרבות המשרפות, תרבות הרצח ההמוני, תרבות חיות הטרף המקשיבות למוסיקה של בטהובן" ומצד שני - "מתווכחים לאחר-מכן על בעיות פילוסופיות" (עמ' 305).

הקיום הכפול של- עינויי הגוף והנפש - מתחדדים בתיאורי אבני את ימי שהותו במעצר "למעלה משנתיים ישבתי אצלם ואף פעם לא נאמר לי במפורש במה מאשימים אותי" (עמ' 290). תחושתו הייתה של ניסיון לאיסוף שמות פעילים דרך חקירות אינסופיות וגזירות שונות ומשונות "מותר לי לשבת על הכיסא, להשעין ראשי בקיר... אך לא לישון" (עמ' 292) או "עתה נדרשתי להחזיק רגלי רק על רצפת הבטון... לישון עם הפנים כלפי מעלה" (עמ' 331).

העייפות כמוטיב חוזר בתיאוריו אליו נלוות חרדות כי מקור העייפות הנוראה "בסמים שהוכנסו באוכל" (עמ' 327). לצד העייפות בולט מוטיב הרעב והרעת התנאים הגורמים לעינויי הגוף הבלתי נסבלים "הרעב שהציק לי גם לפני כן, הפך לבלתי נסבל...מעיי בערו בי כאש " (עמ' 340 ו- 354). ש' אבני בשירו המופיע בספרו "גאולים מידי צר" מציג בבהירות מוטיב זה של עינויי הגוף והנפש:

"השחילי מחרוזת, עדי עוז ואון!
נצעד נא לקראת הגורל בגיל וששון.
השחילי מחרוזת עלי יגון, עוד רב הדרך
ואנוכי כבר בין כושלי הברך" (עמ' 341)¹⁹.

ת' לביא מתאר את תחושת החידלון ותחושת האפסות דרך ביטולה של זהות "אדוני, אין לך רשות להודיע על ראשי התיבות של זהותך... רשום: ת.ל!... מכאן ואילך-זה יהיה שמי וזכרי בפי סוהרי הכלא- ת"ל!". עינויי הגוף מוצגים בתיאורים דקדקניים המאירים על תחושת ההשפלה והכאב הגופני והנפשי כאחד, כך נמסר "יום אחד אחז בצווארון חולצתי ובכוחו של גברתן הניפני מעל כיסאי והשליך אותי לקיר". במהלך עמודים שלמים מגולל לביא את הגידופים, ההשפלות, האיומים והמכות הנמרצות כדי להוציא ממנו הודאה על היותו "בוגד" במדינתו. בדומה לתיאוריו של אבני גם כאן נחשפים אנו לאיסורים, דוגמת: "משך 16 שעות היינו אסורים בשכיבה על הדרגש" (עמ' 71) או "הייתי משול למשותק - אלמלא כאבי הפרקים הנוראים" (עמ' 107), אך פעמים רבות מתוך זעקת הכאב נשמעת איתנות החוסן הנפשי "תרגילי הטרטור...דלדלו את שארית כוחותיי, אך חישלו את עקשנותי" (עמ' 94) ואפילו איזושהי נימה של ניצחון במציאת האנושיות והחמלה בין האסירים החולקים מזון ומסייעים האחד לרעהו "היו כמה אסירים חסונים קצת יותר גומלים אותי חסד ונושאים גם אותי בזרועותיהם החוצה לחצר" (עמ' 110). זאת בניגוד משווע לתיאורים המציגים את יעדם של הסוהרים "להשפלת האנוש ולמחיקת צלם אלוהים שנברא בו" (עמ' 44).

מוטיב הרעב המנחה בספרי הזיכרונות הולך ומתעצם ועימו תחושת עייפות הגוף. בדומה לאבני הסמים המוחדרים למזון מטשטשים וגורמים להזיות ולהתפרצויות זעם, כפי שמתאר בספרו לביא

"בקושי רב עוד יכולתי לסחוב את רגליי. היו מוסיפים למזון שלנו סמים מסוימים. זכורני כי יום אחד התחלתי לחבוט באגרופים קמוצים בשער התא" (עמ' 88-89).

בספרו של מנחם פרמו מתקיימת התשתית שהוצגה בראשית דבריי בפיוטו של ריה"ל - קול הערגה לציון- הוא מאפיין את שנת 1947 כ"תור הזהב של הציונות ברומניה". 15.000 יצאו את שערי הארץ, אך לצד התרוממות הנפש ניכר עינוי הנפש "מקומנו ברשימת ההמתנה היה רחוק...לא שיערנו שההמתנה תארך עוד 13 שנים" (עמ' 134).

עינויי הגוף והנפש חוזרים ונשנים. מוטיב עינויי השינה והצווים בגינם "הזהירו אותי שאסור לי לישון, שאסור לי לשכב... "(עמ' 160).שלילת השינה, שלילת מזון, שלילת טיפול רפואי, חשיפה לתנאים קיצוניים של קור וחום ועוד כהנה וכהנה גזרות (עמ' 171-172). אריכות התיאורים והדגשת השלילה כביטוי לביטול האדם וכבודו. לכך נלוות מחשבות מענות גוף ונפש ביחס למשפחה שבחוץ. אשתו שמחכה לשובו מהחקירות קונה "פרחים-ציפורני חתול" עד כי "שנים רבות הזכירו לה ציפורני החתול את הראשון מבין הימים האינסופיים של ההמתנה" (עמ' 166-167). ביטוי נוסף לגעגועים נחשפים דרך החושיות המציפה אותו בחושבו על הבית. המעיל שקיבל מביתו מהווה ביטוי סמיוטי המבטא את ריחות הארון וכך מתאר הכותב את עצמו כעומד "לידו שעות ארוכות... כשאפי תקוע בין קפליו" (עמ' 192).

טקטיקה אחרת של עינוי הנפש מוצגת דרך גזירה הבידוד והשתיקה. אותן החקירות המתוארות עוד קודם כמעוררות בהלה, רעד מקור ומהשפלה הופכות לרצויות בגין אותה שתיקה מעיקה נמשכת וכדבריו "עד כדי כך הגיעו הדברים שמשאלתי היחידה הייתה להיות שוב מול החוקר על אף כל העינוי הכרוך בדבר" (עמ' 185). מנגד חלק מן התיאורים מציגים את מסכת ההתעללויות המלווות את החקירות, אחת מהן היא הצגת החוקר הרומני כסועד את ליבו בלחם לבן וחמאה כביטוי לנהנתנות, לשפע במושגים קיומיים של העבר ושיטה זו לדברי פרמו נועדה "לשכנע אותי לשתף פעולה עם החקירה" (עמ' 180).

ביטוי מטונימי נוסף לגעגועים לחברה האנושית מוצג באופן אירוני דרך תיאורי עולם הצומח שכביטוי למאסר מתמשך ולאובדן החירות אף הם נגזלו ממנו. כך מוצג במכתבו הששה-עשר, מתאריך 15 במאי 1953

"מממלכת הצומח לא ראיתי לא עשב ולא פרח. לעיתים ראיתי מבעד לחלון ענפי עצים ועלים ירוקים. ראיתי גם את הירקות המבושלים במרק. פעם אחת, אחת בלבד, קיבלתי תפוח" (עמ' 193).

2. המתח שבין שמירת השפיות לבין אובדנה
תימה זו, שעניינה היא שמירה על צלם אנוש ועל מחשבה בהירה, חוזרת לאורך כל ספרי הזיכרונות הנדונים. אחת המתודות הנהוגות היא הבריחה אל ההומור שהוא חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום ומהתרבות שלנו. להומור הכרוך בעצב הוטבע בשפה הפסיכולוגית הביטוי "צחוק בדמע" המשלב בין שני יסודות ניגודיים של עצב וחרדה לצחוק והנאה כמנגנון הגנה במישור האישי ובמישור הקבוצתי- הלאומי²⁰.

אבנר זיו בספרו "הומור יהודי" טוען כי ההומור פעמים משלב בין שני יסודות ניגודיים של עצב וחרדה לבין צחוק והנאה כמנגנון הגנה במישור האישי ובמישור הקבוצתי-לאומי.²¹ אבני בספרו מציג את מלחמתו באובדן השפיות "הבחנתי בטירוף הדעת הרובץ לפתחי, ונחרדתי. הבנתי שאם לא אמצא במה להוגיע את מוחי, תיטרף דעתי" (עמ' 311). זאת דרך גלגולן של בדיחות במחשבותיו בשפה היידית, כי העברית היא "שפת מקוננים" ובדיחות והומור נקשרות לדידו בשפה העממית.

סיפורי ההומור והבדיחות בשפה העממית המזרח-אירופאית מאופיינים בניגון היהודי הייחודי על דקויותיו הלשוניות והצליליות המשעשעת. בליצקי בספרו "אוצרות יידיש" מתאר את היידיש "כשפתה של יהדות אשכנז. היא בשר מבשרו ודם מדמו של נוסח אשכנז. היא הפנינה בכתר יהדות אשכנז" (עמ' 24)²².

לביא בספרו מעיד על חיפושיו המחשבתיים אחר נושאים למלא בהם את ריקנות השעות. לצד שינון אירועים מהחיים, במשך שנתיים ומעלה התקיימה "שעת הצחוק העצמי" שבה היה מספר לעצמו מהלצות התקופה כאמצעי התגוננות - הצחוק המר (עמ' 76) או הוצאת עיתון בין כתלי חדר המעצר על גבי החלון נמסר אופיו הסאטירי שהיה מחיק בן-רגע (עמ' 136).

לצד ההומור עולה גם אפיק אחר של ההתחברות לדת ולשורשים היהודים דרך התפילה לאל. מתוך הכאב עולה הזעקה , תפילתו הנצחית של האדם "מן המיצר קראתי י-ה'..." (מתוך ספר תהילים קיח, 5). בשהותו במעצר, בערב שבת, מתאר אבני את ריחופו בעולם הדמיון וממלמל תפילת קבלת שבת וקטעי "זמירות שבת". בערבי השבת חזר אבני לכור מחצבתו ולעולם שממנו גורש "מטייל הייתי בסמטאות סטרימטרה. נרות של שבת פספסו אורם בחשכה. הרחתי ניחוחי הבוסתנים. הצצתי בדמות אמי , פורשת כפיה מעל נרותיה וממלמלת חרישית תפילה. השבת החזירה לי את גן-העדן האבוד" (עמ' 319).

3. בין תקווה לייאוש (על דרך ההיפוך)
אולם לצד התקווה, ולצד החיוך המאולץ מבצבצת תחושה קשה של רצון להיפרד מהסבל. התגנבויות של מחשבות לשים קץ לחיים ברגעים של עינויים קשים מנשוא. כך למשל אבני מציג את משל "חתיכת הפח" הטמונה בתוך הלחם שאכל כאופציה ליישם את עניין התאבדות ולשם כך הוא מטמין את אותה החתיכה בשקערורית של האסלה (עמ' 328).

גם פרמו מעיד על עצמו שאפילו לא העסיקו אותו מחשבות אובדניות, דווקא קיומה של המנורה שבחדרו והאפשרות דרכה לשים קץ לחייו העניקה לו "תחושה מוזרה של חופש" (עמ' 169).

4. ההמתנה ל"אשרת העלייה" וההגעה
מבחינה מבנית מסתמנת הסגירה של ספרי הזיכרונות דרך השחרור, להמתנה המייגעת לאשרת העלייה ועד ההגעה המיוחלת ארצה. לביא בספרו מתאר את תחושת הייאוש מתעצמת בקרבו לנוכח החירות המדומה שניתנה לו, כאשר חירותו ובחירתו הכנה לעלות ארצה עדיין נשללת ממנו. אחת הבדיחות המצויות בסיומו של הספר מדברות בשבח העלייה, וזה נוסח הבדיחה:

"הבריות מברכים זה את זה: ישמרך אלוהים מכל המחלות הרעות ויברכך רק במחלת הים" (עמ' 189). מדבריו ניכרת ההתרגשות העזה עם רגע נחיתת המטוס באדמת ישראל. המפגש עם אביו הוא אחד המרגשים ביומן "אבי געה בבכי- על כך שהאמא לא זכתה בחייה לראותני חופשי בארץ" (עמ' 181).

אבני מתאר את יום שחרורו כיום קיץ נהדר מטונימי לתחושותיו. זוהי אותה "השמש" המציפה את ההתפכחות מתוך הסיוט הארוך למדי (עמ' 388). את השלמת תהליך הקליטה רואה בלידת בתו-שירה - הבת "הצברית". מדרש השם מלמד על שירת הלב, על ההנאה שבכך. לצד תיאור זה נשמעת האמירה על "ההגעה לנחלה אך לא למנוחה" (עמ' 414), כי עדיין ניכר הצורך להמשיך ולהיאבק מאבק לאנושיות רחומה יותר (עמ' 415).

פרמו חותם את הספר במכתבו העשרים למניין בהודעת היציאה אל החופש המדומה, אל החיים בכלא ללא סורגים. ורק רגע קבלת הגלויה המבשרת שאושרה בקשת העלייה היא המשמחת . השורות החותמות את ספר הזיכרונות מתארות את שתיית הקפה שנקנה על-ידי היוגוסלבים המקומיים בדרכם ארצה. זה לטענת פרמו "היה הקפה הטעים ביותר ששתינו מעודנו" (עמ' 253), כמשל לטעם החופש והשחרור.

סיכום
הדיון הציג דרך השיח הרב-דיסיפלינרי את היכולת לקשור את הזיכרון האישי או את המכתב לחלק מהזיכרון הקולקטיבי הנחשף לתודעה הישראלית. בחינת היצירות הספרותיות וספרי העדות לצד העיון בספרי ההיסטוריה מגלמים בחבורם זה לזה את ניצחון העלייה ארצה על השלטון, את היופי על הכיעור תוך הדגשת היכולת האנושית להתעלות מעל הסבל ולראות את החיים שמעבר בליווי ההכרה בחשיבות הזיכרון. הקורפוס ההיסטורי והספרותי נבחנו כסינתזה התורמת להעצמת הזהות הקבוצתית הציונית על מאפייניה וייחודה.

1 ראו: י' מנדלביץ בספרו "מבצע חתונה- מאבקו, מעצרו ושחרורו של אסיר ציון" מתאר את מסכת הייסורים בתא המאסר ומעצים בתיאוריי הנחיתה בא"י דרך המשל לרעב: "משל לאדם שרעב במשך שנים, הרואה לפניו שפע של מעדנים - אך אינו מסוגל לאכלם" ( עמ' 307 ). ראו: י' מנדלביץ ,מבצע חתונה- מאבקו, מעצרו ושחרורו של אסיר ציון, י-ם 1985. עוד ראו: א' נודל, יד בחשכה-אוטוביוגרפיה של אסירת ציון, תשנ"ד. זהו סיפור אוטוביוגרפי על מאבק של הישרדות בכפור ובמצוקה עד שקולה נשמע ונענתה תביעתה לחופש. לדבריה " יהודים אלה, שנאסרו בשל פעילותם, בתנועת ההגירה היהודית, הם שסללו את הדרך " ( עמ' 37). וכן עיינו: א"א גרשוני, היהדות מבעד לסורג ובריח, י-ם תשל"ח. בספר זה מופיע תיאור מפורט מדרכי הרדיפות נגד הדת היהודית. ערכו ההיסטורי מסייע בסקירה זו של סבלותיה של התנועה הציונית ברומניה.
2 ראו: מ' יוסוב-שלום, סיפורי העם של יהודי רומניה בארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י): ניתוח סוגתי, סטרוקטורלי והשוואתי של קורפוס אתני, עבודת דוקטור, תשס"ו ; עוד ראו: ר' נאמן, ; היבטים קיומיים של תרבות עדתית- מחקר אנתרופולגי של אגודת יוצאי רומניה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, ת"א 1990.
3 ראו : ז' שלמה-ארנון בספרו "מרד הצוערים" טוען כי ההידרדרות המוסרית - הלאומיות החלה אחרי ועידת פריס בשנת 1858. לדבריו " מנהיגי המפלגה הליברלית שנהיו עכשיו קברניטיה של רומניה העצמאית יישמו כמעט יום יום וללא הפוגה תחיקה ומדיניות אנטישמית וגזענית" ( עמ' 231). ז' שלמה-ארנון, מרד הצוערים ( יהודי רומניה במאה ה-19 ובראשית המאה ה- 20) , י-ם תשנ"ה.
4 ראו: צ' יעבץ, צ'רנוביץ שלי, אור-יהודה 2007, עמ' 77.
5 ראו: ע' שרגא, על יהודי רומניה-בארץ גלותם ובמולדת,עמ' 243. וכן, ראו: י' גלר, צמיחתה ושקיעתה של קהילה- היהודים האשכנזיים והספרדים ברומניה, ת"א תשמ"ה. ג' שמעוני בספרו "האידיאולוגיה הציונית" קובע כי השאיפה להביא לידי תחייתה של התרבות היהודית באמצעות הציונות התבססה על התפיסה האימננטית של הזהות היהודית, שעל-פיה אין הדת מקיפה את כל תחומי התרבות היהודית" ( עמ' 251). ג' שמעוני, האידיאולוגיה הציונית ( תרגום: ס' לביא), י-ם תשס"א.
6 ראו: ז' אנצ'ל, הקדמה לרצח- פרעות יאסי, ירושלים תשס"ג.
7 ראו: י' גולה (ע' פליישר), משא גוג-פואמה, ת"א תשי"ט . בימי מאסרו כתב ע' פליישר את הפואמה "משא גוג" תחת השם י' גולה, ואף קיבל על כך בשנת תשי"ט את פרס ישראל. מ' פרמו מעיד על חשיבות שיריו של ע' פליישר כביטוי רוחני של הגעה לארץ ישראל לאחר הגהנום שהיה שרוי בו. גם בספר שיריו של פליישר "בהחלק לילה- שירי כלא" שנתפרסם תחת החתום: אלמוני, בולטת הנימה הלירית של כאב,של ייאוש וריקנות המהולים בפרט בסיום הספר בתקווה ובציפייה "הן לא אפסו עוד התקוות" ( עמ' קכ"ב). ראו: אלמוני (ע' פליישר), בהחלק לילה- שירי כלא, י-ם תשכ"א.
8 ראו: מ' פרמו, המכתבים שלא כתבתי - יהודים וציונים ברומניה של הרודנים, תל-אביב 2004.
9 ראו: ח' נווה, סיפורת הוידוי- הז'אנר ובחינתו, ת"א תשמ"ח,עמ' 19-16. עוד ראו: א' כהן, ביבליותרפיה- הלכה למעשה, חלק ב', קרית ביאליק, תשנ"א, עמ' 418-411;צ' זבה-אלרן, "הסיפור האישי כהצלה מן השכחה", מחקרי י-ם בפולקלור יהודי, כ"ב (תשס"ג), עמ' 76-69.
10 ראו: א' שמעיה, גאולים מידי צר, ת"א 1978; ת' לביא-לוינשטיין , neagra ("החתולה לא הייתה שחורה"),י-ם 1968; ומ' פרמו (לעיל: הערה מס' 8).
11 ראו: א' אילן , דברי ימי יהודי רומניה ברומניה ובארץ-ישראל-מ.א בהיסטוריה, החברה ההיסטורית לחקר תולדות יהודי רומניה, ת"א תשמ"ב. לדבריו , אסירי ציון, כאסירים מדיניים אחרים, קיבלו חנינה בשנת 1954 לאחר פרודיה של משפטים ומאסר. הם לא קיבלו היתר יציאה מיד והסבל המשיך עד סוף שנת 1963 ( עמ' 62).
12 ראו: קורינה , סודות, הוצאת הודנה 2000. ב-7 באוגוסט פורסם הראיון עם המחברת במדור בין ספרות למציאות, המציגה כי ד"ר תיאודור לביא הוא פרופסור שריד, והסטודנט הצעיר הוא ד"ר ז'אן אנצ'ל.
13 ראו: ת' לביא, יהדות רומניה במאבק על הצלתה, י-ם תשכ"ה.
14 הספר מצוי במרכז לחקר יהדות רומניה שבאוניברסיטה העברית. ברצוני לנצל את המעמד ולהודות לגב' דיצה גושן ולד"ר ליאון וולוביץ שחשפו בפני את התרגום לעברית ואפשרו לי את העיון במסמך אנושי חשוב זה.

15 ראו: פרטי הספרים הנדונים (לעיל: הערה מס' 10).
16 ראו: פ' קפקא, תיאור של מאבק- סיפורים, פראגמנטים ואפוריזמים מן העזבון, ת"א תשל"ד.
17 ראו: שם, המשפט (תרגום: אברהם כרמל) , הוצאת שוקן י-ם ות"א, 1992. ל' רויטמן בספרו "תולדות היהודים ברומניה- התקופה הקומוניסטית עד 1965" טוען כי זיכרונותיו המודחקים בספר הם ביטוי משותף לדור " שידע את העולם של קפקא, זמן רב לפני שקרא את ספריו" (כרך ה', ת"א תשס"ה, עמ' 11-10).
18 ראו : פרנץ קפקא, סיפורים ופרוזה קטנה (תרגום: אברהם כרמל), כרך א', הוצאת שוקן, י-ם ות"א 1993.
19 ראו: (לעיל: הערה מס' 10). עוד ראו: ס' שרצר-אהרון, בין סער לתקווה- זיכרונות מארץ אפילה טרנסניסטריה (מעבר לנהר), י-ם 1998, עמ' 178-170. שרצר-אהרון מתארת בנימה אישית-אמוטיבית את תחינותיה ואת תחינות חברותיה לעלות ארצה "זה שלושה חודשים ששינדלה וציליקה, כל אחת בנפרד, יושבות במרתפי המפלגה הקומוניסטית" (עמ' 173).
20 ז' פרויד טוען כי ההומור הוא צורך קיומי הטמון בעם היהודי בעל המסוגלות והכוח לצחוק לאופיו במידה כה רבה. זהו אחד ממאפייניו הבולטים של ההומור כמשחרר אנרגיה ועל דרך זו מטהר ומזכך. ראו:
S.Freud, Jokes and Relation to the Unconseious, N.Y 1963, pp. 49-51 ; 111-112.
21ראו: א' זיו, הומור יהודי, ת"א 1986, עמ' 7-13. עוד ראו: א' זיו, הפסיכולוגיה של ההומור, ת"א 1981, עמ' 169-170 ; וכן, א' כהן, ההומור של עם ישראל לדורותיו (מהתנ"ך ועד ימינו),חיפה תשס"ד, עמ' 12-13.
22 ראו: י' בליצקי, אוצרות יידיש,. ; עוד ראו: שלושת הכרכים של "ספר הבדיחה והחידוד" של אלתר דרויאנוב המביאים את הניתוח היידישאי בעברית. ההומור המזרח-אירופאי מוגש לקורא באוצר פולקלורי רב חשיבות. ל"ה הפרקים שבספר חושפים את כוחו של ההומור לדעת בכל ולהתבדח על כל סיטואציה בחיים. ראו: א' זרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, ת"א תשנ"ה. עוד עיינו: י' שיינטוך,ספר ההומורסקות והפארודיות הספרותיות ביידיש, י-ם תש"ן. גם ש' הגר בעבודת הגמר שכתבה על ראשית כתיבתו ההומוריסטית של י' טונקל מדגישה את השימוש ברצינות שבהומור כמכשיר המשרת את כתיבתו הספרותית המותחת ביקורת על המדיניות הפוליטית האנטישמית. ראו: ש' הגר, ראשית כתיבתו ההומוריסטית של יוסף טונקעל (דער טונקעלער) ב-יומון "דער מאמענט" בשנים 1920-1911, עבודת גמר, י-ם תשנ"ז, עמ' 11-7 ו- 69-64.