|
הנצי"ב עמד בראש ישיבת וולוז'ין כ- 40 שנה. מיטב התלמידים המוכשרים מרחבי רוסיה נהרו לישיבה שהתפתחה למרכז רוחני ליהדות רוסיה כולה. הנצי"ב מוכר לכולנו מפירושו לתורה "העמק דבר". הוא כתב גם פירוש על ספרי ובמיוחד התעמק בספרות הגאונים והפוסקים בספרו "העמק שאלה". ממשלת הצאר וחוגי המשכילים שחברו אליה, באו בדרישה להנהיג בישיבה גם לימודי חול. הנצי"ב התנגד לשינוי אופיה המסורתי של הישיבה. לבסוף הסכים שילמדו לשון רוסית וחשבון אך מחוץ לכתלי הישיבה. דרישות נוספות של הממשלה שהנצי"ב לא הסכים לקיימן הביאו לסגירת הישיבה בחורף 1892. הנצי"ב אולץ לעזוב את וולוז'ין. הנצי"ב הקדיש מזמנו גם לעיניני כלל ישראל והצטרף לתנועת " חיבת ציון" בראשיתה. באגרת שכתב לבני עדתו כדי לעוררם לתמוך ב"חיבת ציון" אמר: |
"הגיעה השעה אשר לא יאמר עוד על ארץ ישראל עזובה ואין דורש אותה... ובא דבר ה'בכריתת ברית לאמור: "והארץ אזכור"... עלינו להתהלך בארץ ולעסוק ביישובה טרם נזכה בה במהרה בימינו... וישמח לבבנו גם אנו פה וולוז'ין, כי זכינו להימנות בכלל מושיבי ומיסדי הישוב והבנין עד אשר נזכה לחזות בנועם הארץ ולאכול מפריה ולשבוע מטובה ולשמור כל מצוות ה' התלויות בארץ בשמחה, בקדושה ובטהרה במהרה בימינו אמן. כסלו תרמ"ו 1886
|
|
באגרת ששלח לראשי חובבי ציון בורשה הסביר מדוע תמיכה בחובבי ציון חשובה. |
"והנה תעודת החבורה הקדושה שתי סגולות נעלות לה. אחת, יישוב ארץ הקודש ע"י אחינו עם ה'... אחרי שנתעורר הרעיון בקרב ישראל... בכל מקום אשר אנו מפוזרים וקול המון כקול שדי...
הסגולה השניה היא ההתאחדות של הרבה דעות שונות למרכז אחד... וזכינו שזה הענין של ישוב הארץ הוא הבריח התיכון המבריח את ישראל מקצה העולם ועד קצהו לדעת אחת בזה הענין, ובשעה שכל ישראל נאחדים נקראו כולם חברים... |
|
מתוך קובץ "שיבת ציון" א. י. סלוצקי הוצאת מרכז דינור ירושלים ובאר שבע תשנ"ח. |
|
עליית חובבי ציון לארץ ויסוד המושבות עוררו חשש בקרב בני היישוב הישן שמא בעקבות העלייה ותנופת היצירה ישתנה גם אופי החיים הציבוריים בארץ, ואמנם ארעו מספר אירועים שהביאו לעימותים שריקעם היה המאבק על דמות היישוב המתהווה בארץ. מאבק זה מצא את ביטויו בין השאר בשלהי המאה ה- 19 בשני פולמוסים, האחד "פולמוס גדרה" וזמן קצר אח"כ ב"פולמוס השמיטה". הפולמוסים לא חצו לגמרי בין ישוב ישן לישוב חדש. פולמוס גדרה (תרמ"ז -1887) הישוב הישן הגיב בחומרה וטען שמוטב שהארץ תשאר בשוממותה מאשר תהייה ל"מערת פריצים". השמועות הגיעו לוועד המרכזי של "חובבי ציון" בחו"ל ששהבילויים מחללים שבת בפרהסיה ומנהלים אורח חיים חילוני במושבה. הדבר עורר סערה בקרב רבנים חובבי ציון. אחדים מהם הגיבו בחריפות וטענו שאם לא ישובו מדרכם יש לגרשם מהארץ. הנצי"ב גם הוא הציע להענישם אם לא יעמדו בהסכם בדבר חובת המתישבים בארץ לשמור על המצוות, שהרי "בעניין הנוגע לכלל ישראל אין הדעת נותנת לכל אחד להעמיד על דעתו כאיש השורר בביתו. הרב אליאשברג והנצי"ב הציעו לפינסקר לשלוח לארץ ממונה מטעם חובבי ציון שישגיח שלא יהיה חילול שבת במושבה. ר' יחיאל מיכל פינס (תר"ד-תרע"ג 1843-1912) נתמנה להיות המשגיח בהסכמתו של פינסקר. כשעמדו בני גדרה לנסח את תקנון המושבה עוררה שאלת קיום המצוות ויכוח גדול בין החברים. הקיצוניים שבהם לא רצו להכליל סעיף המתייחס באופן חיובי למסורת. פינס שהעריך את מסירותם והקרבתם החלוצית של הבילויים, עשה ככל יכולתו, בדרכי נועם, לקרבם למסורת ולבסוף גברה יד המתונים שבקבוצה בהשפעתו של פינס. ביבליוגרפיה: פולמוס השמיטה (תרמ"ט-1889) הם פנו לגדול פוסקי הדור, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה שהצטרף להיתר בתנאי ששטר המכירה ייכתב בבית דין בירושלים ועל פי הסכמת רבני ירושלים. רבני העדה האשכנזית בירושלים, הרב דיסקין והרב סלנט לא הסכימו להיתר ואסרו כל עבודה בשביעית. הנצי"ב והרב מרדכי גימפל יפה שהיו מרבני חובבי ציון הצטרפו אליהם. לעומתם, רבני הישוב הספרדי, הרב יעקב שאול אלישר והרב רפאל מאיר פאניז'ל תמכו בהיתר. למצדדים בהיתר הצטרפו המשכילים החילונים מבין חובבי ציון שלחצו כל הזמן לחיפוש היתר. הם חששו שימנע מהישוב המתחדש בארץ להתפתח כיישוב מודרני החי על בסיס חברתי עצמאי ורציונלי. כן הצטרפו פקידי הברון שטענו כנגד המושבות המבקשות לשמור שמיטה שהם אינם אלא נירפים ואינם רוצים לעבוד ומעדיפים לחיות על התמיכה. הדעות השונות שהושמעו בנושא הראו לדעת החוקרים שהמאבק לא חצה בין ישוב ישן לישוב חדש והוא חרג מהתחום ההלכתי ולבש אופי של מאבק על קביעת דמותו הרוחנית של היישוב. ביבליוגרפיה: ארקין אחיעזר, נחשוני השמיטה. דפוס צור אות ירושלים, מזכרת בתיה תשס"א לוז אהוד, מקבילים נפגשים. הוצאת אופקים עם עובד תל אביב 1985. פרידמן מרדכי, למשמעותו החברתית של פולמוס השמיטה תרמ"ט-תר"ע שלם א' יד בן צבי ירושלים 1974. מסע הרבנים אל המושבות בהגותו מקדיש הרב קוק מקום לדילמה הקשה בפניה עמד, מחד-הערצה לחלוצים האלה הבונים ומפתחים את הארץ במסירות נפש, ומאידך- הסתייגות קשה מאורח חייהם המרוחק מתורה והלכה. בפעולותיו המעשיות כרב ביפו והמושבות , כלומר בישוב החדש, התייחס לבעיה הקשה שהחלה להציף את הארץ, החילוניות. הרב קוק ביקר מידי פעם במושבות וראה שהמצב הדתי התדרדר. בכל מקום שאפשר היה הוא הוכיח את הציבור ודרש שינוי , כל זאת בדרכי נועם מתוך גישה של שמאל דוחה וימין מקרבת. מתוך רצונו "לחדור אל עומק ליבו של הפועל הצעיר" ובהאמינו בכוחו של מפגש ישיר יזם מסע רבנים אל המושבות ושתף גם את רבני היישוב הישן במסע. בשנת תרע"ד (1913)יצא מסע הרבנים לדרך, ביניהם הרב זוננפלד , בן ציון ידלר, הרב חרל"פ ועוד. המסע הוגדר כמסע התעוררות וקרוב לבבות כדי למנוע קרע שהחל להיווצר בין הישוב הישן לישוב החדש. השאלות העיקריות שעמדו על הפרק היו החינוך במושבות, השבת וקיום המצוות התלויות בארץ. הרבנים ביקרו במשך חדש ימים בעשרים וששה ישובים באיזורי חיפה, הגליל התחתון ואצבע הגליל. בכל המושבות כמעט התקבלה המשלחת בכבוד גדול. האנשים והנשים התכנסו בבית הכנסת לשמוע את דרשות הרבנים. הרבנים דיברו בענייני אחווה וקרוב לבבות, חשיבות העבודה החלוצית בארץ לקרוב גאולת ישראל, כמו כן דיברו ישירות על הצורך לתקן פגמים במצב הדתי בענייני חינוך, שמירת שבת, טהרת משפחה ומתן תרומות ומעשרות. הרבנים האזינו גם לבעיות שהעלו המתיישבים, ביניהם בעיות בתחום החומרי. במושבות העליה הראשונה התקבלו דברי הרבנים בהבנה והייתה נכונות עקרונית להיענות לבקשות המשלחת. ביישובי העלייה השניה כמו דגניה וכינרת הייתה קבלת הפנים צוננת יותר. במקומות רבים הסתיים הביקור בחוויה מרגשת של ריקוד משותף שכם אל שכם של רבנים איכרים ופועלים. המסע הביא במקומות אחדים לשינויים. הובאו מורים דתיים שיחזקו את לימודי הקודש, התמנו אנשים שידאגו לקשר עם הרבנים וישאו בעול העניינים הדתיים במושבה בעיקר בעניין התרומות והמעשרות. לסיכום המסע אמר הרב קוק: "באנו בשעה מאוחרת מעט, אבל לא מאוחרת מדי. " הרבנים הרגישו בחשיבותו הגדולה של המפגש ושאפו לקיים מסע כזה פעם או פעמיים בשנה. מלחמת העולם שפרצה בסוף אותה שנה לא אפשרה את מילוי המשאלה. מסע נוסף נערך בשנת תרפ"ז(1927) יוזמי המסע היו אנשי המזרחי. השתתפו בו הרב קוק, הרב ברכיהו, הרב מאיר ברלין וכן הצטרפו רבני מחוזות בהם ביקרה המשלחת. הרבנים ביקרו הפעם בארבעה עשר ישובים בעמק יזרעאל, בגליל התחתון והעליון ובשומרון. המטרות היו דומות לאלה של המסע הראשון. היו ישובים שחל בהם שיפור מה מבחינה דתית. נתמנו רבנים, הוקצה תקציב לבנין בית כנסת ועוד. גם הפעם היה המפגש עם בני העליה השנייה קשה היה אף פועל שפנה אל הרב ואמר: חבל על עבודתכם ועל דיבוריכם. פה לא תשפיעו כלום. "הרב קוק הבין שעיקר משימתו צריך להיות הקשר החיובי עם הצעירים וענה: "לא באנו להשפיע, רוצים אנו להיות מושפעים מגודל מסירות הנפש שלכם עבור אדמת הקודש. "הרב הסביר כי "חלק מהחלוצים הצעירים שבו בארץ ישראל ליסוד הלאומי שלנו אבל עדיין לא שבו ליסוד דתי אולם אי אפשר להפריד בין שני יסודות אלה שהם אחד... "רק ע"י אהבה ניתן יהיה לאחדם.. בדרשותיו הפעם הדגיש הרב קוק את נושא אהבת ארץ ישראל ואהבת ישראל במיוחד בישובים שהתרחקו מהדת. מדרך פעולתו ניכר היה שעיקר דאגתו היא לטווח הרחוק גם אם בטווח הקצר ההישגים אינם משביעים רצון. "כי עבודתנו בכולה על אדמת הקודש הלא היא עבודה היסטורית שאינה נמדדת במידת השעה והשנה, כי אם עבודת עולם ותקנת דורים. " ביבליוגרפיה: הדני יעקב, הרב קוק וההתישבות החילונית מסעות ומגעים. משרד החינוך, המחלקה לתרבות תורנית ירושלים תש"ם. לוין הדסה, אלה מסעי. הוצאת קול מבשר, זמרת הארץ תשס"א. |
|
עד לסוף המאה ה- 19 העניקו רוב מדינות אירופה המרכזית והמערבית שוויון זכויות ליהודים. תהליך משפטי זה היה מלווה במאבק פוליטי בתוך המדינות בין זרמים שונים וכן במאבק של היהודים להוכיח את נאמנותם למדינות בהם ישבו. משניתנה האמנציפציה והיהודים נעשו אזרחים שווי זכויות במדינה בוטלה חובת ההשתיכות לקהילה. כל יהודי יכול היה להחליט מעתה אם הוא רוצה להשתלב בחברה הכללית, כיצד ישתלב ומה המחיר שאותו יהיה מוכן לשלם עבור השתלבות זו. כמובן שתופעה זו הביאה להתרופפות הקהילה שהיתה עד אז גורם מלכד. במערב אירופה היו כאלה שחששו שיהדותם תעמוד להם למכשול ברצונם להשתלב השתלבות מהירה ומלאה בחברה הכללית. על אף שוויון הזכויות האזרחי נבדל המיעוט היהודי מכלל האזרחים בדתו. ההתנצרות היתה כרטיס המאפשר כניסה לחברה האירופית והשתלבות מהירה בה. היו יהודים שלא עמדו בפני הפיתוי והתנצרו ולו כצעד טקסי פורמלי, ללא הזדהות אמיתית עם האמונה הנוצרית. רוב היהודים נרתעו מצעד קיצוני זה וחיפשו דרכים אחרות שיקלו עליהם השתלבות בחברה הכללית. המגבלות ששמירת המצוות הטילו על היהודים הביאו רבים מהם לנטישת אורח החיים היהודי המסורתי המבוסס על שמירת ההלכה. יחד עם זה רצו לשמור על זהות יהודית ואת הפיתרון מצאו בתנועת התיקונים בדת. כבר בתקופת המאבק לקבלת שוויון זכויות הכניסו משכילים יהודיים שינויים בנוסח התפילה ובסדרי בית הכנסת. ב-1819 הוקם בהמבורג "היכל", בית כנסת "מתוקן", בו נשאו דרשות בגרמנית, ליוו את התפילה בנגינת עוגב והשמיטו תפילות שהביעו תקווה לשוב לציון. הקיצוניים בין המתקנים הציעו להעביר את יום המנוחה ליום ראשון, ביטלו את ברית המילה והסכימו לנישואי תערובת. המשותף לכל הרפורמים היתה העמדת היהדות על עקרונות מוסר ואמונה, יסודות כלל אנושיים (אוניברסליים) תוך וויתור על השפה העברית ותוך ביטול שמירת המצוות. הציפיה לגאולת ישראל הועתקה מהשאיפה לשוב לארץ ישראל ולחדש בה ימים כקדם, אל גאולה בארצותיהם כאזרחים שווי זכויות. מתקנים מתונים שכונו לאחר זמן קונסרבטיבים (שמרנים) היו זרם בתוך תנועת התיקונים בדת. שלא כרפורמים הם לא הסכימו לוותר על סימני זהות לאומיים כשפה עברית וזיקה לארץ ישראל. הם הכירו עקרונית בהלכה אך כתופעה היסטורית לאומית מחייבת ולא כתורה מן השמים, וראו צורך להתאימה למציאות המשתנה. השפעת הרפורמים היתה גדולה בארצות האמנציפציה והיהדות הנאמנה נאלצה להתמודד עם השפעות אלה. היהודים שנשארו נאמנים לתורה שבכתב ושבע"פ, לשלחן ערוך ומפרשיו נקראו בשם אורתודוכסים. (ביונית אורתוס=ישר, דוכסא =דעה) הכוונה לאדוקים באמונתם. החת"ם סופר בהונגריה (תקכ"ב-תקצ"ט, 1762-1839) והרב שמשון רפאל הירש בגרמניה (תקס"ח-תרמ"ח, 1808-1888) לחמו מלחמת חורמה ברפורמה. החת"ם סופר ראה את ההתדרדרות שחלה בעם ישראל מאז חדרו רעיונות ההשכלה. הוא דן את ההשכלה לשלילה וראה סכנה בחלחול רעיונות חדשים אוניברסליים לתוך העולם היהודי, מה שהביא גם להתפתחות הרפורמה. על סמך דברי חכמים במשנה ערלה ג, ט, "החדש אסור מן התורה בכל מקום" (כשהכוונה לתבואה החדשה האסורה לפני הקרבת העומר , ויקרא כג, יג. ) נפוצה אמרתו של החת"ם סופר "חדש אסור מן התורה" כמיוחסת לכל חידוש רעיוני שסופו להביא להרס. למרות שברך על האמנציפציה שהביאה להקלה רבה בחיי היומיום , ראה בה סיכון גדול, שמא מרוב טובה בגולה לא ישאפו לגאולת ישראל בארץ ישראל. בדרשותיו לפני תשעה באב קרא ועודד לעליה לארץ ישראל ולרכישת אדמות בה כדי להתפרנס מיגיע כפיים ולא מצדקה. תלמידיו אכן עלו לארץ והצטרפו לישוב הישן. הרב שמשון רפאל הירש ברך גם הוא על האמנציפציה וראה בתהליך הענקת שוויון ליהודים שלב התפתחות חיובי באומות העולם שמקורו בסובלנות ובהכרת הצדק. לעומת החת"ם סופר שראה בה את הסיכון, ראה בה הרב הירש סיכוי ואתגר עצום, נסיון חדש להתמודד עם יעודו של עם ישראל. הוא סבר שהגלות היא המקום שבו צריך עם ישראל להגשים את יעודו בהווה, להיות אור לגויים ואילו החזרה לארץ ישראל שייכת לאחרית הימים. כשגברה השפעתם של הרפורמים בפרנקפורט בה כיהן הרב הירש והם נעשו למייצגי הקהילה בפני השלטונות פרשו הרב הירש ועדתו מהקהילה הרשמית. הרב הירש הצליח לעגן פרישה זו בחוק רשמי של המדינה. (1876). יחד עם מלחמתו ברפורמה חייב הרב הירש את ההשכלה. הוא ראה בערכים האוניברסליים התאמה והשלמה לערכים היהודיים וראה את האידאל בזהותו של היהודי בהיותו "אדם ישראל". שיטתו החינוכית התפשטה בקהילות גרמניה ובבית הספר שיסד למדו מדעים ואמנויות להם נתן לגיטימציה דתית. שיטתו נקראה בשם "תורה עם דרך ארץ" בהסתמך על דברי רבן גמליאל, אבות ב, ב. "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שידיעת שניהם משכחת עוון". ביהודי שהוא תלמיד חכם, שומר מצוות קלה כחמורה ויחד עם זה משכיל הלומד גם באוניברסיטה ראה את האתגר שנפתח בפני היהודים בדור האמנציפציה, האפשרות לקיים מצוות מתוך זקיפות קומה ולמלא את היעוד בקרב העמים. שיטתו נקראת ניאו אורתודוכסיה שמשמעותה אורתודוכסיה חדשה. ביבליוגרפיה: הירש, שמשון רפאל, אגרות צפון, אגרת ט"ז, י"ז. וינגרטן ש הכהן, החת"ם סופר ותלמידיו ויחסם לארץ ישראל, תש"ה. סופר משה, אנציקלופדיה עברית כרך כ"ה 550. |
|
מגדולי התורה ביהדות ליטא. בעשרים שנותיו האחרונות כיהן כרבה של לידא. הרב ריינס חי בתקופה בה חלו תמורות גדולות בחברה היהודית. רבים התבוללו בעקבות ההשכלה והאמנציפציה במערב אירופה בקהילות חל קרע וחלקן נעשו רפורמיות. משבר רוחני ומשבר מוסדי אפיין את קהילות ישראל במזרח אירופה ובמערבה. הרב ריינס היה בין היחידים ברבנים שביקש דרכים חדשות ומקוריות כדי לעמוד בפרץ. שני מפעלים חשובים קשורים בשמו. האחד- יסוד תנועת המזרח"י , הזרם הדתי שתמך בציונות המדינית של הרצל אך פרש לסיעה נפרדת בעניני חינוך ותרבות ב-1902. היה זה לאחר שהתקבלה הצעת "הסיעה הדמוקרטית" שהציונות תעסוק ב"עבודת הוה כלומר בחינוך ובהפצת תרבות לאומית משכילית חילונית בקרב הקהילות בגולה. המפעל השני של הרב ריינס היה הקמת ישיבה שמטרתה היתה "לטפח את כבודם העצמי של חניכיה "שישאו בגאון את נס התורה והלאום כאחד". בישיבתו של הרב ריינס למדו התלמידים גם לימודים כלליים. היתה זו תופעה ייחודית ונועזת באותם ימים. את שני המפעלים, הציונות הדתית והישיבה ראה הרב ריינס כתריס בפני בריחת הנוער לרעות בשדות זרים. בקונגרס הששי, אחרי פרעות קישינב, משעלתה ההצעה לשלוח משלחת לאוגנדה כדי לבדוק אפשרות שתשמש "מקלט לילה" ליהודים עד שתושג ארץ ישראל, תמך הרב ריינס בהצעה מתוך ראיה מעשית שהציונות המדינית היא תנועה של הצלה. יחד עם זה ראה גם הרב ריינס, כמו הרב קלישר (איתו החליף אגרות) בהשתדלות פעילה להגשמת הקשר בין העם והארץ תנאי לגאולה ורמזי גאולה ראה במצב אשר בו הארץ נותנת פריה. בהופעתו של הרצל ובהתפשטות הציונות המדינית ראה הרב ריינס "כמו אתחלתא דגאולה כי נתקיים בנו והשיב לב אבות על בנים". מאז הקונגרס השלישי החל להשתתף באורח פעיל בתנועה הציונית וראה בה תנועה של תשובה שכן לאחר ששבו אל עמם "נוכל להאמין בהם כי ישובו גם אל יהדותם "(אור חדש על ציון). על פי "דרכו של הרב ריינס אל הציונות - ד"ר יוסף שפירא. |
