|
פרק ז' קיום המצוות מאהבה, יביא לשמירת הברית והחסד. יב. ספורנו "ואת החסד" הטוב הניתן בעולם הזה הוא חסד ולא גמול. יב. רמב"ן מ"טעם עקב" עד "ויפה פרש" שלש דרכים בהסבר "עקב תשמעון". יב. רמב"ן מ"והזכיר את המשפטים האלה" עד הסוף החשיבות המיוחדת בשמירת המשפטים - שלשה הסברים. טו. רמב"ן לשם מה מוזכרים "מדווי מצרים" - שני הסברים. "ברחמנות הטפשים יאבד כל משפט". טז. ראב"ע "כי מוקש" המעבר מלשון רבים ללשון יחיד. כה. רמב"ן ההדרגה בציוויים בפסוקים כה-כו. פרק ח' מהו הנסיון. ב. רמב"ן הנסיון הגדול שבמן. לשם מה הובאו ישראל בנסיון זה. לאיזו מסקנה צריכים ישראל להגיע בעקבות הנסיון. ב. ספורנו מהו הנסיון. לשם מה הובאו ישראל בנסיון זה. ה. רמב"ן וספורנו ה"יסורים" - עינויי המדבר והמן. התכלית - אהבת ארץ ישראל (רמב"ן). ה"יסורים" - מלשון מוסר, הניתן ע"י המצוות. התכלית - הגעה אל השלמות (ספורנו). ז. ספורנו חמשת מיני הטוב שבארץ ישראל. י. רמב"ן לפי הפשט: האכילה לשובע בארץ הטובה תביא לברכה ותודה לה', מתוך זכירת עינויי מצרים והמדבר. לפי חז"ל: הברכה היא מצוה, להודות על נתינת הארץ. טז. ספרונו "ולמען" הנסיון אם יעבדו את ה' ברבות הטובה. [השוה ספורנו פס' ב' ורמב"ן סוף פס' ג' ואור החיים שמות טז, ד]. יח. רמב"ן עד "וזה רמז למה שיהיה" ה' הוא מקור כוחם של ישראל. אין מקום למחשבת "כוחי ועוצם ידי" (פסוק יז) "וזכרת את ה' " - רומז ליציאת מצרים ולמדבר (פס' יד-טז) המלחמות לכיבוש הארץ (פרק ט, א-ג) כראיה נגד מחשבת "כוחי ועוצם ידי". הקשר של פסוקים יט-כ לפיסקה (ח, יד - ט, ג). פרק ט' הקושי בסדר המילים "ישמידם ...יכניעם" ושתי דרכי יישוב. ד. רמב"ן עד "ואיננו נכון" הדעה המוטעית על הסיבות להורשת הגויים ולנתינת הארץ לישראל. הטעם האמיתי להורשת הגויים ולנתינת הארץ לישראל (בפס' ה'). (רמב"ן חולק על רש"י). ו-ח. ספורנו הסבר החיסרון שב"עם קשה עורף". האירועים שבמדבר ובחורב הם ראיות לקשיות העורף של ישראל. ח. רמב"ן המשותף לחטאי ישראל הנזכרים בפסוקים ח-כט: חטאים שלא נמחלו. חטאים שהיו אחרי מתן תורה והסיבה להזכיר רק אותם. (ועיין רמב"ן לפסוק כד). יז. רמב"ן שבירת הלוחות כתוכחה לישראל או כטובה לישראל. פרק י' לאיזה ארון הכוונה בפסוק. השוה רש"י ורמב"ן. סדר הציוויים בפסוק, והראיה מפסוקים ג-ה. א. רמב"ן ד"ה "בעת ההיא" וד"ה "וטעם ועשית" עד "וכתב רש"י" בין לוחות ראשונים ללוחות שניים. לאיזה ארון הכוונה בפסוק. בניגוד לדעת רש"י. ח. רמב"ן באיזו "עת" הובדל שבט הלוי לדעת רש"י ולדעת רמב"ן [מ"והנכון בעיני"]. יב. רמב"ן משמעות "מה ה' אלוקיך שואל מעמך". השוה לרש"י. המבנה התחבירי של הפסוק - "לטוב לך" כתכלית. יב. ספורנו "ועתה ישראל" משמעות הלשון "ועתה". הקשר בין פסוק י"ב לענין הנזכר קודם. השווה רש"י. יח. ראב"ע הקשר בין פסוק י"ח לפסוק י"ז כניגוד משלים. כ. ראב"ע מצוות עשה ולא תעשה, בלב ובפה. והשווה דברים ל,יד. פרק י"א מבנה הקטע ב-ז: השלמת "כי לא את בניכם" (פס' ב) היא ב"כי עיניכם הרואות" (פסוק ז). וכרש"י בפסוק ז'. זיהוי הנרמז בפירוט שבפסוקים ב-ו. הקשר בין פסוקים ב-ז לפסוק א' ולפסוק ח'. ו. רמב"ן "והזכיר מדוע לא הזכיר את קורח. ואשר עשה לדתן" י. רמב"ן מ"ופשוטו של מקרא" מעלות ארץ ישראל (בפס' י-יב) נועדו לחזק את האזהרה על שמירת המצוות (פס' ח-ט). השווה לרש"י. הרעיון הדומה בפרשת "והיה אם שמוע" (פס' יג-יז). השפעת "מנהגו של עולם" על ארץ כנען ועל ארץ מצרים. ט"ו רמב"ן משמעות ההבטחה "ואכלת ושבעת" לפי רש"י, ראב"ע, הספרי ורמב"ן. י"ח רמב"ן החזרה על מצוות תפילין, תלמוד תורה ומזוזה - ללמד על החיוב של מצוות שהן חובת הגוף, בכל מקום. שתי תוספות במצוות תלמוד תורה על הנאמר לעיל ו, ז. כ"ד רמב"ן שתי הבטחות על ירושת הארץ: הבטחת "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם" ומשמעותה ההלכתית. הבטחה נוספת על החובה לכבוש "מן הלבנון... יהיה גבולכם", ומשמעותה ההלכתית. הסבר של יסוד המחלוקת בענין כיבוש סוריא ע"י דוד. |
|
פרק ט"ז הסבר הקשר עם הפרשה הקודמת. יח. רמב"ן ד"ה "צוה בתורה" לפי הפשט וכן דעת הרמב"ן: מצוה למנות דיינים רק בארץ. כיצד ידונו בחו"ל כשיתעורר צורך - שתי דרכים. לפי חז"ל: מצוה למנות דיינים גם בארץ וגם בחו"ל. ההבדל בין ארץ ישראל וחו"ל - הוא בפריסת בתי הדין. משבטלה הסמיכה, אין חיוב מהתורה למנות דיינים בכלל. יח. רמב"ן "וטעם לשבטיך" עד "וזה הב"ד הוא המוזכר במסכת הוריות" "לשבטיך" - הבעיה התחבירית. לדעת חז"ל ורש"י - צריך למנות בי"ד לכל שבט. תפקידי בית הדין השיבטי - שתי דרכים. יח. ראב"ע "ושפטו את העם" הבעיה התחבירית ויישובה. יח-כ. ספורנו ציוויים שונים מופנים לחלקים שונים בעם. השוה ראב"ע ורש"י. יט-כ. ראב"ע ציוויים שונים מופנים לחלקים שונים בעם. השוה ספורנו ורש"י. השינויים מלשון יחיד ללשון רבים. כא. ספורנו המשותף למצוות שבפרק טז,כא - פרק יז,א ולמנוי הדיינים: כולם נאים חיצונית אך מאוסים רוחנית. פרק יז בתחילת פירוט המשפטים - המשפט בעבודה זרה ועובדיה. "באחד שעריך" - דבר הכתוב בהווה. זו מצוה מבוארת (כולל הסבר הכלל של מצוה מבוארת). ג. ספורנו "אשר לא ציויתי" מוסב על צבא השמים (ולא על האדם). והשוה רש"י. ו. רמב"ן עד "כדעת רבותינו" השלכות מעשיות לכך שהשלשה נחשבים כעדות אחת. ח. רמב"ן מ"וכפי פשוטו" סוג הדינים הרמוזים בכתוב - כולם עניינים משפטיים. דלא כרש"י. יא. רמב"ן הסבר מדוע יש לשמוע לסנהדרין גם כשנראה שהם טועים. הצורך הגדול שיש במצוה זו. יב. ספורנו "האיש" הוא הזקן - הדיין שהורה לעשות מעשה בניגוד לדעת הסנהדרין. יד. רמב"ן לפי חז"ל מנוי מלך מצוה. "ואמרת" - במשמעות של ציווי. יש בפסוק כמה רמיזות לעתיד להיות בימי שמואל. הראיה מ"ככל הגויים". יד. ספורנו מינוי המלך רשות. (כמו במצות יפת תואר, ראה דברים כא, י). "ככל הגויים" לענין המשכיות השושלת ולא לענין חוקי הגויים. "משפט המלך" (שמואל א' ח') בא כעונש על בקשה בלתי ראויה למלך ככל הגויים. טו. רמב"ן "אשר יבחר ה' אלוקיך בו" שלש דרכים בהסבר הדברים: בחירת המלך תהיה ע"פ ה' (ע"י נביא וכדומה). יש למנות מלך שיהיה רצוי לפני ה'. כל מינוי של מלך הוא מכוון למעשה מאת ה'. "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" - ציווי מוחלט ותמידי. טז. רמב"ן "לא ירבה לו סוסים" יש בפסוק שני איסורים: איסור להרבות סוסים כדי שלא יבטח בכוחו. איסור להשיב אנשים מישראל למצרים לשבת שם. הדוגמא משלמה המלך. דלא כרש"י ש"ולא ישיב" הוא טעם לאיסור ריבוי סוסים. טז. רמב"ן מ"טעם וה' אמר לכם" הקושי - הרי אין צווי מפורש שלא לשוב למצרים? שלש דרכי יישוב: עכשיו ה' מצוה על כך. ה' אמר על כך למשה שעדיין לא אמר זאת לעם. על דרך רבותינו: מה שנאמר לישראל לפני קריעת ים סוף (שמות יד, יג) אינה הבטחה אלא צווי. טעם האיסור לחזור למצרים. יז. ראב"ע "וכסף וזהב לא ירבה" אהבת הממון עלולה להביא את המלך לדכא את העם. כ. רמב"ן אזהרה על הגאוה למלך וכל שכן לשאר העם. פרק יח הסבר הקשר בין פסוקים ט-יא לבין החזרה שבפסוקים יד-טו. מה בין ישראל לבין אומות העולם. יג. רמב"ן מצות עשה, ומשמעותה האמונית. ודלא כרש"י. בירור העתידות ע"י נביאי ה'. היחס לדברי מגידי עתידות. (עיין גם ברמב"ן בראשית יז, א ד"ה והיה תמים). טו. ראב"ע "כמוני" - הקושי מ"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד, י), דרך היישוב של ראב"ע, והשוה רש"י. טו. רמב"ן יישוב הקושי מדברים לד, י - דומה לראב"ע. אין נבואה אלא בארץ ישראל. טז. רמב"ן, עד "ויתכן שהיתה" הכתוב כאן אינו מביא את כל דברי העם. השלמת דברי העם נזכרת בדברים ה, כד. דברי ה' "הטיבו אשר דברו" (פסוק יז) מתייחסים להסכמתם להאמין לדברי הנביאים הנזכרת בדברים. כ. רמב"ן מתנבא בשם אלהים אחרים: חייב רק כשאמר שהאליל הוא האלוהים. חייב אפילו אם תוכן נבואתו תואם את ההלכה. במה הוא שונה ממתנבא לעבוד עבודה זרה. כא-כב. ספורנו הכתוב עוסק בנביא שמצוה לעבור על דברי התורה לפי שעה (ולא בקביעות) כגון אליהו בהר הכרמל. יש להאמין לציווי כזה רק אם מתלווה אליו אות. ודלא כרש"י. פרק יט מצוה מבוארת. ארבע תוספות בקטע שבפרשתנו. מאימתי התחייבו במצוה. ח. רמב"ן מ"אבל במצוה הזאת לבדה" עד "והנה דבר ברור" "ואם ירחיב" - השואה בין הנאמר כאן לבשר תאוה (דברים יב, כ). איזכור האבות רומז לארץ עשרה עמים. והשוה רש"י. כיבוש ארץ עשרה עמים מותנה בקיום כל המצוות. יג. רמב"ן בכל חייבי מיתות בי"ד יש ציווי "ובערת הרע". בחייבי מיתות שהם גם מרובי תקלות - מוסיפה התורה להזהיר שלא לרחם עליהם. (עיין שמות כב, יז - מכשפה; דברים יג, ט - מסית; דברים יט, כא- עדים זוממים). רחמנות על רוצחים היא שפיכות דמים. הריגתם - טובה גדולה. יג. ספורנו המתת הרוצח תמנע עונש מישראל. המתת הרוצח תמנע רציחות נוספות. יד. רמב"ן עד "ועל דעת רבותינו" האיסור הוא לשנות את גבול החלוקה של יהושע בן-נון. דלא כרש"י שהאיסור עוסק בגזילת קרקע. "ראשונים" - הם מחלקי הארץ לשבטים (יהושע והנשיאים). דלא כרש"י שהם הבעלים הראשונים של הקרקע. טעם המצוה - שלא יערערו על חלוקת הארץ. מצוה מבוארת. יח. רמב"ן מדובר בעדים זוממים ולא בעדים שמכחישים את העדים האחרים. מהי הזמה. הטעם שמאמינים לעדים המזימים ולא לעדים הראשונים. יט. רמב"ן מ"והנה כל זה מעלה גדולה" המעלה הגדולה של שופטי ישראל בעיני ה'. פרק כ' מצוה מחודשת. מדוע נתחדשה עתה. הלוחמים צריכים לבטוח בישועת ה' ולא להיסמך על גבורתם בלבד. הבדלי התוכן בין דברי הכהן לדברי השוטרים והסיבה להם. א. ספורנו הכתוב מדבר במלחמת רשות. ח. רמב"ן "ויספו השוטרים" "האיש הירא ..." - מחלוקת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא. "פן ימות במלחמה" - לדעת ר' יוסי הגלילי אלו מחשבות של הירא. ט. רמב"ן יש להתנהג בדרך הטבע ולא לסמוך על הנס. י. רמב"ן עד "וכך אמרו רבותינו" צריך לקרוא לשלום גם במלחמה עם ז' העמים שבארץ ישראל. דלא כרש"י. ההבדל בין הערים הוא, במקרה שהעיר לא תשלים: בערי א"י צריך להרוג את כולם. בערים רחוקות צריך להרוג רק את הזכרים. י. רמב"ן מ"ונראה שיש הפרש" עד "ויתכן שלא נצטרך" בערים רחוקות הקריאה תכלול דרישה למס ועבדות. בערי ארץ ישראל תהיה גם דרישה שלא לעבוד עבודה זרה. יא. רמב"ן עד "ודע כי אנשי גבעון" מה הם מס ועבדות. יא. רמב"ן מ"ודע כי אנשי גבעון" עד "ויש אומרים" הסבר פרשת הגבעונים (יהושע ט): מדוע הם רימו את ישראל. מה רצו ל"הרויח" בטענת השקר שלהם. מדוע ישראל לא הרגו אותם כשנתגלה השקר. הפיכתם לחוטבי עצים תואמת את הדרישה למס ועבדות. יט. ראב"ע מ"ולפי דעתי" הפסוק נקרא בניחותא דלא כרש"י. והוא מקרא מסורס. הפסוק מתפרש כך: לא תשחית עץ פרי כי חיי האדם הם מעץ השדה לכן גם אסור לכרתו לצורך המצור. יט. רמב"ן לדעת רבותינו: אסור לכרות עץ מאכל רק בדרך השחתה שלא לצורך המצור. לצורך המצור מותר לכרות גם עץ מאכל אם אין עצים אחרים. עץ שאינו למאכל - מותר לכרות אותו גם בדרך של השחתה שלא לצורך המצור. טעם הציווי - יש לבטוח בה' שיעזור לכבוש. פרק כ"א חלוקת הפעולות בין הכהנים והזקנים בפסוקים ה-ז. טעם מצוות העריפה לפי ראב"ע ולפי הרמב"ם (מו"נ ג,מ). ד. ספורנו "וערפו" העריפה רומזת למעשה שעשה הרוצח הנעלם. ח. ספורנו הכפרה תהיה בהריגת הרוצח, בידי אדם או בידי שמים. דלא כרש"י שהכפרה היא במעשה העגלה הערופה. ט. ספורנו אם יתברר מי הרוצח, צריך לבערו ולא להמתין שה' ימיתנו. ט. ראב"ע מ"והנכון בעיני" עשיית הישר בעיני ה' היא הסיבה ש"לא יישפך דם נקי". דלא כרש"י הסובר שעשיית הישר היא הריגת הרוצח אם נתפס. |
|
פרק כ"א הגירות נעשית בעל כורחה. "אביה ואמה" - לפי חז"ל במשמעות מטפורית. טעם האבלות והבכי לדעת חז"ל, ראב"ע, רמב"ם ורמב"ן עצמו. טו. ספורנו סדר הפרשיות. טז. רמב"ן משמעות "לא יוכל" בפסוק זה. מצוות עשה ומצוות לא תעשה. "על פני" - הציוויים נוהגים רק בחיי הבכור. טז. ספורנו מתי מותר להעביר הבכורה. יח. רמב"ן החטא כלפי ההורים - מקלה אביו ואמו עובר על "קדושים תהיו" (ראה רמב"ן ויקרא יט, ב). טעם הריגת בן סורר ומורה. הדמיון ל"זקן ממרא" (יז, יג), ל"עדים זוממים" (יט, כ) ולמסית (יג,יב). ההבדל בין רמב"ן ורש"י בטעם הצווי. כב. רמב"ן מ"ועל דרך הפשט" עד "כדברי רבותינו" טעם הציווי לקבורה בו ביום. הסבר התנהגות יהושע (פרק י') דוד (שמ"ב כא) כג. ראב"ע כי התלוי קלל את אלוקים. "לא תלין" משום כבוד הארץ. הראיה מיהושע (פרק י) ומהגבעונים (שמואל ב' פרק כ"א). [ראה רשב"ם, המפרש "אלוקים" חול - דיינים.] פרק כ"ב מצוות מבוארות. השינויים בפרשתנו לעומת הכתוב בשמות כג, ד-ה וביאורם. ו. רמב"ן עד "ולזכרו תמיד" מצווה מבוארת. מחלוקת רמב"ם ורמב"ן בטעם מצוות שילוח הקן. ח. ראב"ע ד"ה הנופל הכלל של "מילות רבות נקראו על שם סופם" [ראה הראיות וראה רש"י]. מצוות מעקה - מחודשת או מבוארת. פסוקים ט'-י"א מצוות מבוארות. ביאור המלה "פן" בפסוק ט' בשתי דרכים. הערה: כשלא צויין ד"ה - הכוונה היא לכל הפסוק וברמב"ן - עד "ועל דרך האמת". פרק כ"ג הסתירה לכאורה מדברים ב, כח-כט ויישובה. וראה ספורנו "אשר לא קדמו". ז. רמב"ן מ"ועל דרך הפשט" החטא המוסרי שלהם הוא הגורם לציווי זה. י. רמב"ן מה נכלל בציווי, לפי הפשט ולפי הספרי. החשש שהמחנה משפיע על התנהגות האדם. טעמי הצוויים דווקא במחנה. טז. ראב"ע ורמב"ן באיזה עבד מדובר בפסוק. סמיכות העניין וטעם המצווה. [השווה רש"י]. כ. ספורנו סדר הפרשיות. כ. רמב"ן המיוחד באיסור ריבית ללווה. מדוע ריבית הנכרי מותרת (לא מצווה, כדברי הרמב"ם) בתנאים מסוימים וגזל הנכרי אסור. [ראה עוד רמב"ן דברים ט"ו, ג]. כג. רמב"ן מדוע התורה כותבת דבר המובן מאליו. מטרת הנדר "זירוז במצוה". [השווה קהלת ה, ג-ה]. פרק כ"ד מצווה עשה ואזהרה לא לדבר לשון הרע. ולא כרש"י שהוא עצה בלבד. טו. רמב"ן ו"טעם ביומו..." לפי הפשט דיברה התורה בהווה (בשכיר יום) ולפי מדרש רבותינו הכוונה לשכיר לילה. טז. ראב"ע יישוב הסתירה מ"פוקד עוון אבות על בנים". [וראה רש"י וספורנו]. טז. ספורנו איסור הנקמה אפילו בבני המורדים וההוכחה מאמציה (מלכים ב' יד). [ראה רשב"ם.] פרק כ"ה אין כאן ציווי, אלא הבטחה. יד. ספורנו הסבר לסמיכות הפרשיות. יז. רמב"ן כיצד תהיה הזכירה. יח. ראב"ע "ולא ירא" מי הנושא בפסוק. כרש"י. יט. ראב"ע "בהניח" מאימתי התחייבו במצווה זו. יט. ראב"ע "תמחה את זכר עמלק" היחס בין המצווה בדברים לבין הציווי לשאול (שמואל א, טו, ג). [השווה לרש"י]. |
|
פרק כ"ו יישוב הבעיה הלשונית של לשון עבר, ("הגדתי" והרי עדיין לא הגיד), בשתי דרכים. ה. ראב"ע שני הסברים. [ראה רש"י]. בעיית הזיהוי של "ארמי" והמבנה התחבירי של הפסוק. [השווה רש"י, רשב"ם וספורנו]. ז. ראב"ע אין כאן מילים נרדפות. י. ספורנו "ועתה" אין "ועתה" לשון זמן. טז. רמב"ן לאיזה יום הכוונה בדברי משה. [השווה רש"י]. יט. רמב"ן וספורנו "ולתתך עליון" לפי רמב"ן - בפי כל הגויים. לפי ספורנו - תפקיד בגויים. |
|
פרק ל' ההתבוננות שתביא להכרת האמת. יא. רמב"ן שתי דעות מהי "המצווה". יא. ספורנו מצוות התשובה תלויה בכוחות הנפשיים של האדם עצמו, אינה תלוי במקום ובאנשים אחרים. (וראה רמב"ם הלכות תשובה, פ"ה ה"א). יד. ראב"ע רמז למצוות בפה, בלב ובמעשה. כ. ספורנו הדבקות תושג כשתכלית כל הפעולות תהיה לשמו יתברך. [ראה דברים יא, כב רש"י ורמב"ן ד"ה ולדבקה בו]. |
|
פרק ל"ב הכוונה העיקרית בשירה והמבנה שלה. [ראה רמב"ן לב, מ]. טו. רמב"ן הנבלה היא תשלום רעה תחת טובה. אין לפרש כרש"י וכראב"ע, כי אין זה מתאים למקומו. יט. רמב"ן חלקן של הנשים בחטאי עבודה זרה. כ. רמב"ן "והנה עד הנה בשירה" המעבר מדברי משה אל דברי ה' בפי משה. כו. רמב"ן "אשביתה מאנוש זכרם" הגאולה למען שמו יתברך. תכלית בריאת האדם. כט. ראב"ע "לאחריתם" - מוסב על הגויים, ולא כרש"י. ל. ראב"ע אפשרות אחרת לבאר: "לו חכמו..." (פסוק כט) - מוסב על ישראל. [ וראה מחלוקת תנאים המובאת ברש"י לפסוק מ"ג ד"ה "וכפר אדמתו" מ"בפנים אחרים היא נדרשת בספרי"]. מ. רמב"ן ד"ה "והנה השירה הזאת" מבנה השירה: "הזכירה תחילה החסד"... "וכי מרוב טובה מרדו"... "והזכירה הכעס"... "ואחרי כן פזר אותם"... "ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו"... [השווה ספורנו ז]. חשיבות השירה: "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה..." השקפה היסטוריוסופית: שנאת העמים לישראל נובעת משנאתם לה'. |
|
פרק ל"ג "מלך" - רמז אל ה'. [כרש"י וספורנו ולא כראב"ע]. טעם הזכרת התורה (בפסוק ד') והזכרת קבלת מלכות שמים כאן. ו. ראב"ע סדר השבטים בברכת משה. כה. ספורנו אחרי תפילתו על השבטים התחיל לברך את ישראל. מלכות ישראל נבדלת מכל שאר המלכויות. פרק ל"ד הראהו את כל ארץ ישראל דהיינו הגיאוגרפיה שלה, וכל זה בשל אהבת משה רבנו את ישראל ולא כרש"י. י. רמב"ן "אשר ידעו" עד "ויתכן" "ידעו" - גידלו. ולא כרש"י. יב. רמב"ן "וטעם אשר עשה משה" שהראה את מעשי ה' לעם. ולא כרש"י. |
