התמורות במעמדה החברתי וההשכלתי
של האשה היהודיה במזרח התיכון

ד"ר אליעזר בשן

משפחות בית ישראל- ספר הכינוס למחשבת היהדות-שנה י"ח
משרד החינוך והתרבות-האגף לתרבות תורנית


תקציר: השכלתה ומעמדה החברתי של האשה היהודיה במזרח התיכון על פי המקורות הרבניים וממצאי הגניזה בהשוואה לימינו.

מילות מפתח: לימוד תורה, חכמת הנסתר, דינים, תפילה, ברכות.


מטרת הרצאה זו היא לתאר את מעמדה ההשכלתי והחברתי של האשה היהודיה במזרח התיכון, ולעמוד על התמורות שחלו בו. מקובל להניח, גם על סמך המציאות של ימינו, כי בת ישראל, שחייתה בארצות האיסלאם, הייתה סגורה בביתה, עוסקת במשק הבית בלבד, וחסרת כל ידיעה בתורה ובחכמה. אולם המקורות מן הספרות הרבנית, ובעיקר ממצאי הגניזה, חושפים תמונה שונה בתחום זה.

בדיון זה עלינו להבחין בשני מישורים, בין המישור העממי המוני ובין המקרים החריגים, שאינם מלמדים על הכלל.

החל במאה הי"ב יש מקורות המספרים על בנות הלומדות ומלמדות אף בחורים, ועוסקות במקצועות הנחשבים גבריים והמחייבים השכלה. נמנה אחדים.
בעשור השני של המאה הי"ב מופיעה נערה בבגדאד, בתו של רופא יהודי המרבה בצום, בתפילה ובצדקה. היא סירבה להינשא מחשש שהנישואין יטרידוה ממעשי חסידותה. היא עוררה תסיסה משיחית שהדיה הגיעו גם לשלטונות. הייתה זו כנראה בת יחידה שספגה אווירת חסידות בבית אביה, והייתה בעלת רמה דתית ובעלת תרבות יוצאת דופן.1
אמו של הרופא שמואל בן יהודה המערבי, בן המאה הי"ב, ילידת בצרה שבעיראק, היא "אחת משלוש אחיות שהעמיקו בחכמת התורה והיו רגילות לכתוב עברית". גם במקרה זה מדובר בבנותיו של אדם שלא היה מפשוטי עם. בוודאי היו לו רק בנות, אותן חינך לידיעת התורה.2 [177]

דרגה לימודית גבוהה יותר עשויה הייתה להיות לבתו של ראש ישיבה. ר' פתחיה מרגנשבורג, שביקר בבגדאד בשנות השמונים של המאה הי"ב, מספר על הגאון שמואל בן עלי
ש"אין לו בנים אלא בת אחת, והיא בקיאה בקרייה ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים, והיא סגורה בבניין דרך חלון אחד והתלמידים בחוץ למטה ואינן רואין אותה".3

הראיה שידיעת התורה אצל נשי עיראק, בתקופת הגאונים, לא הייתה נחלת המונים, נמצאת בתשובתו של ר' שרירא, למעשה דלקמן: אם לילד בן שש נפטרה. נתגלע ויכוח בין האב, שביקש לגדל את ילדו, לבין חמותו, שדרשה לגדלו בביתה. הגאון משיב שהילד יישאר אצל אביו ונימוקו -
"כי מה ידעו הנשים בתלמוד תורה ובלימוד אומנות שילמדו את בני בנותיהן".4

גם במאות הי"ז-י"ח היו בעיראק ובכורדיסטאן מספר נשים, שהיו יודעות תורה ברמה בלתי רגילה. אחת מהן, דמות נערצת על ידי יהודי כורדיסטאן, שהצטיינה בחכמתה ובחסידותה, ידעה תנ"ך ותלמוד וחיברה פיוטים, ועמדה בראש ישיבה. הלא היא אסנת בת ר' שמואל בראזאני, אשתו של ר' יעקב בן יהודה המזרחי, שהיה הרב של קהילת עמאדיה במאה הי"ז. היא לימדה בחורים בישיבת בעלה, ולאחר פטירתו ניהלה את הישיבה, עד שבנה שמואל גדל.

בראש איגרת לקהילת עמאדיה היא פונה שיעזרו לביסוס הישיבה ומתארת בצורה פיוטית את פעילותה:
תכנתי עמודי ארץ / אז אציב דינים בפלילי
גם סגרתי הנפרצות / מדרש ותפילה בגלילי
לא אל הודי או תועלתי / היא בכיתי או תוללי
גם לא אל צורך ביתי או / מלבושי ומאכלי
אך אל קיום המדרשות / שלא יפוץ מני חילי
חילים אגבר אל תורה / על זאת מתני מלאו חלחלי.
באיגרת באים פרטים אוטוביאוגרפיים, ונצטט כמה שורות:
שאני נשארתי מלמדת תורה ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת. . . ולתפילה וכיוצא. . . ואני מיומי מפתח ביתי לחוץ לא יצאתי, בת מלך ישראל הייתי, מאן מלכי רבנן, בין ברכי חכמים גדלתי, מעונגת לאבי ז"ל הייתי, שום מעשה [178] ומלאכה לא למדני, חוץ ממלאכת שמים, לקיים מה שנאמר והגית בו יומם ולילה. בעוונות הרבים לא היו לו בנים כי אם בנות וגם כן השביע את בן זוגי ז"ל, לבלתי עשות בי מלאכה וכן עשה כאשר ציווהו [ו]מתחילה הרב ז"ל היה טרוד בעיונו ולא היה לו פנאי ללמד התלמידים, כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו, עתה בעוונות הרבים הלך הוא למנוחות ועזב אותי והילדים.6

אשה זו היא בתו של חכם בנגלה ובנסתר, שהתחנכה באווירה ספוגה תורה. היא דמות חורגת, שאינה מאפיינת את רמתן הממוצעת של בנות ישראל. העובדה שאביה השביע את בן זוגה לבל תעשה מלאכה בבית, מלמדת שרוב הנשים עסקו במלאכות הבית, ולא בתורה.

בנות שידעו ולמדו תורה היו בולטות בחברה, לכן לא יפלא כי היו מבוקשות. במקור מעיראק מן המאה הי"ח מסופר על קבוצת יהודים שהיו יושבים יחדיו ואחד מהם ביקש מחברו שיתן לו את בתו לאשה, ונתן בידו כמה מטבעות כקידושין. אבי הכלה שאלו איזו מבנותיו הוא רוצה לקדש, ענה לו שמעון: "אותה הבת שיודעת ללמוד תורה".6

עד סמוך לזמננו היו נשים ממשפחות חשובות בבגדאד, מהן שעברו לכלכותה ולבומבי שלמדו תנ"ך, משנה ועין יעקב, ואחדות ידעו מדרשי חז"ל ודיני השולחן ערוך. אולם הייתה זו שיכבה קטנה של נשים.7

סופרות המעתיקות ספרים, היו צריכות בוודאי ללמוד ולגלות בקיאות מסוימת במקרא ובכתיבה. הפרופ' הברמן, שחקר נושא זה, מונה עשרים ואחת מעתיקות מן המאה הי"ב עד המאה הכ', אך רק שתיים מן המזרח התיכון. הידועה ביותר מהן היא מרים בת בניה הסופר מתימן בת המאה הט"ו, שהעתיקה חומש ובסופו [179] כתבה התנצלותה:
"אל תשיתו עלי חטאת אם תמצאו בו שגיאות, כי אשה מינקת אנוכי".

ר' יעקב ספיר מירושלים שביקר בתימן בשנות השישים של המאה הי"ט, ראה כתב יד זה והוא מעיד: "והוא מדויק וכתיבה יפה ומאושרת מאד". בתימן הייתה אשה שנתנה הרשאת שחיטה, דבר שחייב בקיאות בדיני שחיטה.

בתו של המשורר ר' שלום שבזי הייתה אף היא משוררת.8 אולם כאמור, כל אלה מקרים חריגים. בתימן, לא הלכו בנות לבית הספר והן קיבלו חינוכן היהודי לקיום מצוות, לאמונה ולמלאכה בבית הוריהן מפי אימותיהן והסבתא, החל מגיל רך.

כידוע קיימות שתי דעות בין התנאים בקשר ללימוד תורה לבנות.
במשנה סוטה פרק ג משנה ד אומר בן עזאי - חייב אדם ללמד את בתו תורה.
ודעת ר' אליעזר - שכל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפילות.

לפי הדוגמאות דלעיל, אימצו הורי הבנות הנזכרות את שיטתו של בן עזאי. אולם יש להבחין בין בנות חיל בודדות, כגון בנות יחידות לחכמים, לבין עמדתם של חכמי המזרח ללימוד תורה לבנות ההמונים.

דבריו של ר' נסים בן יעקב מחכמי קירואן, בן המחצית הראשונה של המאה הי"א, הגורס שיטת ר' אליעזר ומתעלם כליל מדברי בן עזאי, מאפיינים את הגישה ששלטה בצפון אפריקה ובמזרח התיכון בדרך כלל. הוא כותב בספרו "חיבור יפה מהישועה":
"ומשום כך התנגדו החכמים ז"ל שילמד אדם בתו תורה. . . כי לפי דעת התלמוד יביא דבר זה אותה לשחיתות ורוב תחבולות ועורמה".9

אולם נראה שהדברים מתייחסים רק ללימוד תורה בדרגה גבוהה כמו תורה שבעל פה, שלמדו רק בנות יחידות סגולה. [180 ]

כדי לקבל תמונה על חינוך הבת במשפחות של פשוטי העם, עלינו לפנות לספרות השו"ת ולממצאי הגניזה במצרים. והתקופה המאירה פרטים מאלפים היא המאה הי"ב, תקופת הרמב"ם.

מתברר כי במצרים כבר למדו תורה בגיל רך גם בנות ממשפחות עניות. על פי תשובות הרמב"ם וממצאי הגניזה יוצא שהיה מלמד שלימד בנות קטנות, וכך היו נשים מלמדות בבית ספר גם בנים, באופן עצמאי או כעוזרות למלמד.

על החשיבות שייחסו האימהות ללימוד בנותיהן, ניתן להסיק מצוואה של אשה עניה במצרים, בת המחצית הראשונה של המאה הי"ב. היא כותבת לאחותה:
"צוואתי היותר גדולה עליך שתטפלי בבתי הקטנה ותעשי מאמץ שהיא תלמד. אמנם יודעת אני שאני מטילה עליך מעמסה יתרה, שהרי אין לנו מה שיספיק להחזקתה, לא כל שכן להוצאות הלימוד... "

מקורות נוספים מן הגניזה מתקופה זו, מעידים על דאגתה של האם לחינוך ילדיה לקיום מצוות, פעמים אף יותר מן הבעל. זו נחלת נשים ממעמדות שונים, עשירות ועניות, חסודות ורחוקות מחסידות. אפילו סוחרת יהודיה במחצית הראשונה של המאה הי"ב שילדה מחוץ לנישואין, אינה שוכחת לציין בצוואתה חובתה לחינוך בנה. היא מצווה כי מלמד שיגור עם בנה בדירתה, יקבל שכר מסוים תמורת הוראת הילד "מקרא ותפילה, מה שמתאים שהוא ילמד."

אשה באלכסנדריה נפרדה מבעלה (מבלי להתגרש) ועברה לקהיר על מנת לתת לבנה בן השבע חינוך טוב יותר. במכתבה לנגיד דוד השני בן יהושע (מצאצאי הרמב"ם), שנכתב בין 1367-1355, מתלוננת אשה שבעלה מתערב עם הדרווישים, וחוששת שיצא מן הדת, וגם שלושת ילדיה יצאו לתרבות רעה.10

עדויות על מציאותן של בנות שכבר בגיל רך למדו תורה נמצאות בתשובות הרמב"ם. בסיפור מפורט על גורלה של משפחה עניה, בה הבת נישאה בגיל תשע, דן הרמב"ם בנושא זה. נביא כמה פרטים מתולדות משפחה זו. במשך שבע שנים פרנסה אותם אם הבעל. לאחר מכן ניסה הבעל לפרנס משפחתו על ידי שהיגר [181] לדמשק, אך מזלו לא האיר לו פנים. האשה נשארה עם תינוק. בינתיים חזר הבעל ונולד תינוקם השני. בהיותה בת עשרים וחמש עדיין אין הבעל מסוגל להביא טרף לביתו. אך היא אוזרת כגבר חלציה
"ולה אח המלמד הקטנים המקרא ולאשה ידיעה במקרא. שאלה את אחיה וביקשה ממנו שתלמד עמו הקטנים מקרא, כדי להשיג מה שתחייה בו נפשה ונפשות בניה, הואיל וכבר קרבה למות מהצער אשר היא בו".

היא לימדה במשך שש שנים ולאחר מכן ארבע שנים באופן עצמאי, בהעדר אחיה. ובאותו זמן לקחה את בנה הבכור בהיותו בן י"ז, בשביל לדבר עם הגברים הבאים לבית הספר.

לאחר שהבעל חזר, היא מזניחה אותו ואינה משרתת אותו כמקובל. הוא דורש ממנה להפסיק עבודתה
"תשבי בביתך כמו שאר בנות ישראל, או תתני לי רשות לישא אחרת".

היא מסרבת להפסיק וטוענת כי
"אין פרנסתי כמו שאר הפרנסות, אשר אם אעזבן היום אשיגן מחר. אם אעזוב התלמידים אפילו יום אחד, אשוב אבקשם ולא אמצאם, לפי שאבותיהם יובילום לבתי תלמוד אחרים".

נראה שהיא למדה עוד בילדותה, טרם נישואיה.

במקרה אחר שמביא הרמב"ם, מדובר באדם אשר בהעדרו מהבית, הלכה אשתו לעבוד כמלמדת אצל אחיה המלמד. מתברר שהיא למדה אצל בעלה, ולאחר מכן המשיכה ללמוד תורה בכוחות עצמה.11

גם בממצאי הגניזה מתקופה זו, יש עדות על מורה העובדת עם מורה. במסמך משנת 1160 בקשר להוצאת כסף מההקדש ללימודיו של יתום, מוזכרת מלמדת ולה שני בנים מלמדים.

הרמב"ם מאפשר לבעל למנוע מאשתו ללמד, ובכלל אין הוא רואה בעין יפה שנשים תלמדנה קטנים, והרי כך הוא פוסק במשנה תורה:
"אשה לא תלמד קטנים" (הל' איסורי ביאה, כב, יג, או "וכל אשה לא תלמד תינוקות", הל' תלמוד תורה, ב, ד).

אולם, לפי שהנימוק לאיסור הוא מפני האבות הבאים לבית הספר, הרי נמצא פתרון שהמורה לא לימדה לבדה, אלא הביאה את בנה הגדול לעזור לה והוא שמשוחח עם האבות. המניע לכך שאשה תלמד, לפי הדוגמאות לעיל, הוא אמנם לחץ כלכלי. יוצא שלא הייתה זו תופעה רגילה שאשה תהיה מורה, אבל [182] העובדה שהיא מסוגלת ללמד בשעת הצורך, אומרת שהיה לה בסיס לימודי עוד מילדותה. ומכל מקום ידעה לפחות לקרוא את החומש.

בתקופה הנדונה זכו יתומות ועניות לחינוך על חשבון קופת הציבור או "ההקדש", ונשים מיוחדות היו ממונות על חינוכן. אנו למדים על כך מפניות בנדון לנגיד יהודי-מצרים, אשר עליו היה לאשר הוצאות מכספי ההקדש למטרה זו.

יש לציין, כי בתקופה המקבילה היו גם בחברה המוסלמית נשים שעסקו בלימוד הקוראן ופרשניו והוראתם, וגילו בקיאות בדקדוק, בתורת המשפט, ברפואה ובספרות. ידוע על נשים שלימדו גברים, ואשתו של חכם מוסלמי לימדה מאחורי וילון. אבן חזם, חכם בן המאה הי"א בספרד המוסלמית, למד בצעירותו קוראן, שירה וספרות מפי אשה. לעבד ארחמן השלישי ח'ליף ספרד (961-912) הייתה מזכירה במנגנונו. אולם היו אלה בוודאי מקרים חריגים, ולא הייתה דאגה להשכלתה של הבת בשכבות העממיות.12

בחברה היהודית במזרח התיכון חל שינוי בתקופה העותומנית, וזאת נוסף לגורמים פנימיים, כנראה במקביל לירידה התרבותית בעולם המוסלמי בו חיו היהודים.

בספרות הרבנית של חכמי המזרח אחרי גירוש ספרד, אין כמעט ידיעות על חינוכה של הבת או לימודיה בתורה. כשבת יודעת ללמוד תורה, הדבר מצוין במיוחד, סימן שזו תופעה נדירה.

אמנם יש ידיעה על האר"י, שתיקן חדרים ללימוד גם לנשים, והוא היה דורש להן כמו לגברים בחדרים נפרדים. בארץ ישראל ובכמה מקומות בתורכיה, היו מלמדים סובבים לדרוש בפני הנשים וללמדן כמו את הקטנים תפילה וברכות. אולם אלה פעולות מקריות וארעיות, ואין זו מסגרת חינוכית ממוסדת ומאורגנת.13

למעשה, עד תחילת פעילותה של חברת כי"ח (שנות השישים של המאה הי"ט), לא זכתה הבת בקהילות המגרב ובמזרח התיכון, לחינוך מסודר בבית הספר.

בניגוד למסופר במקורות המאה הי"ב במצרים, לא מצאנו בתקופות [183] מאוחרות יותר במזרח התיכון, שאשה תלך ללמד בנים, ולו אף מתוך כורח כלכלי. היו בנות שלמדו אצל נשים. במקור ממרוקו מן המחצית השנייה של המאה הי"ח מדובר על "הבנות המתלמדות אצל אשת יעקב הכהן", אך לא ברור מה למדו ומה מידת הקביעות שבדבר. מכל מקום לא לימדה האשה בנים. אם הבעל לא פרנס את משפחתו, מסיבה כל שהיא, הרי עובדת האשה בבית או מחוצה לו במלאכות האופייניות לה, כמו טוויה, אריגה או כמשרתת אף בבתי הנוכרים.14 חלה אפוא תמורה מתקופת הרמב"ם לעומת הדורות הבאים.

את חינוכה היהודי והמקצועי קיבלה הבת במסגרת המשפחה מאמה ומסבתה. הללו הדריכוה למוסר, לדרך ארץ, לקיום הדינים הקשורים לאשה ולמשק ביתה, מבלי שהדבר יחייב קריאה בספרים, אלא מתוך דוגמה וניסיון מעשי.15 ככל שלמדה מעבר לזה, הרי המטרה הייתה שתוכל ללמד ילדיה, ובעיקר את בנותיה, תפילות ומצוות יומיומיות. הדגש בחינוך הבת היה על האמונה התמימה והציות למסגרת העדה והמשפחה. היא הייתה גם חייבת להיות אשת חיל חרוצה, הדואגת למשק הבית ויוצרת את התנאים שבניה ובעלה יוכלו ללמוד תורה. כמו כן עליה לעסוק במעשים טובים ובגמילות חסדים. [184]

נצטט מקור מן המאה הט"ו, המאפיין מצב זה. הרשב"ש בן הרשב"ץ נשאל:
"על אודות הספר שמניחות הנשים לבית הכנסת ואמרת שמאחר שאינן מצוות ללמוד תורה, טוב שיניחוהו להשיא יתום ויתומה".
"תשובה יפה אמרת, אבל לא מהטעם שאמרת, לפי שהנשים אף על פי שאינן מחויבות ללמוד תורה, אבל זוכות הן לחיי העולם הבא בזכות התורה שמלמדין את בניהם ומוליכין אותם לבית הסופר, ובזכות שמשמשות את בעליהן עד שבאים מהישיבות" (שו"ת רשב"ש שכד).

כאן בא לידי ביטוי רעיון המופיע במדרשים, והיה למציאות בחיי יומיום של יהדות צפון אפריקה והמזרח.16

למרות שכאמור, לא קיבלה הבת חינוך פורמאלי, הרי הדבר לא גרם לצמצומה ולסגירתה במשק ביתה בלבד. היו נשים שתפשו מקום בחיי המעשה אף מחוץ לבית וגילו עצמאות ופעילות, בתחומים שונים בחיי החברה והכלכלה. המקורות מספרות השו"ת של התקופה העותומנית, מגלים פרטים שונים: היא קונה, מוכרת או נותנת במתנה, חזקת קרקע או רכוש אחר שלה,17 מקדישה כסף למטרות ציבוריות, כגון לעניים, לתלמוד תורה, לארץ ישראל או לבית כנסת.18 היו בעלים שמינו את נשותיהם [185] כאפוטרופוסים על נכסיהם, שיפעילו אותם בעצמן או בעזרת אחרים. אשה ממונה על חלוקת הקדש.19 לעיתים הייתה האשה ערבה לקנס, חוב או עסקי בעלה, כגון סחורה שנקנתה בהקפה.20 נשים היו בעלות חנות, שותפות בעסקים אפילו עם גויים, מלוות כסף ומנהלות משא ומתן מסחרי.21 גם מקורות חוץ מאשרים זאת. למשל, הנוסע הצרפתי פייר בילון, שביקר בתורכיה בשנות הארבעים של המאה הט"ז, כותב כי נשים יהודיות מצויות בשווקים, כשהן גלויות פנים ומוכרות עבודות מחט, מטפחות, מגבות, חגורות, כרים, קישוטי מיטה ועוד.22

האשה היהודיה פתוחה ומעורה יותר בחברה ובכלכלה מנשי המוסלמים, והדבר עורר תשומת לב. כל הפעילות הזו חייבה אינטליגנציה מסוימת, התמצאות וניסיון בהוויות העולם ובדרכי הכלכלה, וכן יכולת מגע והידברות עם בני אדם, ובוודאי גם ידיעת חשבון.

מצדם של חכמי ישראל הייתה מגמה לצמצם ולהגביל עצמאותה, ובעיקר בתחומים המחייבים מגע עם הנוכרים, וזאת בגלל הסכנות שנשקפו לאשה כשהיא מחוץ לבית.

בית הדין בפאס, תיקן בשנת שכ"ח/1568, כי מהיום שום אדם לא ייתן לאשתו להיות ערבה בעד חוב שהוא חייב לגויים. החשש היה [186] שמא יחול פיגור בתשלום והיא תיאסר. קיימת רגישות מיוחדת לאשה הנמצאת במאסר, בו היא נתונה לשרירות הגויים שעשויים להתנכל לה.25

ספק אם תקנה זו בוצעה. מכל מקום, תוצאות למגמה זו של הגבלה עצמית על עצמאותה של האשה ניכרות רק במאה-מאה וחמישים השנים האחרונות. ויחד עם הירידה התרבותית בארצות האיסלאם בכלל, חל גם צמצום במגוון העיסוקים הכלכליים שהאשה עוסקת בהם והמחייבים ידע, ומגע עם החברה. דוגמה לכך הוא פסק דינו של ר' חיים פאלאג'י. נשים עניות עבדו במאה הט"ז במצרים, בבתי מלאכה של גויים והיו נשארות שם ברציפות, יחד עם עובדים נוכרים, שלושה ארבעה ימים. הייתה הסכמה מימי הנגידים, כנראה סוף המאה הט"ו, או תחילת המאה הט"ז, כי רק לנשים מעל גיל ארבעים מותר לעבוד בתנאים אלה.24 לעומת זאת פסק ר' חיים פאלאג'י, דיין באיזמיר בן המאה הי"ט, כי ללא שומר יהודי אסור אפילו לזקנות לעבוד.26

ואשר להשכלתה, דווקא עם חדירת ההשכלה האירופאית על ידי חברת כל ישראל חברים, ניכרת מצד חכמי המזרח המגמה להרחיק את הבת מלימודים ולגונן עליה מפני השפעות זרות.

כך הלכה והסתגרה, בדורות האחרונים, האשה היהודית במזרח התיכון והצטמצמה מבחינה השכלתית ומקצועית, לעומת הדורות הקודמים.

לסיכום, הראינו כי היו בנות, בייחוד בנות חכמים, שידעו תורה ברמה גבוהה, אך בנות העם הפשוט קבלו חינוכן היהודי במסגרת המשפחה, באמצעות האם והסבתא. רק במאה הי"ב יש ידיעות על בנות שלמדו תורה עד כדי יכולת ללמד בבית הספר. בדורות הבאים, למרות שלא זכתה בדרך כלל ללימוד פורמאלי, הרי הייתה מסוגלת לנהל משא ומתן מסחרי, וגילתה עצמאות בחיי החברה והכלכלה, יחד עם מגבלות שהחברה המסורתית מחיבתם. בדורות האחרונים, כאמור, הסתגרה האשה יותר בביתה, ובמידה שנאלצה לעבוד לפרנסתה, עשתה זאת בין כותלי ביתה. [187]

הערות:



1. ש' ד' גויטיין, JQR ס"ח 43 (1952) עמ' 76--57. הועתק לספרו של הנ"ל, סדרי חינוך מתקופת הגאונים עד בית הרמב"ם, ירושלים תשכ"ב, עמ' סז-סח.
2. ש. אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, ת"א תרצ"א, כרך ב עמ' כח.
3. סיבוב פתחיה מרגנשבורג, מהד' גרינהוט עמ' 10-9.
4. תשובות גאונים - הרכבי תקנ"ג, אוצה"ג כתובות עמ' 174. Mann Texa& Studies in Jewish History & Literature Cincirulati. .. 1931 vol I pp510-511
5.
א' בן יעקב, קהילות יהודי כורדיסטאן, ירושלים תשכ"א, עמ' 37-35, פניה פיוטית שלה, שם עמ' -164165. איגרת שמופנית אליה בשנת תכ"ד/ 1664, שם עמ' 206-205.
6. צדקה חוצין, שו"ת צדקה ומשפט, כת"י, מובא ע"י ש' אסף, ציון, ו (מאסף), תרצ"ד עמ' צ. הודפס שוב, באהלי יעקב, ירושלים תש"ג, עמ' 121.
ר' צדקה חוצין נולד בשנת 1699, והיה רב בבגדאד כשלושים שנה.
7. ראה, ציון, ו (מאסף), עמ' צג-צד.
8. הברמן, קרית ספר יג (תרצ"ז) עמ' 120-112. יעקב ספיר, אבן ספיר, ליק ח"א דף קב ע"ב מסע תימן מהד' יערי, עמ' קעד.,. S.D Goitein Jews and Arabs .N .Y P 187., 1964.,.
9. חיבור יפה מהישועה, מהד' ח' ז' הירשברג, ירושלים תשי"ד, עמ' לו. זו עמדה שיש לה סימוכין במדרשים ובהלכה: כגון במדבר נשא ט, נד: "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים". השווה, תנחומא, בא, בסוף הפרשה. אוצה"ג סוטה, 239 ספר המצוות לרמב"ם, מצווה יא, יג. הלכות תלמוד תורה פרק א', הל' א. בהלכה יב "ואע"פ שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפגי שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד". הלכות סוטה, ג כ. השווה שלחן-ערוך, יור"ד, רמו, ו.
10. גויטיין, סדרי חינוך עמ' סו, סח-סט, עא, עג, פט-צ. על האשה שילדה מחוץ לנישואין, הנ"ל "הארץ" 26/11/65.
, _,.J Mann The Jews in Egypt and in Palestin Undere the Fatamid Caliphs Oxford.. 1920-22.
vol II p302
11. על מלמד שלימד בנות קטנות: תשובות הרמב"ם מהד' בלאו רעו. מורות: שם סימנים לד, מה. מהגניזה:גויטין, סדרי חנוך סה, צ.
12. Tritton Materials on Muslim Education in the Middle Ages London, 1957, 140-143. pp.
13. בתורכיה במאה הי"ח: שתי בנות "היודעות ללמוד תורה", חיים מוצירי, שו"ת באר מים חיים, אהע"ז יד. בניהו, תולדות האר"י, ירושלים תשכ"ז, עמ' 201. גליס, מנהגי א"י,.ירושלים תשכ"ח עמ' רפ סימן ה.
14. בנות מתלמדות: שאול ישועה אביטבול, שו"ת אבני שיש, ח"ב יט. נשים יהודיות עבדו בבית המלאכה לבגדים של ר' משה גלאנטי בצפת במאה הט"ז. ראה י' כנעני, ציון, תרצ"ד עמ' קצה. אשה במרוקו במאה הי"ח שבעלה נסע, שירתה בבית המלכות, אבני שיש, ח"א צא.
נשים שמלאכתן משי: שו"ת בנימין זאב קנא, שו"ת רלב"ח כז.
שו"ת מהרש"ך ח"ב קסד; שו"ת משה אלשיך נז; שו"ת מבי"ט ח"ג מב;
במאה הי"ז: שו"ת תורת חסד קמב. במקור זה מדובר בסוחרים שמסרו לנשים לארוג צמר בביתן.
נשים עניות עובדות בבתי הגויים במצרים במאה הט"ז: שו"ת הרדב"ז ח"ג תתקיט, אלמנה משרתת: רדב"ז ח"ד אלף קצ; דוד קאראסו, שו"ת ידי דוד סד; עושה מלאכה: רדב"ז ח"ד אלף רסא; בניהו, תולדות האר"י עמ' 192, 271.
אשה שבעלה הלך למרחקים ובמשך עשר שנים נעדר מביתו, אומרת: "כי הוצרכתי לצאת לשוק לפרנס את עצמי", שו"ת רדב"ז ח"ג שצח.
אשה מפרנסת הבית ממעשה ידיה והיא מחזרת בשווקים וברחובות. שו"ת יעקב בירב ב' דף כג; משה בנבנישת, שו"ת פני משה ח"א עז, תשובה לברוסה בשנת תכ"ה/1665. במגרב מפרנסת אשה את בעלה ממעשה ידיה, בתחילת המאה הי"ט, עמרם אלבאז, שו"ת חיי עמרם כג.
15. האם מדריכה הבת: אברהם די בוטון, שו"ת לחם רב סימן כ. הזקנה מלמדת מוסר ודרך ארץ: שמואל קלעי, שו"ת משפטי שמואל צ.
16. במדרשים: שמו"ר יתרו כח, ב. ביהמ"ד לילינק ח"ג עמ' 136; ח"ו עמ' 151.
17. שו"ת מבי"ט ח"ג כא. רדב"ז ח"א קמו; ח"ג תתקצב; ח"ו שני אלפים רמב; שו"ת מהר"י בן לב ח"ד לא; מהרש"ך ח"ד לב, מה; שלמה בן חסון, שו"ת משפטים ישרים כז; יצחק חנן, בני יצחק הל' שכירות יא; יוסף פילוסוף, שו"ת בית דוד חוש"מ קח; אברהם אלקלעי, שו"ת, חסד לאברהם ח"ב חוש"מ כג.
18. במצרים במאה הט"ז; שו"ת הרדב"ז ח"א סז, תקא; ח"ב תרעז, תרעח; שו"ת בצלאל אשכנזי יו"ד, טז; במאה הי"ז: מרדכי הלוי, שו"ת דרכי נועם יור"ד ב; ביוון במאה הט"ז: שו"ת מהר"י בן לב ח"ג יז; שו"ת מהרש"ך ח"ד מ, סט; שמואל קלעי, שו"ת משפטי שמואל עז; חיים שבתי, שו"ת תורת חיים ח"ב ח; בתורכיה במאה הי"ז: שו"ת ברוך אנג'יל מו; חיים בנבנישתי, שו"ת בעי חיי חוש"מ קפד, קצב, קצד; יהודה לירמה, שו"ת פליטת בית יהודה יו"ד; שו"ת משה גלאנטי נד; שלמה אמריליו, שו"ת כרם שלמה אהע"ז מ, חוש"מ מ; במאה הי"ח: משה אמריליו, שו"ת דבר משה חוש"מ ע; חנניה שאול, שו"ת מגן שאול ג; יצחק נבון, שו"ת דין אמת ג; דוד פילוסוף, שו"ת בית דוד חוש"מ קכו; בא"י במאה הי"ז: מרדכי רוביו, שו"ת שמן המאור חוש"מ ב.
במגרב: שו"ת רשב"ש סה, קץ, שכג, שכד, שכז, שסא; שו"ת חוט המשולש ח"א יח; שו"ת יכין ובועז ח"ב מד; יעקב אבן צור, שו"ת משפט וצדקה ביעקב ח"ב נב, פג; במאה הי"ט במארוקו: עמרם אלבאז, שו"ת חיי עמרם סה; חיים טולידאנו, שו"ת חוק ומשפט קסא, קסב; רפאל אלבאז, שו"ת הלכה למשה חוש"מ כט, קג.
19. שו"ת מהר"י בן לב ח"ב עו, מדובר באדם שציווה שאשתו תהיה אפוטרופוס על כל נכסיו ועל פיה יתנו ותסתחר ותעסוק בהם כל ימי חייה.
שו"ת משה אלשיך קכח; שו"ת לחם רב רא; שמואל חיון, שו"ת בני שמואל נג; שו"ת תורת חסד רלט; שו"ת דבר משה חוש"מ סט.
ממונה על חלוקת ההקדש: משה בן חיים שבתי, שו"ת תורת משה, יור"ד ג.
20. שו"ת רדב"ז ח"א תנא; שו"ת רשד"ם חוש"מ שפא; משה אלשיך, צז, צח, שו"ת מהרש"ך ח"ג פא, יהושע בנבגישתי, שו"ת שער יהושע יו"ד; שו"ת פני משה ח"א ס; אברהם אליגרי, שו"ת לב שמח חוש"מ ל; משה ישראל, שו"ת משאת משה ח"ב חוש"מ לה; במצרים במאה הי"ז: יוסף נזיר, שו"ת מטה יוסף אהע"ז יד; במגרב: שו"ת הרשב"ש תקט.
21. אלמנה בשותפות עם גויים במלאכת בגדים: שו"ת מבי"ט ח"ב כז, שותפה בעסק: שו"ת יחיאל בסאן פ"ה, עוסקת במשא ומתן מסחרי: רדב"ז ח"א לב, מז; בניהו, תולדות האר"י 237; אליהו בן בנימין הלוי, שו"ת זקן אהרון צא; שו"ת משפטי שמואל קיב; שו"ת משה אלשיך פג; שו"ת מבי"ט ח"ב קפד, שו"ת מהר"י בן לב ח"א סח; ח"ב מד; שו"ת רלב"ח לו; שו"ת מהרש"ך ח"ג עא; אברהם הלוי, שו"ת עין משפט, אהע"ז ב; שו"ת מהרי"ט ח"א לג; שו"ת משה גלאנטי נד; שו"ת פני משה ח"א ו; שבתי יונה, שו"ת שי למורא יג; משה שלטון, בני משה, ג, דף פ ע"ב; משה מזרחי, שו"ת אדמת קודש, ח"א, חוש"מ עב; אשה מכרה יין ושיכר לערבים בא"י במאה הי"ח.
22. לוזיטאנוס, אוצר יהודי ספרד, א' (תשי"ט), עמ' 73.
23. אברהם אנקאוה, כרם חמר, ח"ב, כח, דף ה ע"ב.
24. שו"ת הרדב"ז, ח"ג תתקים.
25. נשמת כל חי, אהע"ז א.