מחלוקת זו לא הוכרעה פה אחת, ושתיקת הגאונים כבעל 'הלכות גדולת' ושאילתות דר' אחאי והרי"ף, מלמדת שלא פסקו כרבי אליעזר, כי שמותי הוא ואת דברי בן עזאי 'שאם תשתה תידע' פירשו כפשוטם ולא כסימן בעלמא¹⁰ ולכן לא הביאוהו כי אין חובה זו נוהגת אלא בזמן שנוהג השקאת סוטה. וכך כותב במפורש הריא"ז בפסקיו על מסכת סוטה: "אע"פ שאין האישה מצווה על ת"ת... אם רצה ללמדה הרשות בידו כמבואר בקונטרס הראיות¹¹ בראיי' ב. ובזמן שהיו משקין את הסוטות חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה ותנצל תדע שהזכות תלת לה" ע"כ. גם ידועים דברי הברכי יוסף (יו"ד רמ"ו ס"ו) כי 'סוגיה דשמעתא' כבן עזאי, שכן אחר שהביאו טעמו של רבי אליעזר, שאלו בגמרא "ורבנן", כלומר אייך 'רבנן' יפרשו את הפסוק שדרש ר"א. הרי לך שדעת בן עזאי נקרא בשם 'רבנן' ורבי אליעזר מיעוט הוא.
הראשון שפוסק הלכה כרבי אליעזר הוא הרמב"ם¹² בפ"א מהלכות ת"ת הי"ג, ובעקבותיו הטור והשו"ע ביורה דעה סימן רמ"ו סעיף ו' ובעקבותם כל שאר הפוסקים. בכל אופן, גם לדעת הרמב"ם אינו דבר מוסכם אלא הכרעה היא בין שתי שיטות.

הלכה ומעשה בזמן חז"ל

אילו לא היו נשים בזמן חכמינו שידעו תורה, לא היה בן עזאי יוצא נגד המסורת ואומר "חייב אדם ללמד את בתו תורה". וכן להיפך, אילו היו כל חכמי ישראל מלמדים את בנותיהם תורה, לא היה רבי אליעזר אומר "כאילו לימדה תפלות". לכן יש להניח - כבמקרים דומים - שהמציאות לא הייתה חדה והיו נשים שידעו תורה, וההלכה לא הייתה מוכרעת בקרב החכמים.
וכך אנו מוצאים כמה הלכות הנוגעות לנשים שיודעות תורה: "לא ילמד אדם רווק סופרים ולא תלמד אשה סופרים" (קידושין פב, א), המודר הנאה מחבירו... אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא" (נדרים לה, ב), "הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה" (מגילה כג, א), "אם יש לה זכות (לסוטה) היתה תולה לה... זכות דמאי? אילימא זכות דתורה, הא אינה מצווה ועושה היא" (סוטה כא, א)¹³.
הלכה זו באה לידי מעשה בזמן התנאים אצל 'ברוריה' בתו של רבי חנינה בן תרדיון ואשתו של רבי מאיר¹⁴, ראה תוספתא כלים ב"ק פ"ד ה"ט, וב"מ פ"א ה"ג, ובבבלי פסחים סב, ב עירובין נג-נד. ועוד כהנה וכהנה במשך ההיסטוריה היהודית¹⁵
מאידך כבר מוכיח הירושלמי בסוטה שם, שרבי אלעזר בן עזריה חולק על בן עזאי¹⁶ ממה שדרש "'הקהל את העם האנשים והנשים והטף'... האנשים באין ללמוד והנשים באות לשמוע", ומכאן שסתם נשים לא ידעו ללמוד מעצמם¹⁷. כמו כן אמרינן בשם 'רב' "לא אמר ברית ותורה ומלכות (בברכת המזון) - יצא. ברית - לפי שאינה בנשים, תורה ומלכות - לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים" (ברכות מט, א). ידוע כמו"כ דברי הגמרא בברכות יז, א המחפשת זכות תורה לנשים "אמר ליה רב לר' חייא נשים במאי זכיין, [אמר ליה] באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי בניהו¹⁸ בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן¹⁹" הרי שסתם נשים אינם עוסקות בתורה.

אישה לומדת לעצמה, בדעת הרמב"ם

אישה שלמדה תורה יש לה שכר²⁰... ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת²¹ להתלמד והן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן (רמב"ם ת"ת א, יג).

יש להניח כי לא נאמר 'אדם ובתו' אלא מפני שדברו בהווה²² והוא הדין לכל אישה שאסור לכל אדם ללמדה תורה, שהרי טעם אחד לכולם 'שמוציאות דברי תורה לדברי הבאי'.
מאידך ברור כי אין האיסור חל על לימוד עצמי של האשה, וכל בת או אישה היודעת את נפשה כי 'דעתה מכוונת להתלמד' אין לה כל מניעה ללמוד לעצמה, ועליה אמרו "אישה שלמדה תורה יש לה שכר" ואפשר שאף מותר לבוא עמה במשא ומתן של תורה כשם שמצינו אצל 'ברוריה' בתוספתא כלים ב"ק פ"ד ה"ט "מאימתי טהרתו... ששאל את בנו של רבי חנניא בן תרדיון ואמר משיסענו ממקומו, ובתו אומרת משיפשטו את חלוקו". וכך כותבים הפוסקים הלכה למעשה:

"מפני שרוב נשים אין דעתם מכוונת כו', אבל אם למדה לעצמה אנו (רואות שיצאו) [רואים שיצאה] מהרוב, ולכך כתב לעיל שיש לה שכר, ורוצה לומר אם למדה התורה על מכונה שאינה מוציאה לדברי הבאי. אבל האב אינו רשאי ללמדה דדילמא תוציא דבריה לדברי הבאי כי הוא אינו יודע מה שבלבה" (ספר פרישה - יו"ד רמו, טו).

כלומר שההבחנה אם היא מוציאתן לדברי הבאי מתאפשרת רק אחרי שלמדה תורה, ולכן אסור לכתחילה ללמדה, שמא מהרוב היא. לפ"ז ברור שאחר שלמדה לעצמה, אין מניעה לפלפל אתה ולבוא עמה במשא ומתן של תורה²³.

אם חשקה נפשך בתורה הטהורה... אל תנחי ואל יעצרך גשם... וקושית מאמר רבותינו ז"ל כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, אינה צריכה לפנים... כי אפשר לחלק שחכמים ז"ל לא דברו אלא כשהאב מלמדה בקטנותה, שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה, דודאי כי האי גוונא איכא למיחש שרוב הנשים דעתן קלות, כלות זמנן בדברי הבאי וכרובן כן חטאו מקוצר רוח. אמנם הנשים אשר נדבה לבן אותנה לקרבה אל המלאכה, המלוכה מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלן בהר ה' תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת הנה ועל חכמי דורן להדרן לאדרן לסדרן לחזק ידיהן לאמץ זרועותיהן לחגור מתניהן לאזור חלציהן... (מעין גנים לרבי שמואל בן אלחנן יעקב ארקיוולטי)

יש לציין להתבטאות אגבית של הרמב"ם המלמד כי לימוד התורה שבעל פה מתאימה לנשים כמו לאנשים. זה לשונו בהלכות יסודי התורה ד, יג "ואע"פ שדברים אלו (ביאורי המצוות) דבר קטון קראו אותם חכמים, שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטון הוייה דאביי ורבא, אף על פי כן ראויין הן להקדימן... ואפשר שידעם הכל גדול וקטון, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר".

אסור לאדון ללמד את עבדו תורה

הלכה פסוקה היא בבבלי כתובות כח, א בשם ר' יהושע בן לוי "אסור לאדם שילמד את עבדו תורה" וכן הוא בירושלמי כתובות פ"ב ה"י "אמר ר' חמא בר עוקבה בשם ר' יוסי בר חנינה אסור לאדם ללמד את עבדו תורה". וכך כותב ר' נחשון גאון (אוצה"ג שם) "עבד שלמדו רבו תורה נביאים וכתובים עשה איסור גדול" וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות עבדים הי"ח "ואסור לאדם ללמד את עבדו תורה".

דעת הבבלי בעבד הלומד מדעתו

בבלי כתובות כח, א: מתני' ואילו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר... ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה... ודילמא עבד כהן הוא, מסייע ליה לר' יהושע בן לוי דאמר ריב"ל אסור לאדם שילמד את עבדו תורה.
ולא, והתניא לוה הימנו רבו או שעשאו רבו פוטרופוס או שהניח תפלין בפני רבו או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת הרי זה לא יצא לחירות. התם דאיקרי עבד מדעתו כי קאמרינן דקא נהיג ביה מנהג בנים.

בפשוטו אין הגמרא עוסקת בהגדרת האיסור ללמד לעבד תורה, אלא כוונת הגמ' "דאיקרי עבד מדעתו" שהעבד קרא לבדו את הפסוקים בבית הכנסת, בלי שרבו אמר לו על כך ולכן אינו יוצא לחירות, בניגוד לאדון ששולח את עבדו לבית הספר ללמוד תורה שזהו הנהגה לבנים. חילוק זה נמצא בבבלי גיטין מ, א גם על הלכה אחרת של ר' יהושע בן לוי "אמר ריב"ל עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות" ומקשה הגמ' שם "מתיבי לוה הימנו רבו או שעשאו רבו אפוטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא שלשה פסוקין בבי' הכנסת בפני רבו הרי זה לא יצא לחירות". ומתרצת הגמ' שם "אמר רבה בר רב שילא כשרבו הניח לו תפילין". על פי זה פוסק הרמב"ם שם שאם אמר לו רבו לקרוא ג' פסוקים בס"ת, יצא לחירות.
אולם לא כן פרשה רבנו קרשקש שכך כתב בפירושו "דאמר ריב"ל וכו' ואסיקנא והוא דקא נהיג ביה מנהג בנים, משום דאתי למימר בן חורין הוא ויהבי לי בת חורין" כלומר שדברי הגמרא "כי קאמרינן" נופל על דברי רבי יהושע בן לוי שאוסר לימוד תורה לעבד, ולכן פירשו שאין האיסור אלא בנהיג ביה מנהג בנים. וכך פירש כנראה גם הר"ן בפירושו על הריף. ולדבריהם אפשר שמותר לכל אדם ללמד לעבד תורה, שאין אחרים מצווים שלא לנהוג בעבד מנהג בן חורין.
פירוש זה מקבל חיזוק לפי הגירסה בכתב יד לנינגרד פירקוביץ' 187: מיתבי לוה הימנו רבו... התם דאיקרי עבד גמר מדעתיה". כלומר שהעבד למד מעצמו לקרוא ולא שרבו למדו. כמו כן מקבל פירוש זה חיזוק לנוסח כ"י הוטיקן 112: "כי קאמר" בלשון יחיד.

דעת הירושלמי בעבד הלומד לעצמו ודין עבד כשר

ירושלמי כתובות ב, י: וחש לומר שמא עבד הוא, הדא מסייעא לההיא דמר ר' חמא בר עוקבה בשם ר' יוסי בר חנינה אסור לאדם ללמד את עבדו תורה. לא כן אמר ר' זעירא בשם רב ירמיה העבד עולה משבעה קרייות 'וידבר' עולה משבעה פסוקים. תיפתר שלמד מאיליו או שלמדו רבו כטבי.
ירושלמי מגילה ד, ב: העבד עולה למיניין שבעה 'וידבר' עולה משלשה פסוקים. לא כן אמר ר' חמא בר עוקבה בשם ר' יוסי ביר' חנינה אסור ללמד את עבדו תורה. תיפתר, שלמד מאיליו או שלימדו רבו כטבי.

הירושלמי נותן שתי אפשרויות שהעבד יידע לקרוא בתורה בלי שיהיה מי שיעבור על האיסור ללמדו תורה: א) שלמד מעצמו. ב) בעבד כטבי שמותר לרבו ללמדו. הפירוש הנכון בירושלמי הוא כפירוש בעל 'שדה יהושע' במקום וכן פירש בספר 'תיקון סופרים' (ר' יצחק בן אבא מארי, קושטא תקטז) שההיתר ב'טבי' הוא מפני היותו 'עבד כשר'. ופירוש בעל קרבן העדה ובעל פני משה דחוקים וחסרים מן הספר, וכפי שביאר בארוכה החיד"א בספר 'יוסף אמיץ' סימן לג.

טעם האיסור וטעם ההיתרים

בטעם האיסור ללמד לעבד תורה כבר נתבאר דעת רבנו קרשקש והר"ן שהוא "משום דאתי למימר בן חורין הוא ויהבי לי בת חורין". לדעה זו מותר העבד ללמוד לעצמו כמבואר בבבלי ובירושלמי, משום שאין החשש בעצם ידיעתו את התורה, אלא בכך שהאדון נוהג בו מנהג בנים על ידי שהוא מלמדו תורה. לפ"ז חל ההיתר על כל אדם חוץ מהאדון. אולם לדעה זו אין היתר בעבד כשר, וההיתר בעבד 'כטבי' יצטרכו לבאר כביאור הפני משה עיי"ש.
האפשרות השניה היא שאיסור ללמד את העבד הוא בגלל פחיתותו, כי הלא העבד הוקש לאישה ודומה לה בכל עניין, וכל הטעמים שנאמר באיסור ללמד תורה לאישה חלים גם כן על לימוד תורה לעבד. כך כותב גם הב"ח ביו"ד סי' רסז ובפירוש הרדב"ז על הרמב"ם (ספר הליקוטים במהדורת פרנקל)²⁴.
נמצאנו למידים כי אף שאסור חכמים ללמד תורה לעבד, אין האיסור הזה חל על עבד שנפשו חשקה בתורה. ודומה הוא לאשה שאסור ללמדה תורה ואעפ"כ נשים יחידות למדו תורה וחכמה והגיעו לנבואה ולכתיבת דבריהם במשנה. והטעם כי אין לך דבר העומד בפני מי שפרק מעל צווארו את החשבונות הרבים שבקשו בני האדם ומבקש הוא לדרוש את אלוקיו. כי היחיד הוא סיבת העולם ותכליתו, והלימוד הוא המכשיר את המוכשר לידיעת האמיתיות ולהכרת עצמו ותכליתו ולכן לא יחולו עליו ההגבלות והאיסורים שימנעו בעדו להגיע לשלמות.
יתר על כן כתב בספר 'תיקון סופרים' (יצחק בן אבא מרי, קושטא תקט"ז) עמוד צ"א, שבעבד כשר כטבי, אפשר שמצווה ללמדו תורה שאין האיסור ללמד תורה לעבד אלא מפני קלות דעתם. ויתר על כן כתב שם שבעבד כשר אין שחרורו אסור ואף מצווה לשחררו, כי אין אלו האיסורים האלו אלא בעבד דבאפקירה ניחה ליה, עיי"ש.

מדוע השמיט הרמב"ם היתר לימוד תורה לעבד כשר?

ביחס לאיסור לימוד תורה לנשים, כתב הרמב"ם במפורש שאישה שלמדה תורה יש לה שכר, ומכאן שהאיסור לא חל על לימודם לעצמן. אבל ביחס לעבד הביא הרמב"ם רק את האיסור ללמדו, בלי ההיתר של לימוד מעצמו והלימוד לעבד כשר ומדוע השמיט הלכה מופרשת בבלי ובירושלמי? החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סימן לג מבאר שאין בהשמטת הרמב"ם הוכחה שאינו סברו, כי כך הוא דרך הרמב"ם להשמיט היתרים שבאו עבור יחידים, ואלו דבריו בקיצור לשון:

ועדיין יש לחקור אמאי לא כתב הרמב"ם דאם הוא עבד כשר הרב רשאי ללמדו. ונראה דהא דטבי לא שכיחא ואם היה כותב היתר זה נפיק מינה חורבא דאיזה אדם יסבור דעבדו כשר וילמדו והוא טועה בדמיונו וקעביד איסורא ללמד לעבד שאינו הגון ולכן השמיטו.
ומעין דוגמא כתבתי בטעם הרמב"ם שהשמיט מה שהתירו בפ"ב דחגיגה (טו, ב) לגדול שילמוד מרב שאינו הגון כרבי מאיר שלמד. דטעם הרמב"ם שמזה יצא תקלה דאיזה אדם יחשוב שהוא גדול כי שיח וכי שיג לו והוא ילמוד מרב שאינו הגון ולפי האמת איננו גדול וילכד.

וקרוב לזה כתבנו דהשמיט הר"מ דאדם חשוב מותר לקרות בשבת לאור הנר כיון דר' ישמעאל קרא והטה ולאו כללא הוא ע"ש אף שיש לחלק. מ"מ במאי דקמן אפשר לומר דהשמיט דיכול הרב לעבד כשר ללמדו דמצוי שיטעה ושאני ר' גמליאל וטבי כמדובר.

כבוד אלוקים הסתר דבר

כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאלו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. (חגיגה פ"ב מ"א)

הלכה זו האוסרת על האדם לעיין בסודות הבריאה, אינה חלה על מי שהכשיר את עצמו לכך ונפשו חשקה להתעלות במעלת החכמים, וכך כותב הרמב"ם בפירושו למשנה זו: "ואמר בהפחדת המשליט מחשבתו במעשה בראשית בלי הקדמות, כמו שאמרנו, כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאלו לא בא לעולם".

אל תפנו אל האלילים

ספרים רבים חברו עובדי עבודה זרה בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה משפטה ומעשיה. צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה. שנאמר אל תפנו אל האלילים. (רמב"ם פ"ב ע"ז ה"ב)

איסור זה 'שלא לקרוא בספרי עבודה זרה' הותרה כשהלימוד הוא לשם 'להבין ולהורות'. ביחס להוראת הלכה, ראה פ"ג מע"ז ה"ב ובפ"ב מסנהדרין ה"א. ביחס להבנת התורה, כותב הרמב"ם באגרת אל חכמי מונטפשליר (אגרות הרמב"ם - שילת עמוד תפ) "דעו רבותי... וגם קראתי בעניני עבודה זרה כולה, כמדומה לי שלא נשאר חבור בעולם בענין זה בלשון ערבי, שהעתיקו אותן משאר לשונות עד שקראתי אותו והבנתי עניניו וירדתי לסוף דעתו. ומאותן הדברים נתברר לי טעם כל המצוות שיעלה על לב אדם שאינן דברים שיש להם טעם אלא גזרת הכתוב".

לא תתורו אחרי לבבכם

ולא ע"ז בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשב ונמשך אחר הרהורי הלב²⁵. (רמב"ם שם ה"ג)

הקריאה בספרים שיש בהם דברים שהם הפך מעיקרי התורה, יש בה העלאה במחשבה דברים שסתורים את עיקרי התורה ואסורה היא בלאו של 'לא תתורו אחרי לבבכם'. בכל זאת ידועים דברי המאירי בסנהדרין צ, א "רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצוניים, רוצה לומר שלא להבין ולהורות". כלומר שהלימוד 'להבין ולהורות' אינו מוגבל ואף הקריאה בספרי מינים הותר.
כך מוכח גם מהויכוח הגדול שהיה בין חכמי ישראל בתקופות שונות על הקריאה בספרי הפילוסופים וידוע 'פולמוס החרם' שבמרכזו החרם שהכריז הרשב"א לבל ילמדו את הספרים הנ"ל ולא יקראו בהם עד היותם בני כ"ה שנים, ובעל המאירי היה מהמתנגדים לחרם. אמנם לאחר כ"ה שנים ובפרט אחר שמילא אדם את לבו בתלמוד כותב הרשב"א "אחר שימלאו כרסם מעדני התורה, אז יפרשו לשאר החכמות את המפה, ואכלו מהם הגרגרים ויזרקו הקליפה". ואם כן מדברי שניהם שאין האיסור חל על מי שקורא בספריהם על מנת ליידע את השם ולהבין את דרכיו²⁶.


• מעלת מי שאינו מצווה ועושה בלימוד התורה ועבודת ה'

מה שצריך שתדעהו גם כן, שהתורה לא תביט לדבר הזר... אמנם יכוון בו העניינים שהם על הרוב... ולפי זאת הבחינה גם כן אין לתמוה מהיות כוונת התורה לא תשלם בכל איש ואיש, אבל יתחייב בהכרח מציאות אנשים לא תשלימם ההנהגה ההיא התורייה... ולפי זאת הבחינה גם כן אי אפשר שיהיו התורות נתונות לפי עניני האנשים והזמנים המתחלפים, כדמות הרפואה אשר רפואת כל איש מיוחדת לפי מזגו הנמצא בשעתו, אבל צריך שתהיה ההנהגה התורייה מוחלטת כוללת לכל, ואע"פ שהיא ראויה לקצת אנשים ולאחרים אינה ראויה. (מורה הנבוכים ג, לד)

אף ששכר הלימוד של האישה בלימוד התורה פחותה משל האיש מצד היותה 'אינה מצווה ועושה' הרי שהעובדה שאין היא מצווה בלימוד התורה, יכולה היא להתאים את הלימוד לצרכה ולמזגה החשובים לה בכל שעה ואינה מוגבלת בחובה התמידית של לימוד תורה כפי כללי ההלכה. ואם לדוגמא האיש חייב לשלש את זמן למידתו במקרא, משנה וגמרא, הרי שהאישה יכולה לעסוק רק באחת מהם לפי צרכה. ואם האיש מצווה שלא לטייל בפרדס אלא אחר שימלא את כריסו בידיעת התלמוד (ראה פ"ד מיסודי התורה הי"ג), הרי שהאישה יכולה למלאות את כריסה בשבע חכמות. כך שתנאי האישה גמישים יותר והיא חופשייה יותר להתמקד בעבודת ה' כפי שמתאים לה.

• החזקת הבית 'כמעשה מצווה' אצל 'האישה היחידה'

ההחלטה של 'האישה היחידה' לקדש את חייה לתורה ועבודה, לרוח ולמושכלות, אינה חייבת להיקשר עם הפחתה במחויבותה כלפי ביתה בכלל וכלפי בעלה וילדיה בפרט. כי אם זוהי חובתה של האישה, הרי שיש לקבלה כמעשה מצווה ואין בין מעשה של 'רחיצת כלים' לבין 'נטילת לולב' אלא שזה מפורש בתורה וזה חובה טבעית. וכשם שהחיפוש אחר הלולב וההתעסקות בנטילתה מקרבת את האדם לה' בכך שהוא מקיים את רצונו, כך ההתעסקות סביב הבית אצל האישה מעשה מצווה הוא שמקרבת אותה לה' בכך שהיא עושה את רצונו בקיום חובותיה.

הערות:

1. ראה לדוגמה מה שכותב החפץ חיים בספרו ליקוטי הלכות על מסכת סוטה "אבל כעת בעונותינו הרבים שקבלת האבות נתרופף מאד מאד... ובודאי מצוה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה כדי שיתאמת אצלם ענין אמונתינו הקדושה דאם לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו".
2. ראה להלן הע' 7
3. כפי שאפשר לראות בכתה"י האות ו"ו נוסף מאוחר יותר, על פי התיקון בבבלי. אמנם לפ"ז צריך היה לתקן "תשעה" במקום "תשעת" וגם ברישא צריך היה להוסיף ו"ו [ו]תפלות'. והאמת שהגמרא אינה מתקנת את לשון המשנה אלא מסבירה 'מאי קאמר' ומשנה לא זזה ממקומה.
4. כך מבואר בפרש"י בדף כא, ב "רוצה אשה בקו ותיפלות, חפיצה ליזון במזונות מועטין ויהא תיפלותה מצוי לה בתשמיש מט' קבין ופרישות לפרוש מן התיפלות לפיכך אין טוב שתלמוד תורה".
5. כתב בלח"מ "לדידיה מפרש מימרא דר' אבהו בכה"ג דכיון שנכנסה באדם חכמה נכנסה בו ערמומית כלומר דוקא כשהיא נכנסת באדם נכנס בו ערמומיות אבל כשהיא נכנסת באשה היא מוציאה לדברי הבל ונכנסה עמה שטות. ויש לפרש בדוקח בענין אחר וזה נראה לי נכון". אולם פירושו של הלח"מ בדברי ר' אבהו דחוק ביותר ויותר נראה שלא פירש את המשנה כר' אבהו, ואולי מתוך שהירושלמי לא הוסיף את המלה 'כאילו' בדברי ר"א, ראה להלן הע' 7.
6. כך על פי הנוסח שמביא הלחם משנה שם. לפנינו כנראה הוצא המלה 'זנות' מחמת הצנזור.
7. לנוסח הגמ' בכת"י אוקספורד (2675) 20 .HEB. D "למדה ס"ד אלא אימ' כאלו מלמדה" אין התוספת 'כאילו' בא להפחית את התפלות, אלא הקשר הישיר בין המלמד לבין התפלות, וכן אין דברי ר' אבהו קשורים לתיקון זה. אולם לפי הנוסח שבדפוסים "תפלות ס"ד" באה התוספת 'כאילו' להפחית את 'התפלות' וזהו לכאורה כפי שפירשנו בפנים. לנוסח הגמרא שבפרש"י ובעוד כת"י "לימדה תפלות ס"ד אלא אימא כאילו לומדה תפלות" אין ראיה אם הדגש הוא על 'לימדה' או על 'תפלות'.
8. כך מבואר בדברי רבנו נסים המובאים להלן בהע' 12.
9. אפשר גם שחריפות הדברים שייכים לדרך שהתנהג עם הורקנוס בנו, וכפי שמובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין) אליעזר עמוד 28: "כשחלה רבי אליעזר הגדול... קראו להורקנוס בנו וישימהו על יד ימינו. בכה רבי אליעזר ואמר בנו, עד היום הייתי מתנהג עמך ברוגז ולא הסברתי לך פנים כדי לכוף אותך ביראת קונך".
10. אף שקשה לומר כן, שהאישה צריכה ללמוד את כל התורה בשביל לדעת הלכה אחת? ויותר מכך, הלא כולי עלמא מודו שישנם הלכות הנוגעות לנשים, שהן צריכות לדעת אותן, ובסך הכל יש כאן עוד הלכה בדיני סוטה. לולי דבריהם היה אפשר לומר שמכאן מוכיח בן עזאי את דעתו המבוססת ממקום אחר. אלא שאין הלשון משמע כן.
11. לא זכינו עדיין לאורו של 'קונטרס הראיות' של הריא"ז.
12. ישנה התבטאות של רבנו נסים בספרו 'יפה מהישועה' עמ' לו: "ומשום כך התנגדו החכמים ז"ל שילמד אדם בתו תורה, כמו שגרסה המשנה אמר ר' אליעזר כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות, כי לפי דעת התלמוד יביא דבר זה אותה לשחיתות ורוב תחבולות וערמה כמו שנאמר מ"ט דר"א וכולי".
13. לשון התוספתא בברכות פ"ב הי"ב "הזבין והזבות והנדות והיולדות מותרין לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות ובעל קריין אסורין בכולן". לשון זה הובא גם בירושלמי ברכות פ"ג ה"ד "תני זבין וזבות נדות ויולדות קורין בתורה ושונין מדרש והלכות והגדות". אולם בבלי ברכות כב, א הוציא את הנשים והביאו את הברייתא "הזבים והמצורעים ובאין על נדות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים לשנות במשנה וגבמרא ובהלכות ובאגדות". וראה בתוספתא כפשוטה ברכות עמוד 20.
14. ראה שו"ת מהרי"ל סי' קצט.
15. אם כי רשימת הנשים שהתפרסמו כחכמות קצרה, יש להניח כי על כל אחת שהיתה גדולה ומפורסמת, היו מאות שניסו והשתדלו, כי רק כשאלף נכנסים לישיבה יוצא אחד להוראה. על רשימות של 'נשים למדניות' ראה בספר 'נשים למדניות' מאת שלמה אשכנזי ת"א תש"ב; ובספר 'חסידות ומורדות' לאברהם גרוסמן עמוד 282, ובמאמר 'נשים למדניות' להרב יחזקאל סולומן בכתב העת 'אור ישראל' מונסי סיוון תשנ"ז שנה ב גליון ד (ח) עמו' נז ואילך. וראה גם סיפור המעשיה באוצר המדרשים (אייזנשטיין) מעשיות עמוד 343 (ז).
16. תוס' כותב:... אבל פשוטו של דבר...
17. אף שלפי סדר היום המבוא ברמב"ם חגיגה פ"ג, לא הוזכר אלא שמיעה בלבד, הרי שהגמר' בחגיגה ג, א מזכירה בפורש שהיו לומדים ומלמדים במצוות הקהל.
18. על פי כתבי היד. בדפוסים בטעות 'גברייהו'.
19. המאמר הזה נמצא בקיצור בסוטה כא, א "באגרא דמקריין ומתנין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו".
20. ראה גם בסוטה ג, כ: "שוטה שהיה לה זכות תלמוד תורה אע"פ שאינה מצווה על תלמוד תורה הרי זו תולה לה"
21. הביטוי 'דעתו מכוונת' או 'דעתו נכונה' מופיע אצל הרמב"ם בשני מובנים. במובן אחד משמש הביטוי כהגדרה לשפיות דעת של האדם "מי שנשתתק והרי דעתו נכונה... ואין סומכין על רמיזת החרש... אע"פ שדעתו נכונה ומיושבת עליו" (גירושין ב טז-יז) "וכן מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין ונמצאת דעתו מכוונת" (שם יג, כח). במקום אחד משמש הביטוי למצב של שקט נפשי ויכולת ריכוז "בכל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר, במה דברים אמורים כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל..." (תפלה ב, ב). כאן הכוונה כנראה לחוסר יכולת מובנית אצל האשה להגיע לריכוז מספקת כדי שמושגים מופשטים יצטיירו בנפשם, ראה מו"נ ח"א פ"נ.
22. הלא גם השוכר מלמד לבנו, נקרא 'מלמד את בנו תורה'.
23. הרבה פילפלו האחרונים בדין זה של הפרישה, וכן בדעת החיד"א שבאשה שאנו מכירים שבדעה ללמוד, מותר ללמדה, וראה סיכום העניין בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט ס"ג ובמשא ומתן שהתנהל בכתב העת 'אור ישראל' מונסי, סיוון תשנ"ז ובתגובות בגיליונות שאחריו.
24. גם בים של שלמה כתובות פרק ב סימן סא כותב שהאיסור הוא אלא שדימה אותו לנכרי וכדבריו שם "אסור לאדם שילמוד עבדו תורה, וקל וחומר לגוים". וראה מש"כ בארוכה בשו"ת שרידי אש ח"ב סימנים נ"ה-נ"ו.
25. על אף הדמיון שעושה הרמב"ם בין הלאוים כנ"ל, הגדרתם שונה. בעבודה זרה האיסור הוא המעשה של הפנית תשומת הלב והמחשבה לעניני עבודה זרה, כקריאה בספריהם והסתכלות בצורת עבודה זרה ולכן אם עבר על הלאו בעשיית מעשה הרי הוא לוקה כמבואר ברמב"ם שם. במינות האיסור הוא על ההתעסקות המחשבתית בנושאים שיש בהם סתירה לעיקרי התורה, ראה גם סה"מ ל"ת מז ובמו"נ א, לט, והמחשבה אין בה מעשה ולכן אין לוקין עליו.
26. ראה בכתב העת 'הפרדס' שנה י"ג חוברת ט' סימן ע' ובכתב העת 'המעיין' ניסן תשל"ו ובספר 'קובץ שיעורים ח"ב סימן מז אות ט. שו"ת הרדב"ז מכ"י חלק ח' סי' קצא ד"ה ועוד אני כותב, שו"ת 'אגרות משה' חלק יו"ד ב סימן קיא.

---