תלמוד תורה לנשים
חיים נבון
תחומין, כרך כח
א. האיסור וטעמו
הרמב"ם בפירוש המשניות ביאר שתיפלות היא "השווא ודברי ההבל". מפירוש רש"י, תוספות ועוד ראשונים (סוטה כא ע"ב) משתמע שתיפלות היא לשון תשמיש, ואז אמירתו של רבי אליעזר חמורה הרבה יותר.
חכמי הדורות הציעו הסברים שונים לדבריו הקשים של רבי אליעזר. מדוע אדם שלימד בתו תורה, כאילו לימדה תפלות? רש"י הסביר: "שמתוכה היא מבינה ערמומית, ועושה דבריה בהצנע" (רש"י, סוטה כא ע"ב, ד"ה כאילו). הרמב"ם נימק אחרת:
"אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית... ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן" (הלכות תלמוד תורה א', יג).רש"י, שהבין ש"תיפלות" היא לשון תשמיש, ביאר שלימוד תורה עלול לפתוח בפני האישה אופקים חדשים של תחכום וערמומיות, שהיא עלולה להשתמש בהם לצורך זנות. הרמב"ם, שהבין ש"תיפלות" כוונתה לדברי הבאי והבל, פירש באופן מתון יותר: החשש לפי דעתו הוא שנשים יזלזלו בלימוד התורה, ולא ינהגו בו בקדושה הראויה וברצינות הנדרשת.
להלכה, רוב הפוסקים הכריעו כרבי אליעזר, ובולט ביניהם הרמב"ם, שלפסקו הייתה השפעה רבה, כפי שעוד נראה. אמנם, היה גם מי שפסק כנגד רבי אליעזר. כך כתב הריא"ז: "אע"פ שאין האשה מצווה על תלמוד תורה... אם רצה ללמדה - הרשות בידו".2 מדבריו בהמשך ברור שפסק כבן עזאי, כנגד רבי אליעזר. אך, כאמור, אין זו הדעה המקובלת.3
ב. תורה שבכתב ותורה שבעל פה
"אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה; אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה - אינו כמלמדה תפלות" (שם).מניין למד הרמב"ם את האבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה? הב"ח (יו"ד רמ"ו) הציע שהרמב"ם נסמך כאן על דבריו של רבי אלעזר בן עזריה:
"'הקהֵל את העם, האנשים והנשים והטף' - אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן" (חגיגה ג ע"ב).הב"ח טען שהרמב"ם דייק מדברים אלו שני יסודות. ראשית, מוכח מכאן שאישה אינה מופקעת לגמרי מלימוד תורה, שהרי "נשים באות לשמוע". וכדי שיתיישבו הדברים עם דבריו של רבי אליעזר, האוסר תלמוד תורה לנשים, תירץ הרמב"ם שכאן מדובר דווקא בתורה שבכתב, ורבי אליעזר דיבר על תורה שבעל פה. אמנם, גם בנוגע לתורה שבכתב, אין כאן היתר גורף ללימוד תורה לנשים, שהרי הניסוח בנוגע לנשים שונה מהניסוח בנוגע לגברים: הגברים באו "ללמוד", והנשים באו "לשמוע". הב"ח מפרש ששמיעה היא דרך עראי, "לפי שעה... כדי שיידעו לקיים המצוות".4 אך מכאן אפשר ללמוד גם שאם עבר ולימד אישה תורה שבכתב בלי המגבלה של דרך עראי - אין אומרים שכאילו לימדה תיפלות; שאם איסור לימוד תורה שבכתב היה חמור כל כך, היו אוסרים גם שמיעה עראית. אמנם, חלק אחרון זה של הטיעון נראה מלאכותי למדיי. פרשנים אחרים מציעים מקורות אפשריים נוספים לדברי הרמב"ם.5 והרב קאפח טען: "נראה ברור כי לרבנו היה מקור שאינו בידינו כיום".6
ג. מצוות השייכות בנשים
"חייב אדם ללמוד לבנותיו המצוות כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאלו מלמדה תיפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, אבל הלכות מצוות ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת - איך תשמור שבת?! וכן כל מצוות כדי לעשות להיזהר במצוות. שהרי בימי חזקיה מלך יהודה אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים. וזהו 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף' (דברים ל"א, יב)" (ספר חסידים, מהד' מרגליות, סימן שיג).7ראינו שלדברי הב"ח הרמב"ם למד ממצוות הקהל על האפשרות שנשים ילמדו תורה שבכתב. ספר חסידים לומד משם היתר אחר, ומדויק יותר לומר - חובה אחרת: חובה על האב ללמד את בנותיו את המצוות הנוגעות להן.
המהרי"ל התנגד לסברה זו, וטען שהנשים יוכלו לדעת כיצד לקיים המצוות הנוגעות להן על פי מסורת מעשית, ללא לימוד עיוני; ובמקום הספק יוכלו לשאול מורה הוראה:
"ואי משום דידעו לקיים המצוות, אפשר שילמדו ע"פ הקבלה השרשים והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה, כאשר אנו רואין בדורנו, שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה, והכל ע"פ הקבלה מבחוץ" (שו"ת מהרי"ל, סימן קצט).אך הרמ"א פסק בזה כנגד המהרי"ל: "ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה" (רמ"א יו"ד רמ"ו, ו). בד"כ מפרשים שפסק זה מקבל באופן עקרוני את עמדתו של רבי אליעזר, שתלמוד תורה אסור לנשים. אך ר' צדוק הכוהן טען שהפוסקים כך פוסקים כשיטתו של בן עזאי, כנגד רבי אליעזר (ובזה הוא לכאורה מצטרף לדעת הריא"ז, שהלכה כבן עזאי).8
בעל שו"ת בית הלוי העלה כאן אבחנה חשובה:
"דגם במצוות שנוהגות בהן, אין בהם מצוות תלמוד תורה כלל כמו דהווי באנשים. דבאנשים הווי הלימוד מצוות עשה, וכמו הנחת תפילין, וכשלומד מקיים מצוות עשה. וגם במצוות שאין נוהגין בו,9 מכל מקום מחויב ללמוד משום מצוות עשה דתלמוד תורה. אבל בנשים אין בלימודם שום מצווה כלל מצד עצמו, רק הסמ"ג כתב דמכל מקום מחויבים ללמוד מצוות הנוהגות בהן, כדי שתדע היאך לקיימם. וזהו דמחלק בחגיגה: אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע... אבל הלימוד בעצמו לא הווי שום מצווה כלל אצלם, ואם כבר בקיאה היא בדינים שלה, ויודעת היאך לעשות, שוב אינה צריכה ללמוד עוד, אפילו להסמ"ג" (בית הלוי, חלק א, סימן ו).לפי דברי בית הלוי, חיוב נשים ללמוד את המצוות השייכות להן אינו חלק מקיום מצוות תלמוד תורה, אלא רק היענות לצורך מעשי: אם לא ידעו, לא יוכלו לקיים; וזוהי מטרתו הבלעדית של הלימוד לנשים. ובדומה הגדיר זאת האבני נזר, שכתב שנשים חייבות ללמוד ענייני המצוות השייכות בהן, לא מחמת מצוות תלמוד תורה, אלא מחמת אותה מצווה פרטית שבה הן חייבות. לדוגמה, אישה חייבת ללמוד דיני שבת, לא כחלק ממצוות תלמוד תורה, אלא כתחילת קיום מצוות שבת (אבני נזר יו"ד סימן שנב).
רש"ר הירש הרחיב את היקף הלימוד הנכנס בגדר המצוות השייכות לנשים:
"נשים אינן חייבות להיות למדניות, להיות בקיאות במדרשי הלכה, כי בזה יעסקו בעיקר האנשים. אולם הבנת המקרא ואותה ידיעה הדרושה ליראת ה' המביאה לשמירת מצוות קפדנית ולקיומיהן השלם, היא שייכת לעיצוב הרוח והלב של בנותינו, בדיוק כמו של הבנים" (רש"ר הירש, סידור תפילות ישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' ע).נראה שרש"ר הירש מסתמך כאן על ההיתר הקלאסי של הדינים השייכים לנשים. אלא שהוא טוען שבקטגוריה זו נכללת כל הידיעה "הדרושה ליראת ה', המביאה לשמירת מצוות קפדנית". כלומר: הלימוד אינו מצטמצם להשגת האינפורמציה הנחוצה לשמירת המצוות, אלא מיועד גם ליצירת המוטיבציה הנחוצה לכך. זוהי הרחבה משמעותית ביותר.
ברוח זו יש להבין גם דברים שכתב הרב משה פיינשטיין:
"הנה בדבר שנמצאו בתי ספר לילדות ולנערות שנקראו בשם בית יעקב וכדומה שרוצים ההנהלה והמורים ללמוד עמהן משניות, הנה הרמב"ם (פ"א מהלכות תלמוד תורה הי"ג) פסק כר"א בסוטה דף כ' ע"א שאין ללמד לבנות תורה... עכ"פ משניות שהוא תורה שבע"פ צוו חכמים שלא ילמדום, והוא כאילו למדום תפלות, ולכן צריך למונעם מזה, ורק פרקי אבות משום שהוא ענייני מוסר והנהגות טובות יש ללמדם בהסבר לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות, אבל לא שאר המסכתות" (שו"ת אגרות משה יו"ד ג סימן פז).האגרות משה מאושש את האיסור בדבר תלמוד תורה לנשים. אמנם, גם הוא מזכיר את הצורך ללמד את הנשים פרקי אבות - "משום שהוא ענייני מוסר והנהגות טובות". אין הוא מעצים את היקף תחום הלימוד, כפי שמשתמע מדברי רש"ר הירש; אך גם בדבריו יש הרחבה של המינימום הנחוץ ללמד לנשים, כך שיכלול גם לימוד שבא "לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות".
ד. אם למדה בעצמה
מכל אלו מסיק הפרישה את המסקנה הבאה: "אבל אם למדה לעצמה, אנו רואין שיצאה מהרוב, ולכך כתב לעיל שיש לה שכר" (פרישה, יו"ד רמ"ו ס"ק טו).11 כלומר, אסור לאדם ללמד את בתו, מחמת החשש שמא תוציא דברי תורה לדברי הבאי, "כי הוא אינו יודע מה שבלבה". אך אישה שרוצה מעצמה ללמוד, עצם המוטיבציה הזו כבר מעידה שאינה מכלל אלו שמוציאות דברי תורה להבאי, ולכן לא רק שהיא רשאית ללמוד, אלא שגם יש לה שכר על כך.12
ה. אישה חכמה
"בהיות האשה מוכן לקבל שפע החכמות יזיק לה ההתרשלות, דלא חיישינן להא דאמרי רבנן כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות... כי אפשר לחלק, שחכמים ז"ל לא דיברו אלא כשהאב מלמדה בקטנותה... דוודאי כי האי גוונא איכא למיחש שרוב הנשים דעתן קלות בדברי הבאי וכרובן כן חטאו מקוצר רוח. אמנם, הנשים אשר נדבה לבן אותנה לקרבה אל המלאכה המלוכה, מלאכת ה', מצד בחירתן בטוב... הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קדשו, כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן להדרן לאדרן לסדרן, לחזק ידיהן" (מעיין גנים, איגרת י).ובדומה כתב גם החיד"א:
"פירש הרמב"ם דפירוש דברי תפלות היינו שאינה מכוונת ללמוד, אלא מוציאה דברי תורה לדברי הבאי. ובברוריא, שהכירו בה שהייתה כוונתה ללמוד בכל לבה וגדל שכלה, לכך למדוה" (טוב עין, סימן ד).
ו. שינוי הדורות
החפץ חיים כתב שבדורנו יש לנהוג בחינוך הבנות באופן שונה מאשר בדורות קודמים:
"ונראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב 'שאל אביך ויגדך'; בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה; דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ד', ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו".13החפץ חיים מזהה שינוי דרמטי מבחינת הנכונות להמשיך את דרך האבות. באופן מעניין ביותר, הוא מתמקד גם במאפיין יסודי של החיים המודרניים - הניידות הגיאוגרפית, אשר מביאה לכך שאדם אינו ממשיך לגור במקום שבו מתגוררים (והתגוררו) אבותיו, וממילא גם סר מדרכי ההתנהגות של אבותיו. במציאות כזו, אי אפשר לסמוך עוד על "קבלת האבות", ויש להחליפה בלימוד מסודר. ראינו לעיל שלדעת המהרי"ל נשים יֵדעו את ההלכות הנוגעות להן מתוך קבלה בעל פה; החפץ חיים עומד על כך שהמנגנון הזה אינו יעיל עוד. אך הוא מדגיש כמטרת הלימוד לא את עצם הכרת פרטי ההלכה, אלא את המוטיבציה לחיות על פי דרך היהדות.
יש לשים לב שהחפץ חיים מצדד בלימוד נשים רק מחוסר ברירה, כדי שלא "יסורו לגמרי מדרך ד'".14 בהתאם לכך, הוא מגביל את חומר הלימוד לדברים שנראים לו המינימום ההכרחי: תורה שבכתב ו"מוסרי חז"ל".
הרב זלמן סורוצקין דן בשאלת לימוד הבנות, ובפתח דבריו הוא עומד על כך שאין כלל איסור ללמד נשים תורה שבכתב, ואף המסקנה האחרונה של דיוני התורה שבעל פה, "ורק בתורה שבע"פ בעיון ופלפול אמרו חז"ל, כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות". אמנם, בדורות קודמים לא נהגו ללמד בנות אפילו באופן המותר, ובדורנו נשתנה הדבר:
"וחנוך הבנות ברוח התורה ע"י למוד התורה מעורר דאגה ופחד בלב תמימים רק מפני חידושו, מפני שלא ראו את אבותיהם נוהגים כן. אבל לא כימים הראשונים הימים האחרונים; בימים הראשונים התנהגו בתי ישראל ע"פ השולחן ערוך, ואפשר היה ללמוד בהם את כל התורה מהנסיון, וממילא לא היה צורך ללמד את בנות ישראל תורה מן הספר. אבל עתה בעוה"ר אי אפשר כבר ללמוד את התורה בבתי ישראל, כי יש בתים אשר אין זכר בהם להרבה מצוות ולחוקי התורה, ובת ישראל שבאה מהבתים האלה ללמוד בבית ספר דתי, הרי היא כמעט כנכרית שבאה להתגייר, שמן ההכרח ללמדה תורה, כדי שתדע את הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה, כדי שתהיה יהודית".15גם הרב סורוצקין, כמוהו כחפץ חיים, רואה בשינוי הדורות הכרח הגורם לנו להגביר את לימוד התורה לבנות. אך הוא טורח להדגיש שאיננו סוטים בזה במאומה ממה שהיה מותר גם בדורות עברו, אלא רק מן המנהג שהיה מקובל אז.
הרב אהרן ליכטנשטיין מרחיב הרבה יותר את היקף החומר שיש ללמד לנשים בדורותינו:
"לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע"פ; בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות, מדוע ייגרע חלקן דווקא לגבי תורה, ובין אם משום דברי ה'חפץ חיים' (בהווסד 'בית יעקב') שאם הרמב"ם אומר שצריך ללמד לגר את עיקרי הדת, אדם שגדל במסגרת יהודית - על אחת כמה וכמה... הבנות כיום מקבלות חינוך כללי רחב, ורבות מגיעות לאוניברסיטה, ושם - ולא רק שם, אלא בחברה בכלל - באות במגע עם השקפות ותפיסות עולם שונות. כך שהידע וערכי התורה נחוצים לבת. אני מקבל בהחלט את תפיסת ה'בית הלוי' שלאשה יש צורך בתלמוד תורה כדי שמבחינה מעשית תדע מה לעשות... לדעתי, מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום. יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה, ובכל זאת עדיין לא נחרוג מן המסגרת הנ"ל... אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא... אני גם לא משוכנע שרצוי ללחוץ על בת ללמוד גמרא בצורה כל כך אינטנסיבית. בהלכה בכל זאת יש הבדל בין מקום האיש ובין מקום האשה בנושא זה, ובסופו של דבר התפקוד בחיים שונה. אבל אם לדבר על היכולת ללמוד דף גמרא ולהבין אותו ולהנות ממנו, איני רואה שום סיבה שלא לכוון לכך ללמד זאת לבנות, וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בביה"ס, שיעור ממשי. כך אני מלמד את בתי וכך חונכה אשתי.16 וזו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו".17יש לשים לב שמבחינה עקרונית הרב ליכטנשטיין משלב שני יסודות שונים שראינו. הוא מתייחס לשינוי הנסיבות בדורנו, שבו כדי לגדל אישה יראת שמים ושומרת מצוות יש צורך בלימוד תורני רב ומעמיק. אך בדברי החפץ חיים גורם זה מתפרש כמעין היתר של שעת דחק. אצל הרב ליכטנשטיין, לעומת זאת, משתמע שהשיקול הזה משתלב בדברים שראינו בשם בית הלוי וחכמים נוספים, שנשים חייבות בלימוד תורה כדי שיגיעו לידי קיום מצוות, גם אם אינן חייבות בלימוד תורה כחובה עצמאית. הרב ליכטנשטיין טוען שבדורנו בלי לימוד מעמיק הנשים לא יגיעו לידי חיים יהודיים מעשיים, ואזי יסוד זה עצמו מחייב אותנו להרחיב מאוד את היקף תלמוד תורה לנשים. כלומר: לדעת הרב ליכטנשטיין, המציאות כיום אינה בהכרח תובעת מאתנו סטייה מהנורמה המקובלת לגבי תלמוד תורה לנשים, אלא מגדירה מחדש נורמה זו. בדורנו, כדי שאישה תגיע למדרגה שעליה דיבר ספר חסידים - "כדי לעשות להיזהר במצוות" - עליה ללמוד באופן רחב ומעמיק. הרב מוסיף ומעיר, שתפקידן של נשים כמחנכות הדור הבא, גם הוא דורש היקף ידע רחב.
מבחינה מעשית, הרב ליכטנשטיין מגיע למסקנות מרחיקות לכת. גם הוא מכיר בכך שמבחינה עקרונית ההלכה אינה מכוונת את האישה לחיים של התמסרות ללימוד גמרא עיוני, מעמיק ואינטנסיבי. אך הוא בהחלט קורא לתת לנשים ליטול חלק בלימוד גמרא ברמה גבוהה. והשווה זאת לדברי הרב אברהם שפירא, אשר התיר ללמד נשים משניות העוסקות בדינים הרלוונטיים להן, אך הדגיש: "ומותר ללמד [= משניות] בלי פלפול וסברות... וכשלומדים את המשניות הללו צריך לסיים, כפי שנכתב ברמב"ם ובברטנורא, 'הלכה כפלוני'".18 הרב שפירא נצמד ללשון הפוסקים, אשר מתירים לנשים ללמוד רק דינים השייכים בהן. ואף שהוא מרחיב היתר זה גם ללימוד המשנה, הוא מדגיש שהלימוד צריך להיות באוריינטציה של פסיקה למעשה, ולא של לימוד עיוני.
הרב חיים דוד הלוי, כאשר דן בשאלה זו, צידד בעמדה הדומה מאוד לדברים שראינו בספר מעיין גנים: שהאיסור הוא רק ללמד בנות קטנות, אשר "אין איש יודע את כוונתן ויציבות דעתן". אבל אין כל איסור ללמד בנות גדולות, שנפשן חשקה בתורה מתוך "רצון כנה ללמוד תורה ממש" (עשה לך רב ב, סימן נב). אך אחר כך הוסיף עוד יסוד להיתר, המתקשר לשינוי העתים:
"נראה שבזמנים הראשונים, כאשר הייתה האשה עקרת בית גרידא, והבנות לא למדו כל עיקר, היה קיים חשש שלימוד התורה, שכולה חכמה... תגרום אולי נזק לאותן נשים שהיו מרוחקות מכל חכמה אחרת... אבל בזמננו, שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה, למה ייגרעו דברי תורה" (שם).יש לשים לב שהוא משתמש בשיקול של שינוי העתים וחליפות הזמנים באופן שלישי, השונה מן החפץ חיים והרב ליכטנשטיין כאחת. החפץ חיים דיבר על תמורות הזמנים כמתיר של שעת הדחק. הרב ליכטנשטיין הזכיר את שינוי הדורות כמחולל שינוי בהיקף ההיתר של "כדי לעשות להיזהר במצוות". הרב הלוי טוען שעם שינוי העתים נעלם לגמרי טעם התקנה האוסרת של רבי אליעזר. לפי דבריו, בדורותינו אין כל טעם באיסור על תלמוד תורה לנשים, והתקנה כלל לא התייחסה למציאות מעין זו.
בדומה לדבריו כתב הרב משה מלכה:
"הדבר פשוט שלא נחלקו בן עזאי ור"א אלא בזמניהם, שהייתה האשה: כבודה בת מלך פנימה, ומעולם לא יצאה חוץ למחיצת הבית... ומשום כך נחלק רבי אליעזר, ואמר שאין ללמדה תורה, שכן היא גורמת לה לצאת ממסגרת המשפחה ותלמד עורמה ותחבולות לעשות מעשיה בצנעא. לא כן בימינו אלה, שהנשים לוקחות חלק גדול באורחות חיים, חודרות אל מעמקי החוכמות החיצוניות וממלאות ספסלי האוניורסיטאות... והן מחכימות יותר ומתפתחות יותר מהגברים... בוודאי יודה גם ר' אליעזר שאין שום איסור ללמדה גם תושבע"פ, בכדי שתדע להזהר ולשמור את כל חוקי התורה הקשורים בכל הליכותיה ובעבודתה, ולא זו בלבד, אלא שהחיוב מוטל עלינו ללמדה, ולהלעיטה כל מה שאפשר, אולי המאור שבה יחזירנה למוטב... ואולי תשמש משקל נגדי, לכל אותן התחבולות והערמומיות שהן לומדות באותם ספרים חיצוניים".19בדברי הרב מלכה אפשר לזהות שתי נימות. מחד, הוא מתייחס ללימוד תורה לנשים כאמצעי חיוני למניעת הידרדרות דתית. אך מאידך, עולה מדבריו - בדומה לדברים שכתב הרב הלוי - שבדור שבו הנשים חכמות כמו בדורנו, איסורו של רבי אליעזר לא חל מעיקרא.
ז. איסור או עצה?
ברצוני להדגיש כאן נקודה שבעיניי היא מרכזית. מה תוקף האיסור שמכונן רבי אליעזר? ראינו שהריא"ז ור' צדוק הכוהן פסקו כנגד רבי אליעזר. אמנם, רוב הפוסקים הכריעו שהלכה כמותו. אך האם אכן רבי אליעזר קבע איסור מוחלט וחד-משמעי?
הרב חיים דוד הלוי טען כי לכאורה מלשון רבי אליעזר במשנה בסוטה אפשר להבין שאין מדובר באיסור גמור על לימוד תורה לנשים, אלא רק ב"מורת רוח". אך ציין שלא כך פירשו הפוסקים, ובראשם הרמב"ם (עשה לך רב ב, סימן נב). אמנם, ד"ר אביעד הכהן ניתח את לשונו של הרמב"ם, הפותח את דבריו בלשון "ציוו חכמים [שלא ילמד אדם את בתו תורה]". הכהן הוכיח שכאשר הרמב"ם משתמש בביטוי זה - "ציוו חכמים" - אין כאן הוראה הלכתית מחייבת, אלא הוראה מוסרית, "חיוב המסור ללב" (השווה, למשל: "ציוו חכמים: מאד מאד הווי שפל רוח" [הלכות דעות ב', ג]).20 עמד על כך אחריו גם פרופ' יהודה לוי, אשר לדבריו "אין דברי רבי אליעזר אלא דברי עצה".21
יש לשים לב גם ללשונו של רבי אליעזר: "כל המלמד בתו תורה, כאילו לומדה תיפלוּת" (סוטה פ"ג מ"ד); "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" (ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד). שתי האמרות הללו אינן מנוסחות כהוראה הלכתית. על דברי הירושלמי העיר המאירי: "ובתלמוד המערב אמרו דרך גוזמא" (סוטה יט ע"ב). והאם דברי המשנה אינם "דרך גוזמא" (ודאי לפי פירושו של רש"י, ש"תיפלות" היא לשון תשמיש)? ניסוח בלשון גוזמה כזו, גם הוא מרמז על איסור השייך לתחום המידות יותר מאשר להלכה הצרופה, המתנסחת בלשון משפטית מדויקת.
אופיו המיוחד של האיסור על תלמוד תורה לנשים מתברר גם מתוך עיון בדברי חכמינו בנוגע להיקף האיסור. מעיין גנים הבין שהאיסור אינו חל על אישה חכמה, אשר הוכיחה את חכמתה ואת המניעים הטהורים שלה ללימוד. הרב חיים דוד הלוי הבין שהאיסור אינו חל על נשים המורגלות בעיסוק אינטלקטואלי. חכמים נוספים הגבילו את איסורו של רבי אליעזר בדרכים נוספות. המגבלות הללו אינן דומות למגבלות שמפתחים חכמי ההלכה אגב דיונם בהלכה מסוימת. כל המגבלות הללו נושאות אופי דומה: הן מסייגות את איסורו של רבי אליעזר, כך שהיקף הדין יחפוף את טעם הדין - הרצון להימנע מהשפעות שליליות של תלמוד תורה על נשים.
כאשר מדובר בדין הלכתי שאופיו הוא פורמלי, אנחנו מקבלים כמובן מאליו פער בין טעם הדין לבין ניסוחו הפורמלי. גם אדם שהצום גורם לו תענוג עילאי, חייב לצום בתשעה באב. טעם הדין אינו מתקיים באדם זה, ואנו משלימים עם זאת. כאשר חכמים שונים מתעקשים שוב ושוב להתאים את הביטוי המעשי של הלכה מסוימת לטעם הלכה זו, דומה שאין מדובר באיסור הלכתי שצביונו פורמלי, אלא בהוראה כללית שהיא תלוית מקום, זמן והקשר, ויש בה הנחיה של מדיניות חינוכית יותר מאשר איסור נחרץ.
נעיין, לשם דוגמה, בדבריו של המהרי"ל, שבאופן יחסי החמיר באיסור זה:
"ואפילו כי היא מצוה [= לוּ תלמוד תורה לנשים היה מצווה], קרינן ביה 'עת לעשות' כו', דיצא שכרו בהפסדו, וכל שכן דאינן מצוות [ודמי להאי שאסרו ללמוד לתלמיד שאינו הגון]" (שו"ת מהרי"ל, סימן קצט).המהרי"ל אומר שאפילו לוּ הנשים היו מצוות על לימוד תורה, היינו אוסרים זאת מטעמו של רבי אליעזר, מתוקף הכלל "עת לעשות לה' הפרו תורתך", המתיר לפעול כנגד ההלכה במקום שהדבר נחוץ. אף שבסופו של דבר אין צורך להיזקק לכלל זה, דומני שאפשר ללמוד מכאן על אופי האיסור בעיני המהרי"ל: אין כאן איסור הלכתי צרוף, אלא הנחיה הנובעת משיקול דעת מציאותי, היכול במצבים קיצוניים אף לעקור הלכה. המהרי"ל אף משווה זאת לדברי חז"ל, שאסרו ללמד תלמיד שאינו הגון (חולין קלג ע"א); ואף זו הנחיה חינוכית יותר מאשר הלכה משפטית צרופה.22
ח. הרהורי סיום
אין זה אומר שבזמננו ובמקומנו אנו, נשים וגברים ילמדו תורה באופן זהה. שהרי גם במישור דאורייתא ישנו הבדל בין נשים לגברים בהקשר זה: הגברים חייבים בתלמוד תורה, והנשים פטורות. מכאן אנו למדים שהתורה אכן סבורה שתלמוד תורה צריך לתפוס מקום מרכזי הרבה יותר בעולמם הדתי של הגברים. אך אין כאן איסור על לימוד תורה לנשים, ואף לא על לימוד מעמיק ואינטנסיבי לנשים בעלות כישורים שחשקה נפשן בתורה.
ללימוד תורה יש מטרות רבות. גם אם נדבר באופן ספציפי על לימוד תורה שבעל פה, וביתר פירוט - על לימוד גמרא, אפשר לדבר על מגמות שונות. ברמה יסודית, היכרות עם הגמרא ויכולת לימוד עצמאית הן המפתח לעולם תורה שבעל פה. אדם שאינו יכול ללמוד סוגיית גמרא, לא יוכל לעולם להבין ולהתייחס באופן משמעותי לדיון הלכתי מעשי. אם נשים לא ילמדו גמרא, הרי לעולם לא יוכלו לחוות דעה - ואף לא להבין - את המחלוקות ההלכתיות סביב נושאים אישיים וציבוריים, החל משימוש בפלטה חשמלית בשבת, המשך במקומן של הנשים בבית הכנסת, וכלה במסירת חלקי ארץ ישראל וסירוב לפקודת פינוי יישובים.
מעבר לכך, לימוד גמרא מחולל בלומד חוויה של מפגש עם ריבונו של עולם, מתוך עוצמת תורתו. אין סיבה שנשים לא יטלו חלק בחוויה זו, אם כי מבחינה מעשית שלב זה מגיע אחרי זמן רב של השקעה מתמדת בממד הטכני של הלימוד.
ברמה שלישית, ישנם יחידים אשר לומדים כדי להיות מורי הוראה וראשי ישיבות, בעלי יכולת של חידוש ופסיקה. כיום, ישנן נשים אשר לומדות ברמה המספקת להשגת המטרות הקודמות שהזכרנו. הן רואות ברכה בעמלן, ותורמות הרבה להפחתת החששות סביב לימוד נשים. ברם, אני אינני מכיר נשים הלומדות ברמה, בהיקף ובהתמדה הנחוצים לשם המטרה שאנו מתארים כעת. אך אין זה אומר שלא תהיינה בעתיד נשים כאלו.
אינני יודע להכריע, האם כאשר הקב"ה פטר נשים מלימוד תורה, הרי זה בגלל יסודות מסוימים בטבען, אשר סותרים לימוד תושב"ע תובעני, מעמיק ואינטנסיבי במשך שנים ארוכות (או בניסוח אחר - שטבען של נשים איננו נשכר מלימוד כזה); או שמא מדובר בפטור מעשי, שנובע מהתמסרותן של נשים לגידול הילדים ולמלאכת הבית.
גם אם נצדד באפשרות הראשונה, וודאי אם נצדד בשנייה, יש מקום לדון האם תיתכנה נשים בדורנו אשר חורגות מכללים אלו. שמא "נשתנו הטבעים", ובדורנו יש נשים אשר טבען מתאים מאוד ללימוד אינטנסיבי ברמה הגבוהה ביותר? ואולי גם בלי שינוי הטבעים, בכל הדורות היו נשים יחידות סגולה, אשר למדו ולימדו, ועל אחת כמה וכמה בימינו? שמא בנסיבות של היום, ישנן נשים אשר מסוגלות גם להתמסר למשפחתן, ועם זאת ללמוד תורה במשך שנים ארוכות? אם אכן כך, מה צריך להיות מעמדן הקהילתי של נשים כאלו?
אין לי תשובה לשאלות אלו. יתר על כן: אני נרתע מאלו המצהירים בביטחון גמור מהו "טבע האישה" לעומת "טבע הגבר", כאשר לאחר הצהרה דרמטית זו נשמעות מפיהם תובנות שנלמדו מספרי פסיכולוגיה פופולריים, כאילו הן הלכה למשה מסיני. מתוך התובנות הללו הם מתיימרים לגזור, בביטחון מפליא, את מסלול ייעודן הרוחני של כל הנשים היהודיות, מעתה ועד עולם. כשלעצמי, דומה בעיניי שאלו שאלות שקשה להכריע בהן מתוך עמדה תיאורטית. עלינו להתמודד באופן זהיר, מתוך ניסוי וטעייה, עם התופעה הברוכה של נשים הלומדות תורה. אם אכן צודקים דבריי, ומורא איסורו של רבי אליעזר אינו מוטל עלינו, הרי נטרלנו את השאלה האם לימוד נשים בכלל מותר על פי ההלכה. כאן עולה שאלה אחרת: מבחינה קהילתית ומסורתית, באיזו מידה ולאילו כיוונים כדאי לקהילה הדתית לפתח את לימוד הנשים. זוהי שאלה שאינני מזלזל בה, והיא לא תוכרע מתוך ספרים, אלא מתוך התבוננות במהלך הממשי של החיים. נתבונן בנשים הלומדות, במשפחתן ובקהילתן; נבחן את השינויים שמחולל הלימוד בכל המעגלים הללו; ואט אט ננוע בכיוון שייראה לנו המועיל ביותר. ייתכן שנתרחק מנקודת המוצא שלנו, אך באותה מידה ייתכן שנחליט לא להרחיק לכת. את סופה של הדרך הזו אינני מתיימר לנבא.
הערות:
1. מלשון הגמרא סוטה כא ע"ב משתמע שהגרסה המקורית במשנה היא "מלמדה תיפלות", והגמרא מתקנת: "כאילו מלמדה תיפלות".
2. פסקי הריא"ז, סוטה, פ"א ה"ב; מהד' מכון התלמוד הישראלי השלם, עמ' ריח (ועיין שם, הערה 142-143).
3. ייתכן שיש חבר לבן עזאי בדברי התוספתא: "הזבין והזבות והנדות והיולדות מותרין לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות" (תוספתא ברכות פ"ב הי"ב). אך כבר העיר ש' ליברמן, כי "נשנו זבות ויולדות באשגרה מכמה מקומות אחרים" (תוספתא כפשוטה שם), היינו, בלי שהתכוונו דווקא ללמדנו על תלמוד תורה לנשים; ולפי זה אין משם ראיה. והציץ אליעזר כתב שהתוספתא כדעת בן עזאי (ציץ אליעזר חלק ט סימן ג).
4. הט"ז, ההולך בדרך דומה, פירש ש"לשמוע" היינו "פשוטי הדברים", ולא "דרך התחכמות והבנה" (יו"ד רמ"ו ס"ק ד).
5. עיין: נדרים לה ע"ב; מגילה טו ע"ב.
6. הרב י' קאפח, 'חינוך הבת ללמוד תורה, למוסר ולעזרה לזולת', בתוך: ב"צ רוזנפלד (עורך), האשה וחינוכה, כפר סבא תש"ם, עמ' 32.
7. ובדומה נכתב בהקדמת הסמ"ק. בנוסח אחר של ספר חסידים מובא היתר שלשונו מרחיבה אף יותר: "דבר אל כולם, אפילו לטף ונשים, שהרי נאמר 'אל כל ישראל', דברים המקובלים לכל, כגון אגדה ומדרש ותלמוד בלא קושיות דברים, שמבינים כולם. אבל דברים חמורים נאמר בהם 'דיבר משה אל בני ישראל', כגון קל וחומר וגזירות שוות ול"ב מידות שהתורה נדרשת בהן, דיבר זה לחריפים שבהם" ( ספר חסידים, מהד' ויסטינצקי, סימן תשצו). כאן נאמר שמותר לנשים ללמוד לא רק "הלכות מצוות", אלא גם "תלמוד בלא קושיות דברים". כפי שהסביר פרופ' א' גרוסמן, מכאן משתמע שהאבחנה אינה בין מצוות שהנשים חייבות בהן לשאר התחומים, אלא בין לימוד חריף ומעמיק, שלגביו שייך החשש "שמתוכה היא מבינה ערמומית", לבין לימוד שטחי יותר (ראה: א' גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"א, עמ' 279-280, ושם בהרחבה).
8. אוצר המלך, הלכות תלמוד תורה א', יג.
9. כגון מצוות כהונה בישראל שאינו כוהן.
10. לכאורה היה מקום לומר שהרמב"ם מדבר רק על השלב שלפני תקנת חז"ל. אך לא כך הבין הפרישה.
11ובדומה כתב כדבר פשוט אבי העזרי, הלכות תלמוד תורה א', יג.
12. השווה לדברי המהרי"ל: "ודווקא המלמד לבתו, אבל היא שלמדה בעצמה יש לה שכר כאינה מצווה ועושה, שהיא מכוונת לטובה" (שו"ת מהרי"ל החדשות, סימן מה). ועיין שם, שבהמשך מסכים לדברי הסמ"ק בהקדמתו, שלנשים יש ללמוד המצוות הנוהגות בהן; וזאת לכאורה כנגד דבריו המפורשים בסימן קצט, שציטטנו למעלה.
13. חפץ חיים, לקוטי הלכות - סוטה, פרק ג, עמ' 21-22. דברים דומים כתב החפץ חיים במכתבו בנוגע לייסוד 'בית יעקב': "עניין גדול ונחוץ הוא בימינו אלה, אשר זרם הכפירה ר"ל שורר בכל תקפו... וכל החששים והפקפוקים מאיסור ללמד את בתו תורה אין שום בית מיחוש לזה בימינו אלה... כי לא כדורות הראשונים דורותינו, אשר בדורות הקודמים הי' לכל בית ישראל מסורת אבות ואמהות לילך בדרך התורה והדת ולקרות בס' צאינה וראינה בכל ש"ק. משא"כ בעוה"ר בדורותינו אלה" (מצוטט אצל א' גרינבאום, 'החנוך הדתי לבנות בישראל', בתוך: שבילי החנוך, ניו יורק תשכ"ו, עמ' 35).
14. ראה: הרב א' אלינסון, האשה והמצוות א - בין האישה ליוצרה, ירושלים תשנ"ו3, עמ' 159, הערה 77.
15. שו"ת מאזנים למשפט א, סימן מב.
16. הרבנית ד"ר טובה ליכטנשטיין היא בתו של הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל.
17. הרב א' ליכטנשטיין, 'בעיות יסוד בחינוכה של האשה', בתוך: ב"צ רוזנפלד (עורך), האשה וחינוכה, כפר סבא תש"ם, עמ' 158-159.
18. הרב א' שפירא, 'יסודי דינים הנוגעים לבנות', בתוך: ב"צ רוזנפלד (עורך), האשה וחינוכה, כפר סבא תש"ם, עמ' 43.
19. שו"ת מקווה המים ג יו"ד סימן כא.
20. א' הכהן, '"ציוו חכמים" - פרק בלשונות הרמב"ם בספר משנה תורה', שנתון המשפט העברי יד-טו, תשמ"ח-תשמ"ט, עמ' 113-120.
21. י' לוי, 'דעת הרמב"ם על תלמוד תורה לנשים', המעין לד (א), תשנ"ד, עמ' 10. ועיין גם: א"ב הלבני, בין האיש לאישה, ירושלים תשס"ז, עמ' י.
22. השווה לדברי הרמב"ם בנושא זה: "אמרו חכמים: כל השונה לתלמיד שאינו הגון, כאילו זרק אבן למרקוליס" (הלכות תלמוד תורה ד', א). ולשונו שם מזכירה את לשונו בנידון דידן, כפי דיוקו של א' הכהן.
