מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



קס. מצות עניין טומאת אוכלין - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שנצטוינו בשמירת טומאת אוכלין ומשקין, ולהתנהג בעניין על פי התורה שהודיעתנו איך נדין בכל עניין טומאת אוכלין ומשקין והכלים המטמאין על ידם, שנאמר (ויקרא יא לד) מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים.

משורשי הטומאה והטהרה, במצוה הקודמת תראה להג הרבה, אין צורך להחזירו.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה שנאמר בתורה מכל האכל אשר יאכל, פירושו שיאכל לאדם. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שכל אוכל שאינו מיוחד לאדם אינו מקבל טומאה כלל. ופרשו גם כן, שאינו נקרא אוכל לעניין קבלת הטומאה עד שיעקר מן הקרקע, אבל כל זמן שהוא מחובר אפילו בשורש קטן שיכול לחיות, אינו נקרא אוכל לקבלת הטומאה, ואפילו נגעו בו כל הטומאות טהור הוא.

וכן אין כל אוכל שבעולם נקרא אוכל לקבל טומאה, עד שיבוא עליו מים, מאחר שנעקר מן הקרקע, וכמו שכתוב אשר יבוא עליו מים וגו' (דו''א), ואף על פי שאמרו שזה גזירת הכתוב הוא, יש לסומכו קצת אל הטעם לפי מה שיעלה בתחילת המחשבה ולומר, כי העניין לפי שהתורה לא תחשוב שום דבר להיות ראוי לדינין שבו עד שעת גמר מלאכתו, כמו שידוע בדיני הפרות לעניין תרומות ומעשרות, וכן החלה שאין עונתה עד שתתגלגל הקמח, וזהו שהמפריש חלתו קמח, אינה חלה, וגזל היא ביד הכהן.

ועל כן גם בעניין הטומאה נאמר שאין דיני טומאת הפירות וטהרתן עד גמר מלאכתן, ולפי שדרך בני אדם בקצת פירות וירקות להדיחן מעפרן טרם שתאכלו אותן, היה העניין לומר על כולן דרך כלל, שלא יהיו נקראים אוכל עד שיוכשרו במים. ומן הטעם הזה בעצמו אמרו שהכשרן הוא כשהודחו ברצון הבעלים. כלומר שהבעלים חשבו משקה המים שהודחו בהן כדרך בני אדם שידיחו ירקותיהם במשקה, וזהו פירוש רצון ואונס הנזכר בגמרא בעניין זה, לפי הפירושים הטובים. ואם לא יחשבוהו למשקה, אף על פי שהן בעצמן נתנוהו על הפרות, אין זה לרצון, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (שם פ''א מ''ו) שהטומן פרותיו במים מפני הגנבים לא הוכשרו, לפי שאין המים חשובין לבעלים למשקה, שלא נתנום בהם מחמת משקה אלא להטמינם כמו שהיו מטמינין אותם גם כן בתוך גזי צמר או בדבר אחר.
ומעניין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (מכשירין פ''ד מ''ג), שהכופה קערה על הכותל ביום מטר, אם בשביל שתודח הקערה הוא עושה, מי המטר ראוין להכשיר, מפני שעכשיו נדין מים אלו למשקה לדעת הבעלים, שדרכו של עולם להדיח הדברים במה שהוא משקה, ואם הניחה שם כדי שלא ילקה הכותל - אינם מכשירין.

ודיני ידות האוכלים רבים.
ויתר פרטיה, מבוארים במסכת טהרות ועקצים ומכשירין [הלכות אוכלין ומשקין פ''א]

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
שנדין בעניין זה טומאת האוכלין והכשירן. ומכל מקום עכשיו בחוצה לארץ, שאין לנו בעוונותינו מקדש וקודשים, דיני הטומאות בטלים אצלנו. ומכל מקום אם רצה לנהוג בהם בעצמו מנהג קדושים כאלו היה בארץ, ולהזהר באוכלין לאוכלן בטהרה, בזה ראוי לדון בהם.
וכבר כתבתי במצוה הקודמת דעת הרמב’’ן זכרונו לברכה בדיני הטומאות, והוא מתישב בלב שומעו, ואיני צריך להחזירו בכל אחת ואחת.

המצווה בכל הספרים