מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



שנא. שלא נמיר הקודשים - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא נמיר הקודשים. כלומר בהמה שהקדישה למזבח, שלא ימירוה אחר כן בבהמה אחרת, אלא תקרב היא בעצמה. ועל זה נאמר (ויקרא כז י) לא יחליפנו ולא ימיר אתו.
ומכיון שהמירוה, כלומר, שאמרו זו תחת זו, או זו תמורת זו, וכיוצא בלשונות אלו, שזהו עניין התמורה, אף על פי שאין שם מעשה יש בדבר חיוב מלקות. ואפילו היה בדבר שגגה קצת יש בו חיוב מלקות. כיצד? המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי, ואמר תמורת שלמים שיש לי, הרי זו תמורה ולוקה. דמכל מקום מזיד הוא בתמורה. אבל אם היתה מחשבתו שמותר להמיר ודאי אינו לוקה: חדא דשוגג הוא, ועוד דלא מלקינן אלא בעדים והתראה והרי אין כאן התראה.

ואם תשאל, ולמה לוקין על התמורה, והרי הוא לאו שנתק לעשה, והוא שאם המיר יהא הוא ותמורתו קודש?
כבר פרשו חכמים זכרונם לברכה טעם הדבר ואמרו (תמורה ד, ב). מפני שיש בה שני לאוין כמו שכתבתי בסדר זה (מצוה שנב), ולא אתי עשה ועקר תרי לאוי. ועוד אמרו טעם אחר, לפי שאין לאו דתמורה שוה לעשה שבה, שהציבור וכן השותפין אין עושין תמורה אם המירו, ואף על פי שהם מוזהרים שלא ימירו, ומכיון שאין הלאו שוה לעשה לא נאמר בזה שיהא דינו כלאו שניתק לעשה.

[לאו שאין בו מעשה]
ואם תשאל עוד, ולמה לוקין על לאו זה, אחר שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה, בדיבור לבד, וכללא הוא דקימא לן, כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו;
התשובה כבר כתבנוה במקומות הרבה, כי בפירוש הוציאו זכרונם לברכה (שבועות כא, א) מכלל זה נשבע, וממיר, ומקלל חברו בשם, שהתורה החמירה בהם הרבה, לחייב בהם מלקות, אף על פי שאין בהם מעשה.

ואל תהרהר דמשום עקימת שפתים הוא דהויא מעשה, דהא אסיקנא בגמרא בסנהדרין (סה, א), דלא הויא מעשה, אבל ודאי בלא מעשה כלל, איכא חיוב מלקות בקצת עבירות, והן שלוש הנזכרות, ומוציא שם רע, ועד זומם. מהם שהמלקות מפורש בתורה בהם, כגון מוציא שם רע ועד זומם, ומהם דנפיק לן מקרא כגון נשבע, כדילפינן בשבועות פרק שבועות שתים (כא א), ומהם שאמרו קצת מפרשים משום מעשה דנפיק מיניה בסוף כגון הא דממיר, שהבהמה נעשית קודש בדבורו ונהנה ממנה מעל בה (תמורה ג ב).

שורש המצוה
וקצת דיניה הכל נכתב בסדר זה במצוה הבאה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
שאפילו בזמן הזה אם עבר אדם והקדיש בהמה למזבח, ואחר כך המירה בעדים והתראה - חייב מלקות.

המצווה בכל הספרים