מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



שצז. מצות פרה אדומה - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שנצטוו ישראל לשרוף פרה אדמה, להיות אפרה מוכן למי שיצטרך אליה, ומטהרה מטומאת מת, שנאמר (במדבר יט ב) דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה וגו'. וכתיב למטה מזה (שם ט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת וגו'.

אף על פי שמלאני לבי לכתוב רמזים מטעמי המצות שקדמו על צד הפשט, עם ההתנצלות שהמלאכה לחנך בה בני והנערים חבריו ישמרם אל במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט, כי ראיתי לרבותינו זכרונם לברכה, האריכו הדיבור בעמק סודה וגודל ענינה, עד שאמרו שהמלך שלמה השיג לדעת בריבוי חכמתו כל טעמי התורה חוץ מזו, שאמר עליה (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. גם אמרו במדרש רבי תנחומא (שם ח) רבי יוסי ברבי חנינא אומר אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה ולא לאחרים, וכיוצא באלו הדברים רבים.

ועתה אל יחשב שומע שעניין סודה וסדר חוקה, הוא מהיותה מטהרת בהגיע אפרה על גוף המטהר, שהרי כעין דבר זה ימצא בשאר הקרבנות בעניין הזב והיולדות, שתשלום טהרתן בקרבנן הוא.

אבל עיקר הפלא לפי מה ששמעתי, הוא על היותה מטהרת הטמאים, ומטמאה העוסקים בשרפתה. ואף על פי שבכל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים הדין כן, שהשורף אותם מטמא בגדים בשעת שרפתן, עד שיעשו אפר, מכל מקום אין אפרן מטהר.
וגם כן התימה הגדול בה בהיותה נעשית מחוץ למחנה, שלא כדרך שאר הקרבנות, ועל דבר זה מונין האומות את ישראל עליה, כי יחשבו שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה כמנהגם היום. ואמנם כמה תרופות בעשבי השדה ובאילנות מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר מלאים סגלות בהפכים, יקררו החמים ויחממו הקרים, ואלו ידענו מהות הנפש ושורשה ומחלתה ובריאותה, נבין באולי, כי סגולת הפרה גם כן להחליא הנפש ולטמאה בעסק השריפה, ואחרי היותה אפר מרפא מחלת הטומאה, וזה אינו ברור להשיג בעניין כלום, אלא שחיבת הקודש והחשק להשיג ידיעה בנסתר יניד הקנה לכתב.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (פרה א, א) שמצות פרה אדומה שתהיה בת ארבע שנים או בת שלוש, ואם היתה זקנה כשרה. ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, אלא פרה, שנאמר (במדבר יט ב) ויקחו אליך פרה, וזה שנאמר בה תמימה, כלומר, תמימות של אדמימות, ששתי שערות שחורות או לבנות פוסלות בה. אפילו היה כנוסה כשרה, ובלבד שכולה אדומה, שאינה צריכה תמימות יותר משאר הקרבנות. ואם היו בה שערות שעיקרן אדום וראשן מצבע אחר הכל הולך אחר העיקר, וגוזז במספרים את ראשן עד האדום.

והעבודה פוסלת בה, שנאמר אשר לא עלה עליה עול, וכל העבודות הן כעול, לפיכך אמרו זכרונם לברכה (פרה ב, ג), שאפילו נתן טליתו עליה פסולה, אבל היתה צריכה שמירה וקשרה במוסרה כשרה (פרה אדומה א ז), אבל אם לא היתה צריכה שמירה, פסולה שכל שמירה שאינה צריכה משוי הוא. והיתה נלקחת ממעות תרומת הלשכה (שקלים ד, ב) ופרה שנולד בה פסול פודין אותה ויוצאה לחולין.
ומה שאמרו (יומא סח, ב) בעניין זה שהשורף אותה שהוא טמא הוא המסיע בשריפה, כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש, והמחתה בגחלים כדי שתבער האש וכיוצא בזה, אבל המצית את האור לכבשן, והמסדר את המערכה טהור, וכן המתעסק בה משנעשית אפר.

ומעלות גדולות עשו חכמים בטהרת פרה בשרפתה, ומהן שהיו מפרישין שבעת ימים קודם שריפת הפרה כהן השורף אותה מביתו ומאשתו, כמו שמפרישין כהן גדול לעבודת יום הכפורים, ודבר זה קבלה. ובכל יום ויום מימי הפרישה מזין עליו מאפר פרה מן הפרות שנשרפו כבר, ואין מזה עליו אלא אדם שלא נטמא במת מעולם, שהמזה צריך שיהיה טהור. ואם תאמר, אם כן שאין הצורך, אלא כדי שיזה עליו טהור, היה אפשר שיזה עליו איש, ואף על פי שנטמא, מכיון שהוזה עליו? אינו כן, דחישינן שמא זה שהיזה עליו, לא היה טהור מטומאת מת. וכן כל הכלים שממלאין בהן להזות על הכהן השורף אותה כולם כלי אבנים היו, שאין מקבלין טומאה.

ואם תשאל, כיצד ימצא איש שלא נטמא מטומאת מת מעולם?
אמרו חכמים (פרה ג, ב) שהיו בירושלים חצרות בנויות על גבי סלע, תחתיהן חלול מפני קבר התהום. ומביאין נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהן, וכשרוצין להזות על הכהן השרף, מביאין שורין, מפני שכריסן נפוח, ומניחין על גביהן דלתות, ויושבין עליהן התינוקות על גבי הדלתות, כדי שיהא אוהל מבדיל בינם ובין הארץ מפני חשש קבר התהום, וכוסות של אבן ביד התינוקות, והולכין עד מי השלוח, ויורדין שם וממלאין, שאין לחוש שם מפני קבר התהום, שאין דרך בני אדם לקבור בנהרות, וחוזרין ועולין על הדלתות שעל השורים והולכין להר הבית, ושם יורדין והולכין ברגליהן, מפני שכל הר הבית והעזרות אשר תחתיהן חלול מפני חשש קבר התהום. ומהלכין עד פתח העזרה, ונוטלין מן האפר ונותנין בכוסות, ומזין על הכהן השורף, ומטבילין היו התינוקות מפני חשש שמא נטמאו בטומאה אחרת. וכל הדברים האלו מן המעלות יתרות שבפרה, ובהר המשחה היתה נשרפת (פרה שם ו).

ודין כיצד שורפין אותה, ובאיזה מקומות מניחין אפרה, וכיצד מקדשין את המים באפר הפרה, וכיצד מטהרין טמאי מת במי נידה.
ויתר רובי פרטיה מבוארים במסכח המחברת על זה, והיא מסכת פרה [הלכות פרה אדומה פ''א].

ונוהגת בארץ ישראל בזמן הבית
והיא מן המצות שאמרנו בראש הספר, שהן מוטלות על הצבור כולן. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ה) שתשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, הראשונה עשה משה רבנו עליו השלום, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חרבן הבית, ועשירית יעשה המלך המשיח שיגאלנו במהרה בימינו אמן.
ומפני שעניין זה של פרה אדומה הוא דבר גדול באומתינו שהיתה מטהרת מידי טומאה חמורה, וזולתה אי אפשר לטמא מת לעשות פסח, שהיא מצוה גדולה מאוד, נהגו כל ישראל לקרות פרשה זו בכל שנה ושנה בשבת קודם לפרשת החודש, ולעולם אין מפסיקין בין פרשת פרה לפרשת החודש, והשבת הקבוע לפרשת החודש, לעולם הוא שבת קודם ניסן.

המצווה בכל הספרים