נד. מצות בית דין לדון גנב בתשלומין או במיתה. - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
לדון בדיני הגנב כמו שכתוב בפרשה
(שמות כא לז) כי יגנב איש וגו'.
ועניין הגנבה הוא הלוקח דבר ממון חברו, מביתו או מכיסו, בעת שלא יראה בעל הבית ולא ידע, וכן כל כיוצא בזה
(ח''מ שמח).
מצות המשפט ידוע.
כגון תשלומי כפל וארבעה וחמשה,
ודין להרוג הגנב הבא במחתרת או למוכרו בגנבתו,
ודין הגנבה שהשביחה בבית הגנב מאליה או מחמת הוצאה,
ודין גנבה שהוקרה, שמשלם קרן כעין שגנב ותשלומי הכפלים כשעת העמדה בדין.
ודין גנב שגנב מיד הגנב שאין משלם כפל לאחד מהן אפילו קודם יאוש.
ודין גנב שגנב נכסי הקדש, או נכסי גוי, או הגונב עבדים ושטרות וקרקעות, והגונב בשבת ובא עליו חיוב חלול שבת וגנבה כאחת, מה דינו לעניין התשלומין. ומאיזה מנכסיו מגבין בית דין ממנו התשלומין, ואם נמכור בגנבתו שצריך שיהיו דמיו כדמי הגנבה או פחות, אבל היו יותר אינו נמכר, ודיני שומר שגנב או שנגנב מביתו,
ודין איסור קנית גנבה מיד הגנב, ומי שקנה מהן מה דינו עם הבעלים.
ויתר פרטיה מבוארים בפרק שביעי מקמא,
(סב, ב) ובפרק שמיני מסנהדרין, ובשלישי ממציעא
(לג ב) ובמקומות מעטים מכתובות
(לא, א) וקידושין
(יח, א) ושבועות
(מט, א) (ה, גניבה פ''א).
ובכל מקום שיש בית דין סמוכין בארץ מחייבין לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואם אין סמוכין, אין להם כוח לחייב אלא להחזיר הגנבה או דמיה. אבל מכירת הגנב עצמו, אינה נוהגת אפילו בסמוכין אלא בזמן שהיובל נוהג.
המצווה בכל הספרים