קנד. שלא לאכול בהמה וחיה טמאה - ספר החינוך

שלא לאכול בהמה וחיה טמאה, שנאמר (ויקרא יא ד ז) את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל והחזיר והארנבת והשפן. ומיני שאר בהמה טמאה לא בא עליהם לאו בבאור, אבל מכיון שאמרה תורה כל מפרסת פרסה ומעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. נדע שכל מה שאין בו שני הסימנין יחד, הוא נמנע מלאכלו, וזה לאו הבא מכלל עשה, והעיקר אצלנו לאו הבא מכלל עשה - עשה, ואין לוקין עליו.

ואמנם נאסרו לנו גם כן שאר בהמה וחיה מקל וחומר שאנו אומרים: החזיר והגמל שיש בהן סימן טהרה אחד אנו לוקין עליו, קל וחומר שאר בהמה וחיה שאין להן סימן טהרה כלל, שלוקין עליהן.

ולשון ספרא (שמיני ג א ב):
אותה תאכלו, אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו'. אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מנין? ודין הוא: ומה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה שאין בהם סימן טהרה, אינו דין שיהא לא תעשה על אכילתן! נמצא הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר.
ואמנם הוא לגילוי מלתא בעלמא, כלומר שקל וחומר בזה העניין מבואר בכתוב הוא, שאם הזהיר על אותן שיש להן סימן אחד של טהרה, כל שכן על שאין להם סימן טהרה כלל, ולא שייך בכאן כלל לומר אין עונשין מן הדין. ולפיכך כל מי שאכל כזית מבהמה טמאה מאי זה מין שיהיה, לוקה מדאורייתא. ופירוש 'מפרסת פרסה' הוא שפרסותיה סדוקות. ופירוש 'שוסעת שסע' כלומר שתהא הפרסה מובדלת לגמרי מלמעלה ומלמטה. אבל אם היתה סדוקה למטה ומחויברת למעלה או בהפך - טמאה היא. ופירוש מעלת גרה, שמקיאה האוכל מן המעיים ומשיבה אותו לפיה לכותשו ולטוחנו הדק.

משורשי המצוה
מה שכתבנו באזהרת טרפה בסדר משפטים, כי יודע אלקים כי כל המאכלות שהרחיק מעמו אשר בחר, יש בהם נזקים מצויים לגופים, שהם כלים לנפשות לפעול בהם ולהתעלות על ידי מעשיהם הטובים. ועל כן הרחיקנו מהם למען יפעלו הנפשות פעולתן, ולא ינעלו דלת בפניהם רוע מזג הגופות וטימטום הלבבות, וכמו שכתבתי שם.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים ע א) שלא חלק הכתוב בבהמה וחיה טמאה בין בשרה לחלבה, שהכל אסור.

ובשר אדם אף על פי שנקרא האדם נפש חיה, ואינו מעלה גרה ושוסע שסע, אין בשרו בכלל איסור בהמה טמאה לעבור עליו בלאו, ולפיכך האוכל מבשרו או שותה מחלבו, בין חי בין מת, אין לוקין עליו. אבל מכל מקום אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה, ואמר בהן (דברים יד ד) זאת החיה אשר תאכלו, מכלל שכל שהוא חוץ מאלו לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה. זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה. (מאכלות אסורות ב ג)

אבל הרמב’’ן זכרונו לברכה כתב (ויקרא שם יג) שבשר האדם אפילו עשה אין בו, והביא ראיה ממה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות כא ב) דם מהלכי שתים וחלבם, אפילו מצות פרישה אין בו. וכתב הוא זכרונו לברכה דהוא הדין לבשר שמותר כמו הדם, שאם לא כן, איך יהא מותר הדם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם כד א) דם של בין השינים מוצצו ובולעו, והא קיימא לן כל היוצא מן הטמא טמא.
ומכל מקום, בשר (ישראל) מת, אסור בהנאה. ויתר ראיותיו בספרו.
ושאר פרטי המצוה מבוארים בפרק שלישי מחולין ובמקומות אחרים [הלכות מאכלות אסורות פ''ב]

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות.
והעובrר עליה ואכל כזית בהמה טמאה, או שתה רביעית מחלבה, במזיד - לוקה, ובשוגג - פטור.

מצווה קנה: מצוות לא תעשה, שלא לאכול בהמה וחיה טמאים - ספר מצוות ה'

[לא תעשה פז] ומצוות לא תעשה, שלא לאכול בשר בהמה וחיה טמאים.
שנאמר: "אך את זה תאכלו וגו'" ויקרא יא, ד.

מראי מקומות:
חולין דפים נ"ט, ק"ב; עבודה זרה דף ה'; בכורות דף ו'; כתובות דף ס';
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק ב' הלכות א'-ג';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות לא תעשה קע"ב;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קכ"ז;
שו"ע יורה דעה סימן עט; ספר מצוות ק טן סימנים ר', ר"י, רכ"ג.

המצווה הקע"ב ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלאכול בהמה טמאה וחיה טמאה.
והוא אומרו (דברים יד, ה-ו):

"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' את הגמל ואת החזיר ואת הארנבת ואת השפן".

אבל שאר בהמה טמאה לא בא בהן לאו בפירוש, אבל ממה שאמר:

"[ו]כל בהמה מפרסת פרסה מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (שם יד, ו),

ידענו שכל מה שאין בו שני הסימנים יחד מוזהרים על אכילתו, אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה שנתבאר שהוא עשה.

וכלל הוא אצלנו: לאו הבא מכלל עשה – עשה, ואין לוקין עליו.
אבל נאסרה עלינו שאר בהמה וחיה טמאה וחייבנו על אכילתן מלקות בקל וחומר, שאנו אומרים: ומה חזיר וגמל שיש בהן סימן טהרה אחד – לוקין עליו, קל וחומר לשאר בהמה וחיה שאין בהן סימן טהרה כלל – שלוקין עליהן.

ושמע לשון ספרא בכל זה, אמרו:

",אתה תאכלו' – אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה.
אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין?
תלמוד לומר: 'את זה לא תאכלו ממעלה הגרה',
אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מנין?
ודין הוא: מה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן,
שאר בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה, אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתן!

נמצאו: הגמל והארנבת והשפן והחזיר – מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה – מקל וחומר; ונמצאת מצוות עשה שלהן – מן הכתוב, ומצווה בלא תעשה – מקל וחומר.
אלא שקל וחמר זה לגלויי מלתא בעלמא הוא, כדרך שאמרו בבתו", כמו שנבאר במקומו.

ולפיכך כל האוכל כזית מבשר בהמה או חיה טמאה מאיזה מן מהן שיהיה – לוקה מדאוריתא. ודע זאת.