המצווה הקכ"ט ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהר הטמא מלאכול קודש.
והוא אומרו ביולדת:

"בכל קודש לא תגע" (ויקרא יב, ד).

ולשון ספרא:

"בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא –
מה מקדש הנכנס לו בטומאה ענוש כרת,
אף הקדש האוכלו בטומאה ענוש כרת".

ולמד באמרו "לא תגע" באדם שאכל במזיד לפי הכלל שנתבאר במכות בביאור אמרו יתעלה: "בכל קודש לא תגע".

והוא אומרם בגמרא מכות:

טמא שאכל את הקודש, בשלמא עונש כתיב: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה" (שם ז, כ);
אזהרה מנא לן? אתיא מ"בכל קודש לא תגע".

ושם אמרו:

"בכל קודש לא תגע" – אזהרה לאוכל.
אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא אזהרה לנוגע?
תלמוד לומר: "בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" –
מקיש קודש למקדש:
מה מקדש שיש בו נטילת נשמה אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה;
ואי לנגיעה – מאי נטילת נשמה איכא?
אלא לאכילה.
ואפקה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה למימר דנגיעה כאכילה.

ומן הלשונות האלה יתבאר לך, שטמא שאכל את הקודש חייב כרת.
במה דברים אמורים?
אם הוא מזיד;
אבל אם הוא שוגג – הרי זה מקריב קרבן עולה ויורד.

כמו שהזכרנו במצווה ע"ב ממצוות עשה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.

קסז. שלא יאכל טמא מן הקדשים - ספר החינוך

שלא יאכל טמא מן הקודשים עד שיטבול ויעריב שמשו, ואם הוא טמא שצריך כפרה עד שיביא כפרתו, שנאמר (ויקרא יב ד) בכל קודש לא תגע.
ולשון ספרא (תזריע א ח) בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא, מה מקדש הנכנס בו בטומאה ענוש כרת, אף האוכל קודשים בטומאה ענוש כרת. ואמרינן במכות (יד ב) בכל קודש לא תגע, אזהרה לאוכל, אתה אומר לאוכל או אינו אלא לנוגע, וכו' כדאיתא התם.

משורשי המצוה
מה שכתבנו למעלה (מצוה צה) לקבוע בנפשותינו יראת המקדש וקודשיו, ולכן אין ראוי שיאכלום רק הטהורים, כי הטהרה מעלה וכבוד באדם, כידוע לכל מבין.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים לג ב) שהטומאה שחייבין עליה היא שנטמא בטומאה דאורייתא שחייבין עליה כרת, פירוש על ביאת מקדש וקודשיו כמו שכתבנו למעלה (מצוה קכג).
ומה שאמרו זכרונם לברכה, (זבחים לד א) שאין חייבין על אכילת קודש שיש לו מתירין עד שיקרבו מתיריו, כלומר האמורין, וכמו כן הורונו זכרונם לברכה (מעילה י א) שכל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פיגול או נותר או משום טמא, עד שיקרבו מתיריו כהלכתן, וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי - חייבין עליו.
ויתר פרטיה בפרק שלושה עשר מזבחים [הלכות פסולי המוקדשין פי''ח]

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות.
ועובר עליה ואכל כזית בשר קודש טהור, או בשר קודש טמא בעודנו טמא טומאה דאורייתא, במזיד קודם שיטבל, חייב כרת. בשוגג, מביא קורבן עולה ויורד, כמו שכתוב למעלה. ואם אכל אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו, כמו היולדת שצריכה להביא קורבן. וכן כל הצריך לכפרה - לוקה ואינו חייב כרת, שנאמר בעניין כרת זה (ויקרא ז כ) וטומאתו עליו, ופרשו זכרונם לברכה עד שתהיה כל טומאתו עליו. ואם היה טמא בטומאה של דבריהם, אינו לוקה. ואין צריך לומר שאין חייב כרת, אלא מכין אותו מכת מרדות.

מצווה קסח: מצוות לא תעשה, שלא יאכל טמא קדשים - ספר מצוות ה'

[לא תעשה צד] מצוות לא תעשה, שלא יאכל טמא קדשים.
שנאמר: "בכל קודש לא תגע" ויקרא יב, ד.

מראי מקומות:
מכות דף י"ד; זבחים דפים ל"ג, ק"ו; נדה דף נ"ו; מסכת פרה פרק י"א;
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק י"ח הלכות יג'-כד';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קכ"ט;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין של"ט.