המצווה הק"א ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו בטומאת אדם מצורע, ומצווה זו כוללת כל דיני צרעת אדם:
מה ממנה טמא ומה ממנה טהור,
מה ממנה צריך הסגר ומה שאינו צריך,
ומה שצריך עם ההסגר - גילוח,
כלומר: תגלחת הנתק - וזולת זה מפרטי דיניה ואיכות טומאתה.
קסט. מצות עניין טומאת מצורע - ספר החינוך
לטמא אדם מצורע.
כלומר שמצוה היא עלינו שכל מי שיהיה מצורע שיבוא אל הכהן לשאול על צרעתו, והכהן יטמאנו או יטהרנו, והוא יתנהג על פי התורה הכתובה, כאשר יצונו הכהן, ולא יקח הדבר כחולי הבא במקרה, אלא יתן לב עליו וידע כי גודל עונו גרם אותו, שנאמר
(ויקרא יג ב) אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים.
ומצוה זו כוללת כל משפטי צרעת אדם מה שממנה טמא ומה שממנה טהור, ומה שממנה צריך הסגר ומה שאינו צריך הסגר, ומה שצריך עם ההסגר גילוח או אינו צריך גילוח, כלומר תגלחת הנתק, ומלבד זה דינין הרבה.
ועניין הצרעת הוא שילבין מקום אחד או הרבה מקומות בעור בשר האדם, ויהיו אותם המקומות לבנים הרבה עד שידמה הלבן שלהם ללבן קרום ביצה ולמעלה ממנו בלבנינות, אבל כל זמן שיהיה כהה למטה ממראה קרום ביצה, אין זה צרעת אלא בוהק הוא, כלומר חולי אחר שאינו ממין הצרעת כלל אלא כמיני הגרב ושאר מיני נגעים הנעשים באדם.
וארבע מראות להן של צרעת הם בעור בשר האדם, השתים הן אבות והן שאת ובהרת, והשתים תולדות להן, כלומר שהן למטה בלבן מאלו השתים שנקראות אבות. וזהו אמרם זכרונם לברכה מראות נגעים שתים שהן ארבע, בהרת וספחתה, שאת וספחתה, ופירוש ספחתה כלומר תולדתה, שאין לשון ספחת אלא לשון טפלה.
וארבע המראות אלו דימו אותן חכמים אחת לצמר לבן נקי וזהו שאת, ואחת לשלג וזהו בהרת, ואחת לסיד ההיכל והיא תולדת בהרת, ואחת לקרום ביצה והיא תולדת שאת. ארבע מראות אלה הם הטמאים ומצטרפין זה עם זה לטמא. וכל שאין מכיר אותן בחלוקיהן ושמותיהן (שבועות ו א) אינו דן אלא על פי מכיר, וכמו שנאמר למטה בדיני המצוה
לקבוע בנפשותינו כי השגחת ה’ ברוך הוא פרטית על כל אחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם, כמו שכתוב
(איוב לד כא) כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה. ולכן הוזהרנו לתת לב אל החולי הרע הזה ולחשוב כי החטא גרם אותו, וכבר אמרו זכרונם לברכה
(ערכין טז ב), כי בחטא לשון הרע יבוא ברוב, ולא נקחנו דרך מקרה, ויש לנו לבוא אל הכהן, שהוא העומד לכפרת החוטאים, ועם חברת המכפר אולי יהרהר בתשובה ויסגר קצת ימים כדי שישיב אל לבו עניניו במתון ויפשפש במעשיו
(ברכות ה א), ולפעמים יסגר שני הסגרים שמא הרהר תשובה ולא תשובה שלמה לגמרי, כאלו תאמר על דרך משל שחשב להחזיר מחצית גזלתו, ואז יחדש בו ה’ ברוך הוא קצת סימנין שיסגר שנית אולי ישלים תשובתו ויטהר לגמרי.
וכל עניין הסגרין אלו יורה השגחתו ברוך הוא על כל דרכי האדם אחת לאחת. ולפי שהדעות רבות בהשגחת האל על כל ברואיו, יבואו בה הרבה פסוקים במקרא והרבה מצות להורות על העניין מהיותו פינה גדולה בתורתנו.
שיש כיתות בני אדם יחשבו כי השגחת ה’ יתברך על כל המינין בפרט בין אנשים או כל שאר בעלי חיים.
ויש מהן כתות יחשבו כי השגחת ה’ ברוך הוא על כל ענייני העולם בין בעלי חיים או כל שאר דברים, כלומר שלא יתנועע דבר אחד קטן בעולם הזה, רק בחפצו ברוך הוא ובגזרתו, עד שיחשבו כי בנפל עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול, ואי אפשר שיתאחר או יקודם זמן נפילתה אפילו רגע, וזה דעת רחוק הרבה מן השכל.
ויש כתות רעות יחשבו שלא ישים השגחתו ברוך הוא כלל בכל עניני העולם השפל, בין באנשים או בשאר בעלי חיים, והוא דעת הכופרים, רע ומר.
ואנחנו בעלי הדעת האמיתים לפי מה ששמעתי, נשים השגחתו ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, שכל מין מן המינים הנבראים בעולם, יתקיים לעולם, לא יכלה ויאבד כלו, כי בהשגחתו ימצא קיום לכל דבר. ובמין האדם נאמין כי השגחתו ברוך הוא על כל אחד ואחד בפרט, והוא המבין אל כל מעשיהם
(תהלים לג טו). וכן קבלנו מגדולינו, וגם נמצא על זה הרבה כתובים יורו כי העניין כן.
ולכן הזהירתנו התורה כי בהגיע אל האדם החולי הרע, והוא הצרעת, שלא יקחנו דרך מקרה, רק יחשוב מיד כי עוונותיו גרמו, וירחיק מחברת בני אדם כאדם המרוחק מרוע מעשיו, ויתחבר אל המכפר המרפא שבר החטא, ויראה אליו ניגעו, ובעצתו ובדבריו ובפשפוש מעשיו יוסר מעליו הנגע, כי האל ברוך הוא שמשגיח עליו תמיד יראה מעשה תשובתו וירפאהו, וזהו עניין ההסגרין כמו שאמרנו.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(שבועות שם) שאין מראות נגעים אלו שאמרנו מטמאין עד שיראו עמוקין מן העור, ולא שיהיו עמוקים ממש במישוש, אלא שייראו בו בראית העין, כעין מראה החמה שנדמית לרואים עמוקה מן הצל.
ומה שאמרו
(נגעים פ''ו מ''א) ששיעור הצרעת הוא כגריס הקלקי, כלומר שאם יראו בעור בשר האדם מאותן מראות כשיעור זה נקרא צרעת, אבל פחות מזה השיעור אין זה צרעת. והשיעור הזה הוא מקום מרובע בעור מחזיק שש שערות רוחב ושש אורך שהוא בתשבורת מקום שלושים ושש שערות. היה ברוחבו חמש שערות אפילו אורכו אמה, אין זה צרעת, דרוחב שש שערות בעינן.
כל מקום שנאמר בתורה בהרת הוא הדין לארבע המראות.
ושלושה סימני טומאה הן, שער לבן, מחית בשר חי, ופשיון.
כיצד
? מי שנולד בו שאת או ספחת או בהרת ובה שער לבן או מחיית בשר חי, כשיראנו הכהן יאמר לו מיד שטמא מוחלט הוא.
לא היה בו שער לבן ולא מחיה, יסגירנו שבעת ימים. ואם פשה הנגע, יחליטנו מיד גם כן, שגם הפשיון הוא סימן טומאה, כמו שאמרנו.
לא נולד בו אחד משלושה סימני טומאה בשבוע של הסגר ראשון, יסגירנו בשבוע שני. ואם נולד בו אחד משלושה סימני טומאה אלו, יחליטנו לטמאה ואם לאו, יטהרנו, שאין הסגר לצרעת עור בשר יותר משני שבועות.
ואם אחר כך שטהר אותו יולד בו אחד משלושה סימני הטומאה, יטמאנו מיד גם כן, שאותם שלושה סימני טומאה לעולם מטמאין בין בתחילה בין אחר ההסגרין.
נגע הצרעת שהיתה לבנה הרבה כמו הצמר הלבן והשלג, ואחר כך כהה, וחזרה כמראה קרום הביצה וסיד ההיכל, אין זה סימן טהרה כלל, אלא הרי היא בטומאתה ממש כמו בתחלה, עד שיכהה למטה מלהן קרום ביצה, ואז הוא נקרא בהק וטהור.
ואם תשאל אם כן מהו שנאמר בתורה
(ויקרא יג ו) והנה כהה הנגע בעור וטהרו הכהן
? תשובתך, שזה נאמר בשכהה הנגע למטה מקרום ביצה, אבל בקרום ביצה ולמעלה ממנו אין זה כהוי שעדין מכלל מראות הטמאים הוא. ומה שנאמר ולא פשה הנגע בעור וטהרו, יורה שכל זמן שלא פשה כלל, ולא נולד בו אחד משאר סימני הטומאה שאמרנו, אף על פי שלא כהה אלא עמד בעיניו, מכיון שלא פשה, טהור הוא.
ודיני המקומות שבאדם שאין מתטמאין משום צרעת, ודיני שערי מחיה ופשיון ושער לבן גם כן בכמה מטמא, ודיני נגעי הראש והזקן, ועניינו שהוא נפילת השער שבהם מעיקרו וישאר מקום פנוי וזהו נתק, ואין נתק פחות מכגריס. ודיני כיצד מגלחין אותן, וסימני טומאתו וטהרתו.
ודין מה שאמרו שהכל מתטמאין בנגעים ואפילו קטן בן יומו והעבדים, אבל לא גוים ולא גר תושב.
ודין מה שאמרו שהכל כשרים לראות הנגעים, אבל הטומאה והטהרה ביד הכהן. כיצד
? כהן שאינו יודע לראות חכם ישראל רואהו ואומר לו לכהן אמור 'טמא' והוא אומר 'טמא', או אמור 'טהור' והוא אומר 'טהור'.
ויתר פרטיה מבוארים במסכת נגעים
(פרקים א ד ו) [הלכות טומאת צרעת פ''י].
בכל זמן שיהיו כהנים בקיאין רואין אותן. כן נראה מדברי
הרמב''ם זכרונו לברכה. ואף על פי שאי אפשר להביא קורבן עכשיו, לכשיבנה בית המקדש ויהיה אפשר להביא קורבן בטהרתו מצרעתו, יביא קורבן.
וכל מי שנצטרע ולא התנהג על פי התורה הכתובה במצורע, אלא שלקח הדבר בדרך מקרה ולא חש לבוא אל הכהן ולהראותה לו, ביטל עשה זה, ומן האמת שיהיה עונשו שתדבק בו הצרעת לעולם. ולטובים ייטיב ה’ יתברך וירפא.
וכבר כתבתי למעלה סדר ביום השמיני בטומאת שמונה שרצים מצוה קנ''ט, ש
הרמב’’ן זכרונו לברכה לא ימנה בחשבון המצות דיני הטומאות כולן, כגון טומאת נבילות ושרצים ואוכלים ומשקין, נידה ויולדת וזבה וזב ושכבת זרע וצרעת אדם ובית ובגד וטומאת מת וטומאת ימי נידה וטהרתן, והוא כתוב בספר המצות שלו
(עשין צו) ראיות ברורות בזה העניין מושכות כל לב שומען.
ועם כל זה, מדרך
הרמב''ם זכרונו לברכה לא נטה במנין, כאשר יעדתי בתחלת הבנין.
מצווה קע: מצוות עשה שיהא המצורע טמא ומטמא - ספר מצוות ה'
(עשה עו) מצוות עשה שיהא המצורע טמא ומטמא.
שנאמר: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו'"
ויקרא יג, ב.
מראי מקומות:
מסכת נגעים; שבועות דף ב';
רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק א' הלכות א'-ג';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ק"א;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רל"ד.
