מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



קפח. שלא להתעדן באחת מכל העריות - ספר החינוך

שלא נתעדן באחת מכל העריות. והן קרובות ואשת איש ונידה, ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונישוק וכל הדומה לאלו הפעולות הרעות שמעמיקין בהן בעלי הזימה ההולכים אחרי ההבל ויהבלו.
שנאמר (ויקרא יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ופרשו, כאלו אמר לא תעשה שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה. וכן דרשו זכרונם לברכה לא תקרבו לגלות, אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? תלמוד לומר ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב, אין לי אלא נידה בבל תקרב ובל תגלה, מנין לכל העריות? תלמוד לומר לא תקרבו לגלות, ושם נאמר (שם כט) ונכרתו הנפשות העושות, שמא תאמר יהיו חייבים כרת על הקריבה לבד? תלמוד לומר 'העושות' ולא 'הקרבות'.

ונכפל הלאו באיסור זה באמרו (שם כו) ולא תעשו מכל התועבות, שיכלול כל עניינים אלה שהם תועבת ה’ יתברך, כלומר שהעושה אותן ירחק מן הטובה, ומסיר מעליו השגחת ה’ ברוך הוא. וזהו פירוש תעוב ה’ יתברך בכל מקום לפי מה ששמעתי. וגם כן מה שכתוב בסוף העניין, כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם (יח כז) ואקוץ בם (כ כג). העניין לומר, שהמדה מגונה מאוד, וכל דבר רע ומאוס ביותר יכנה הכתוב כאלו ה’ יתברך שונא אותו, והכל על עניין שאמרנו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה בכל מקום כדי לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמוע.
ולשון ספרא (שם ח ח) כמעשה ארץ מצרים... וכמעשה ארץ כנען וגו', יכול לא יבנו בנינים כמותם? תלמוד לומר ובחוקתיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולא בנינותיהם. ושם נאמר: מה היו עושין? האיש נושא איש ואשה נושאת אשה, ואשה נשאת לשני אנשים.

משורשי המצווה
הרחקת הזימה כתבתי בפרשת וישמע יתרו בלאו דלא תנאף (מצוה לה) מה שידעתי. וזאת המצוה גם כן מאותו השורש היא, שנמנעו מלהתקרב עם הערוה שום קרבה, לפי שידוע כי הקרבה סיבה אל גלוי ערוה, ימשכו (ימצאו) כמה תקלות וכמה הפסדין כמו שכתבתי שם. ואמנם אותו הטעם יספיק באשת איש, אבל בקרובות עדיין צריכין אנו לטעם אחר, ובאזהרת ערות אם (לקמן מצוה קצ) נכתוב בו מה שנדע בעזרת השם.

מדיני המצוה
מה שאסרו חכמים זכרונם לברכה בזה לגדר, והוא שלא יקרוץ אדם בידיו וירמוז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחק עמהם כלל, ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו, ושלא להביט בנשים כלל ואפילו בפני כלה בכוונת הנאה, ואפילו באצבע קטנה שלהן אסרו להסתכל, חוץ מאשתו של אדם שמותר לו להביט ביופיה, ואפילו בעודה נידה, מפני שהיא מותרת לו לאחר זמן, וחזקה בישראל שיצרו מסור בידו בכגון דבר זה שתלוי בזמן. ודוקא במקום מגולה שבה התירו להסתכל בעודה נידה, אבל לא במכוסה כדי שלא ילבשנו יצר הרע.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה גם כן, שאסור להסתכל אפילו בשערה של אשה האסורה לו, ואפילו לשמוע קולה לכוונה שיהנה בה אסור, ואפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה, כלומר בבגדים נאים שדרכן לעשותן מבגדים צבועים אסור להסתכל בהן, כל זמן שמכיר האשה הלובשת אותן, לפי שמתוך ראיית המלבוש יבוא להרהר בה. והרחיקו גם כן שלא לשאול בשלום אשת איש כלל, ואפילו על ידי בעלה.

ורבו פרטי הריחוקין שהזהירו עליהן בעניין זה. אבל כלל הדבר הוא, שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים, לא במעשה ולא בדבור, ולא שום רמז לקרב דעת האשה הקלה עם דעתו, אלא באשתו לבד. וכעניין זה היה מוכיח הנביא אנשי דורו באמרו להם (ירמיהו ה ח) איש אל אשת רעהו יצהלו. כלומר, לפי דרכם שנראה כאלו אינם מתכונים לכך, ירמזו לנשי רעיהם רמיזות של ניאוף, ומגביהים קולם בעניין שישמעו אותן הנשים ויתעורר יצרם אל אהבת הנואף. ואין באפשר להגיד פרטי העניינים שידע האדם לעשות לקרב אליו דעת האשה שהיא קלה, ולכן הזכירו זכרונם לברכה מהם קצת, ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמור עצמו לפי מה שימצא את גופו, כי ה’ יראה ללבב.

ומכל מקום, לפי הדומה, מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב, ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר כיון שאני מוצא עצמי כן מה אכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך, שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה (סוכה נב, א) באמרם כי היצר בתחילה חלש מאוד, והולך ומתחזק על האדם הרבה.
ואתה בני הזהר על זה מאוד. ואל יבטיחך יצרך, ואם אלף ערבים יתן לך.
וזה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה, כלומר שאפילו במה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה בנשים לא היו קצת מהן חוששין, אין זה סתירה כלל לדברי, דבמקום מצוה הוא דוקא שהיו מקילין קצת, כמו שמצינו (ברכות כ, א) ברבי יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים וילדו בנים נאים כמותו, והוא לא היה מסתכל בהן חלילה. ורבי (כתובות יז, א) ורב אחא דהוה נקיט כלתא אכתפיה, למצוה שהיה עושה כן כדי לשמחה, וקצת עניינים כיוצא באלו.

ועוד שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצות, והיתה מפורסמת כונתם לכל העולם כשמש, ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצות. אבל אנחנו עכשו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בעניינים אלו כלל, אלא לשמור כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט, ובמה שלא הזכירו הם, יש על כל אחד ואחד לעשות כפי מה שימצא את גופו מוכן. כמו שאמרנו, שאם הוא מוצא את עצמו שצריך גדר, אף על המותר יגדור עצמו, כמו שמצינו (קדושין פא, ב) אחד מן החכמים שאמר הזהרו בי מפני בתי. ואף על פי שמותר לאדם להתיחד עם בתו, כמו שנכתוב בעזרת השם, לפי שעניין זה קשה מאוד ויצר הרע חזק בו.

על כן צריך כל אדם להרבות בשמירה. ואם יחשוב האיש בפגעו באשה נאה כי גיהנם פתוח בין ריסי עיניה, ובאש תמיד תוקד כל הקרב אליה, ויחזיר כל מחשבותיו אל הדברים האלה לא תהיה לו לפוקה.
ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ה, א) שאם אין כוח בידו להמית היצר ולהרחיק מחשבתו ממנו, שיקרא קריאת שמע או יעסוק בתורה, והודיעונו שעל כל פנים ימות בכך, כמו שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא א), שאם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג כט) הלא כה דברי כאש וגו'.

ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה במצוה זו, שאסור להתיחד עם כל העריות דבר תורה, בין זקנה בין ילדה, שהיחוד לגלות ערוה הוא גורם, חוץ מן האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נידה שמותרין, חוץ מחתן שפרסה אשתו נידה קודם שיבעל. ומותר להתיחד עם הזכר ועם הבהמה שלא נחשדו ישראל על כך.
כשארע מעשה אמנון ותמר (ע''ז לו, ב) גזר דוד ובית דינו על יחוד דפנויה. שמאי והלל גזרו על יחוד גויים. והתירו זכרונם לברכה (קדושין מא, א) להסתכל בפני פנויה למי שמסתכל בה לדעת שישא אותה לאשה אם תהיה נאה בעיניו. וגם אמרו שראוי לעשות כן, שלא ישא אדם עד שיראנה כדי שלא יבוא לגרשה אחר כן אם תתגנה בעיניו.
ויתר פרטי המצוה מבוארים בהרבה מקומות בתלמוד בפזור [א''ה סימן כא].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות. ועובר עליה וקרב אל הערוה קרוב בשר כדי שיהנה ממנה, במזיד ובהתראה לוקה. ואם עבר על שאר הדברים שאסרו זכרונם לברכה להרחקה, כגון השחוק וקלות ראש, והתרו בו ולא נמנע, היו מכין אותו מכת מרדות.
והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב שלא נמנה לאו זה דקריבה במנין הלאוין, שכל הרחקת הקריבה, דרבנן היא. והראיה מה שאמרו זכרונם לברכה אמר רבי יוסי ברבי בון היא 'בל תקרב' היא 'בל תגלה', כלומר שאין בקריבה לאו, אלא לאו דגלוי. ויתר ראיותיו רבות בספרו במצוה שמ''ז.

מצווה קפט: מצוות לא תעשה, שלא ליקרב לעריות אפילו בלא ביאה - ספר מצוות ה'

[לא תעשה צח] מצוות לא תעשה, שלא לקרב לעריות אפילו בלא ביאה.
שנאמר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" ויקרא יח, ו.

מראי מקומות:
שבת דפים י"ג, ס"ד; קדושין דף ע' ע"ש; יבמות דף ס"ב; עבודה זרה דף כ'; סנהדרין דף ע"ז; נדה דף י"ג;
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"א;
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שנ"ג;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קכ"ו;
שו"ע אבן העזר סימנים כ"א-כ" ד; ועיין פירוש המשנה לרמב"ם פרק ז' סנהדרין.

המצווה השנ"ג ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלהתענג באחת מכל העריות ואפילו בלי ביאה, כגון החיבוק והנישוק וכיוצא בהן מפעלות שאדם נהנה בהן.
והוא אומרו יתעלה באזהרה על זה:
"איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה" (שם, ו),
כאילו אמר: לא תתקרבו אליהם קרבה המביאה לגלות ערווה.
ולשון ספרא:
",לא תקרבו לגלות ערווה', אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב?
תלמוד לומר: 'ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב' (שם, יט).
אין לי אלא נידה בל תקרב ובל תגלה, ומנין בכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו?
תלמוד לומר: 'לא תקרבו לגלות ערוה'".
ושם נאמר:
"ונכרתו הנפשות העשת", מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: 'לא תקרבו' יכול יהו חייבין כרת על הקריבה –
תלמוד לומר 'העשת', לא הקרבות.
וכבר נכפל הלאו באיסור הדברים המכוערים האלה ואמר:
"לבלתי עשות מחקות התועבת" (שם, ל).
אבל אמרו:
"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו" (שם, ג), אינו מזהיר בשני לאווין אלו מחוקות התועבת בלבד, אלא מזהיר בהם מהתועבות עצמן שביאר אחר כך, כלומר שהביא שני לאווין כלליים על כל העריות.

וכאשר הזהיר על מעשה ארץ מצרים ומעשה ארץ כנען – וזה כולל כל מה שהיו עושים,
הזימה
ועבודת האדמה
ומרעה המקנה
וישוב בארץ גם כן,
לפיכך חזר וביאר שאותם המעשים שהזהרתיך מהם הם אלו ואלו:
ערוות לא תגלה
וערוות לא תגלה,
וכמו שביאר בסוף העניין ואמר: "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ" (שם, כז).

ולשון ספרא:
"יכול לא יבנו בניינות ולא יטעו כרמים כמותם –
תלמוד לומר: 'ובחקותיהם לא תלכו' (שם, ג),
לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם".
ושם אמרו:
"ומה היו עושין? האיש נושא איש והאשה נושאה אשה ואשה נשאת לשני אנשים".

הנה נתבאר שהלאווין האלה שהם כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו הם אזהרה על ביאת כל העריות על דרך הכלל, וחזר וכפל את הלאו בהן, כל ערווה לבדה.

וכבר ביארנו אנו את כל דיני המצווה הזאת בפרק ז' מסנהדרין בפירוש המשנה וביארנו שלוקין עליהם.

וממה שאתה צריך לדעת, שכל אשה שחייבים על ביאתה כרת – הרי הנולד מאותה הביאה שיש בה חיוב כרת נקרא: ממזר, הוא שקראו ה' ממזר, בין שאותה הביאה בזדון בין בשגגה – הולד ממזר, חוץ מן הנידה בלבד שהולד ממנה אינו ממזר אלא נקרא: בן הנידה.

וכבר נתבאר עניין זה בפרק ד' מיבמות.