רכח. שלא לעשוק - ספר החינוך

שלא נחזיק במה שיהיה בידינו מזולתנו דרך אונס או דרך דחיה ורמאות, כמו אנשי און שדוחים בני אדם לאמור להם לך ושב כדי לסבב שישאר להם מה שבידם מזולתם.
וזאת היא מידה רעה ביותר, והרחיקתנו תורתנו השלמה ממנה, והזהירה בכך בזה המקום, דכתיב (ויקרא יט יג) לא תעשוק את רעך. כי מחזיק ממון מזולתו בזה העניין שאמרנו, נקרא עושק.
ובכלל עושק הוא גם כן כל שהוא חייב לחברו ממון מעויין [מוגדר] ועושק אותו, כגון כובש שכר שכיר וכיוצא בו. דלא בעינן שיבוא ממש ממון מיד העשוק ליד העושק, אבל כל שיש אצלו תביעת ממון מעויין, והוא דוחה אותו מחמת אלמות שיש בו, או כל צד רמאות, נקרא עושק. ואף על פי שהעושק והגזלה והגנבה עניין אחד הוא, עם היות שהמעשה חלוק זה מזה, כי כוונת שלושתן שלא יקח האדם ממון מזולתו משום צד, לפי שבשלושה דרכים אלו יחמסו בני אדם זה את זה, פרטן הכתוב כולן, והזהיר בכל אחד בפני עצמו. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה במציעא פרק המקבל (קיא, א) רבא אמר זהו עושק זהו גזל, ולמה חילקן הכתוב? לעבור עליו בשני לאוין.

ופירוש עניין זה ועיקר הטעם לפי דעתי הוא משני צדדין:
האחד, שכל מה שרצה האל ברוך הוא להרחיק ממנו לטובתנו ריחוק גדול, הירבה לנו בו אזהרות רבות.
ועוד לנו תועלת נמצא בריבוי האזהרות. והוא כמו שאמרו זכרונם לברכה (מכות כג, ב), שרצה המקום לזכות את ישראל, ולפיכך הירבה להם מצות.
והכוונה להם באומרם מצות גם על האזהרות, שהרבה להם אזהרות הרבה במה שהיה אפשר להודיע באזהרה אחת. כמו בכאן, שהיה אפשר להזהירנו דרך כלל, לא תקחו ממון מזולתכם שלא כדין. ונתרבו האזהרות לנו בדבר, כדי שנקבל שכר הרבה על הפרישה מן העבירה.
וכמו כן בכל מקום שאמרו זכרונם לברכה לעבור עליו בהרבה לאוין, כן נפרש הדבר. שאין לפרש חלילה שירצה ה’ יתברך לבוא בעלילה על בריותיו, ולכן שירבה הנקם עליהם, כי חפץ ה’ ברוך הוא וברוך שמו לזכות בריותיו, לא לחייב, אבל יזרז אותם זרוז אחר זרוז למען ילמדו יקחו מוסר, ויזכו בהתרחקם מן העבירה זכות רב.
וזה הטעם ליודעי דעת - דבש וחלב.

שורש המצווה ידוע, כי היא מן המצוות שהשכל מחייב אותן.
דיני המצוה בבבא קמא, ועיקר בפרק תשיעי ובפרק עשירי [ח''מ סימן שנט].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן
והעובר עליו ועשק את חבירו, עבר על לאו זה, והוא לאו הנתק לעשה, כלומר שישיב החמס אשר בכפיו וירצה את חבירו על שהקניטו והכעיסו. וכבר הודיעונו זכרונם לברכה (ברכות לב א) שגדול כוח בעלי תשובה.
והרב הצרפתי (סמ''ג לרבינו משה מקוצי ל''ת קנו) כתב בחשבון המצות, מכיון דאשכחן דאמר רבא דעושק וגזל חד הוא, לא נמנה לאו דעושק במנין הלאוין, והוא ימנה במקום זה ולא יהיה כקרח וכעדתו. כלומר שלא נחזיק במחלוקת.

ולדעתנו אנו אין כונת רבא שלא ימנו בשני לאוין, אלא לעבור בגזל בשני לאוין, ובעושק גם כן, ומכיון שעניינן חלוק, נמנה אותם בשני לאוין, כמו הגזלה והגנבה, שאף על פי שעניין שניהם הוא שלא נקח ממון מזולתנו, אין ספק כי לשני לאוין הן נחשבין בתרי''ג מצות.

מצווה רכט: מצוות לא תעשה, שלא לעשוק - ספר מצוות ה'

[לא תעשה קלג] מצוות לא תעשה, שלא לעשוק את חברו.
שנאמר: "לא תעשוק את רעך" ויקרא יט, יג.

מראי מקומות:
בבא קמא דף ע"ט; בבא מציעא דף י"א; בכורות דף י"ג;
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א' הלכה ד';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רמ"ז;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קנ"ו והוא מסופק אי למנאו בחשבון או לכללו בלאו דלא תגזול עיין לקמן בלאוין ד
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול סימן ט"ו;
שו"ע חושן משפט סימן שנ"ט.

המצווה הרמ"ז ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלהשתלט על החובות הקבועים עלינו לבל נחזיק בהם ולא נשלמם.
והוא אומרו יתעלה:

"לא תעשק את רעך ולא תגזל" (ויקרא יט, יג).

והוא שהגנבה היא לקיחת דבר של הזולת בתחבולה ובהסתר, והזהרנו ממעשה זה באמרו: "לא תגנבו", כמו שביארנו;

והגזל הוא לקיחת דבר של הזולת באונס וחזקה בגלוי כמו שעושים שודדי הדרכים, והזהרנו גם על מעשה זה באמרו: "לא תגזל";

והעשק הוא שיהא לזולתך אצלך חוב מסוים, כלומר: שנקבע לו אצלך ובאחריותך ממון ואתה מחזיק בו ואינך מוסרו לו בין דרך אונס בין שלא דרך אונס, אלא בלך ושוב או ברמיה. הזהרנו גם על מעשה זה באמרו יתעלה: "לא תעשק את רעך".

ובפירוש אמרו בספרא:

"לא תעשוק – עושק שהוא של ממון, ואיזה?
זה הכובש שכר שכיר" וכן כל הדומה לו.

והמשיל בשכר שכיר, לפי שהוא חוב הקבוע עליך אף על פי שלא מסר לך ממון משלו ולא בא לידך אתה ממנו שום ממון, ואף על פי כן, כיון שנקבע לו אצלך חוב הזהרת מלהחזיק בו.

וכבר נכפל הלאו בעניין זה והביא לדוגמא דבר זה בעצמו ואמר: "לא תעשק שכיר" (דברים כד, יד), ענינו: לא תעשוק את השכיר לפי שהוא עני ואביון, כדרך שאמר בו: "ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא" (שם, טו).

ולשון ספרי:

"לא-תעשק שכיר ועני ואביון',
והלא כבר נאמר: 'לא תגזל?
מלמד שכל הכובש שכר שכיר – עובר משום
בל תעשק, ובל תגזל, ובל תלין פעלת שכיר, ומשום ביומו תתן שכרו".

ושם אמרו בפירוש עניין אמרו

"עני ואביון"

אמרו:

"ממהר אני להפרע על ידי עני ואביון".

והעובר על העשק דינו בעונש ודין הגזלן שווה.
אמר יתעלה:

"וכחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו" (ויקרא ה, כא).