רלא. שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה - ספר החינוך

שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה. ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר (ויקרא יט יד) לא תקלל חרש.
ובא הפירוש עליו: מי שאינו שומע קללתך, וכן תרגם אונקלוס. ולשון ספרא (קדושים ב יג) אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר (שמות כב כז) בעמך לא תאר. אם כן למה נאמר חרש? מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים. אף על פי שאין בנו כוח לדעת באי זה עניין תנוח הקללה במקולל, ואי זה כוח בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט, תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער.

ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות נאמר כי משורשי המצוה שמנענו ה’ מהזיק בפינו לזולתנו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה, וכעין עניין זה אמרו זכרונם לברכה (מו''ק יח א) ברית כרותה לשפתים. כלומר, שיש כוח בדברי פי אדם.

ואפשר לנו לומר, לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים. ותרגם 'לרוח ממללא', נתן בה כוח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה. ועל כן ידענו, ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי העניין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקולל.

והרמב''ם זכרונו לברכה אמר בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס. ועוד האריך בעניין בסיפרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה העניין מצד המקלל, שלא ירגיל נפשו אל הנקמה וכעס ואל פחיתות המידות. וכל דברי רבותינו נקבל, עם היות לבבנו נאחז במה שכתבנו יותר.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה, א) שאסור לקלל בשום עניין, ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם מן השמות כגון יה, שדי ואלוה, וכיוצא בהן או בכנוי. ובכל לשון שקלל בשם או בכנוי מן הכנויין, כגון חנון, קנוא, וכיוצא בהן, חייב, שהשמות שקוראין בהן הגוים להקדוש ברוך הוא הרי הן בכלל הכנויין.
ומה שאמרו (שם לו, א) שאפילו המקלל את עצמו לוקה, שנאמר (דברים ד ט) השמר לך ושמר נפשך מאוד.
ומה שאמרו במכלתא לא תקלל חרש באומללין שבאדם. ועוד אמרו שם:
שהכתוב אומר (שמות כב כז) ונשיא בעמך לא תאר וגו'. אחד דיין ואחד נשיא במשמע, ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל? לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים: בן נשיא שקילל אביו חייב עליו משום האב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאר [ח''מ סי' כו].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
והעובר עליה וקילל בשם או בכינוי אחד מישראל, במזיד ויש עדים והתראה - לוקה, שזהו אחד משלושה לאוין (תמורה ג א), שאף על פי שאין בהן מעשה, ולא נאמר בהן בפירוש בתורה מלקות - לוקין עליהן. והשנים האחרים הם: נשבע וממר, שמפורש בגמרא סנהדרין.

מצווה רלב: מצוות לא תעשה, שלא לקלל ישראל אפילו חרש - ספר מצוות ה'

[לא תעשה קלו] מצוות לא תעשה, שלא לקלל אדם כשר מישראל.
שנאמר: "לא תקלל חרש" ויקרא יט, יד.

מראי מקומות:
שבועות דף ל"ה;
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ"ו;
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שי"ז;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רי"א;
שו"ע חושן משפט סימן כ"ז;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קכ"ג; מקלל עצמו חשבו
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול ללאו בפני עצמו בלאוין רי" ב.

המצווה השי"ז ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלקלל איזה אדם מישראל,
והוא אומרו:

"לא תקלל חרש" (ויקרא יט, יד).

ושמע ממני מה הוא עניין אמרו: חרש.
כשהנפש מתעוררת להנקם מן המזיק לפי אופן הנזק הנקבע בדמיון, לא תחדל להתעורר עד אשר תעניש את המזיק לפי אופן הנזק הנקבע בדמיון; ורק כשתענישנו תשוך אותה ההתעוררות ותעדר אותה הצורה מן הדמיון.

יש שתענישהו בקללה ובזיון בלבד ותשוך, בדעתה את ערך הנזק שיגיע למזיק באותם הדברים ואת בושתו בהם.

ויש שהדבר הוא גדול יותר ולא תשוך אותה התעוררות עד שיושמד כל רכושו, ואז תשוך, בדעתה את ערך הצער שהגיע לו באבדן רכושו.

ויש שיהא הדבר חמור יותר ולא תשוך, עד שתענישהו בגופו במיני מכות וחיסור אברים.

ויש שיהא הדבר חמור יותר ולא תשוך אותה ההתעוררות, עד שיקח את נפש המזיק וישמידהו מן המציאות – וזוהי התכלית.

ויש שתהיה התעוררות הנפש מועטת מכדי בקשת עונש המזיק מחמת קלות חטאו, עד שתשוך בצעקה וכעס עליו וקללה – אפילו לא ישמע אילו היה נוכח שם.

וזה מפורסם ממעשי בעלי החמה והכעס שנפשם שוככת בשיעור כזה בחטאים הקלים מאד, אע"פ שלא ידע החוטא על כעסם ולא שמע קללתם. והיה עולה בדעתנו שכוונת התורה, שאסרה קללת אדם מישראל, היא: אם הוא שומע את זה, מחמת הבושה והצער המגיעים לו;

אבל קללת החרש כיון שאינו שומע ואינו מצטער בכך, הרי אין חטא בדבר – לפיכך השמיענו שהוא אסור, והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס.

וכך מצאנו בעלי הקבלה [ש]הביאו ראיה לאסור קללת כל אדם מישראל ממה שנ': "לא תקלל חרש".

ולשון ספרא:

"אין לי אלא חרש, מנין לרבות את כל האדם?
ת"ל: 'בעמך לא תאר',
אם כן למה נאמר: 'חרש'?
מה חרש מיוחד שהוא בחיים; יצא המת שאינו בחיים".

ובמכילתא:

",לא תקלל חרש' – דבר הכתוב באומללין שבאדם".

ומה שאמרנו לוקה –בתנאי שיקלל בשם, וכן אם קלל עצמו – לוקה.

הנה נתבאר לך שהמקלל את חברו בשם – עובר בלאו אחד,
והוא אומרו: "לא תקלל חרש"; והמקלל איזה דיין – עובר בשני לאווין ולוקה שתים;
והמקלל נשיא – לוקה שלוש.
ולשון המכילתא:

"אני אקרא 'נשיא בעמך' אחד נשיא ואחד דיין במשמע, ומה ת"ל: 'אלהים לא תקלל'?
לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
מכאן אמרו: יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים.
בן נשיא שקלל את אביו – חייב עליו משום ארבעה דברים:
משום האב,
ומשום דיין,
ומשום נשיא,
ומשום 'בעמך' מכל מקום".

הנה נתבאר מה שהזכרנו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ד משבועות.