המצווה הס' ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו שיהא כל קורבן שנקריב מן הבהמה בן שמונה ימים ולמעלה
ולא פחות מזה, וזו היא מצוות מחוסר זמן בגופו.
והוא אומרו יתעלה:
"והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקורבן" (ויקרא כב, כז).
וכבר נכפל צווי זה בלשון אחר,
והוא אומרו:
"שבעת ימים יהיה עם-אמו" (שמות כב, כט).
מצווה זו כוללת את כל הקורבנות, קורבן יחיד וקורבן צבור, על סוגיהם השונים.
וממה שאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה" - משמע שקודם לכן לא ירצה. הנה נתבררה האזהרה להקריב מחוסר זמן; אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה, ולפיכך אין לוקין עליו, שכן מי שהקריב מחוסר זמן אינו לוקה, כמו שנתבאר בפרק, 'אותו ואת בנו' ושם נאמר: "הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בספרא ובסוף זבחים.
רצג. מצות הקורבן שיהיה משמונה ימים ולמעלה - ספר החינוך
שיהיה כל קורבן שנקריב מן הבהמה מבן שמונת ימים ומעלה, לא פחות מזה, וזאת היא מצות מחוסר זמן בגופו.
והמקרא המזהירנו בזה הוא שכתוב
(ויקרא כב כז) שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה. ודברי התורה נוטריקון הם, ומורה הכתוב, שקודם לכן לא ירצה הקורבן, וזה וכיוצא בו יקראו זכרונם לברכה לאו הבא מכלל עשה עשה. ולפיכך אין לוקין עליו, וכמו שבארו זכרונם לברכה בחולין פרק אותו ואת בנו שאמרו שם
(פ, ב) לעניין מלקות הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה.
מה שהקדמנו בעניין הקורבן על צד הפשט, כי בכוח הפעלה, יתעורר האדם להכשיר מעשהו, ולכן נצטוה להיות פעולת הדברים שבהן הכשר המעשה שלמה בכל כוחו. ומשלמות הקורבן, שיהיה מבן שמונת ימים והלאה כי קודם לכן, איננו ראוי לכל דבר ולא יחמוד איש אותו לאכלה לסחורה ולתשורה.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(שם כב א), שתורים שלא הגיע זמנן שהן אסורין לקורבן כמו בהמה שלא הגיע זמנה, וכן בני יונה גדולים הרבה אסורים. והטעם בהם, שהגדלות בהן נחשב כמום, ודרך כלל אמרו חכמינו זכרונם לברכה במשנה
(שם), בתורים ובני יונה, שתחלת הצהוב שבזה ושבזה, פסול, לפי שהוא גדלות ביונים וקטנות לתורים.
ודרשו זכרונם לברכה בזה המקרא
(שם לח, ב) כי יולד פרט ליוצא דופן, שפסול לקורבן, תחת אמו פרט ליתום, כלומר שנולד אחר שנשחטה אמו. ומן הדומה, שבכל זה אפשר לומר, שאין השלמות בהן כמו בנולדים כדרכו של עולם, וכבר כתבתי
(מצוה רפו) כי החיוב להיות הקורבן בתכלית השלמות מכל צד.
ויתר פרטיה מתבארים בספרא וסוף מסכת זבחים.
כי להם מצות הקורבן ועל ידם יתקרבו, והם הוזהרו מן הדומה בעניין, אבל מכל מקום ראיתי לרמב''ם זכרונו לברכה שכתב, וזה לשונו:
וכן המקדיש מחוסר זמן הרי זה כמקדיש בעל מום עובר, ואינו לוקה, כמו שבארנו, עד כאן.
נראה מדבריו שהוא סובר, שחיוב מצוה זו אף על הישראל המקדיש אותו. וכיון שכן, יש לנו לומר לדעתו שחיוב מצוה זו בין בכהנים בין בישראלים ובזכרים ונקבות.
והעובר על זה והקריב מחוסר זמן או הקדישו, לדעת
הרמב''ם זכרונו לברכה ביטל עשה, אבל אינו לוקה, לפי שהוא לאו הבא מכלל עשה, כמו שכתבנו.
מצווה רצד: מצוות עשה שיהיה כל קורבן בן שמונה ימים - ספר מצוות ה'
(עשה קט) מצוות עשה שיהיה קרבן בן ח' ימים.
שנאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'"
ויקרא כב, כז.
מראי מקומות:
זבחים דף קי"ב; חולין דף פ"א;
רמב"ם הלכות איסורי המזבח פרק ג' הלכה ח';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ס';
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קעח.
