המצווה הס"ג ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו על חילול השם.
והוא הפך קידוש ה' שאנו מצווים בו, ושקדם ביאורו במצוות עשה התשיעית.
והוא אומרו יתעלה:

"ולא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב).

עוון זה נחלק לשלושה חלקים: שנים על הכלל ואחד על היחידים [שבעם].

החלק הכללי הראשון הוא שכל מי שדרשו ממנו לעבור על אחת מן המצוות בשעת השמד, אם האנס מתכוון להעביר בין במצוות קלות בין במצוות חמורות;
או מי שדרשו ממנו לעבור על עבודה זרה או גלוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד – הרי זה חייב למסור נפשו ויהרג ואל יעבור, כמו שביארנו במצוות עשה התשיעית.
ואם עבר ולא נהרג – הרי זה חילל את השם ועבר על לאו זה.

ואם היה זה ברבים – כלומר: במעמד עשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ועבר על אמרו יתעלה "ולא תחללו את שם קדשי" ועוונו חמור מאד;

אבל אינו לוקה מפני שהוא אנוס, לפי שאין בית דין רשאי לקיים עונש מלקות או מיתה אלא על מזיד ברצון בעדים והתראה.

ולשון ספרי בנותן מזרעו למלך:

"ונתתי אני את פני באיש ההוא" (שם כ, ה),
אמרו: "ההוא – לא אנוס ולא שוגג ולא מטעה".

הנה נתבאר לך שעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת, כל שכן מיתת בית דין, אבל עבר על חלול השם.

והחלק השני הכללי – גם כן שיעשה האדם עברה שאין בה תאווה ולא הנאה, אלא מראה במעשיו הזילזול וההפקרות – הרי גם זה מחלל שם שמים ולוקה,
ולפיכך אמר:

"ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך" (שם יט, יב),

לפי שזה מראה על הזילזול בעניין זה, ואין הנאה גופנית בכך.

והחלק שעל היחידים [שבעם] – הוא: שיעשה אדם ידוע בחסידות וביושר איזה מעשה הנראה להמון שהוא עבירה ושכגון מעשה זה אין ראוי לאותו חסיד לעשותו, אף על פי שהוא מעשה מותר – הרי זה חילל את השם.
והוא אומרם:

"היכי דמי חילול השם: כגון אנא דשקלנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר.
ר' פלוני אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ולא תפילין".

וכבר נכפל לאו זה ואמר:

"ולא תחלל את שם אלהיך אני ה'" (שם יח, כא).

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפסחים ובסוף יומא.

רצה. שלא לעשות דבר שיתחלל בו שם שמים בין בני אדם - ספר החינוך

שנמנענו מחלול ה’ יתברך, והוא הפך קידוש ה’ שנצטוינו בו, כמו שכתוב במצוה שאחר זה, כמו שנאמר (ויקרא כב לב) ולא תחללו את שם קודשי.

וכתב המעתיק בשם הרמב''ם זכרונו לברכה:
והעון הזה יחלק לשלושה חלקים: השנים על הכלל, והאחד על הפרט.
והחלק האחד הכללי שכל מי שיבקש ממנו לעבור על מצוה מן המצות בשעת השמד והיה האונס מתכון להעביר, בין מצות קלות בין חמורות, או מי שיבקש ממנו לעבור על עבודה זרה גלוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד - הוא חייב שימסור נפשו ויהרג ואל יעבור. ואם עבר ולא נהרג, כבר חילל את השם ברבים, ועבר על אמרו ולא תחללו את שם קודשי, וחטאו עצום מאוד. אמנם אינו לוקה, בעבור שהוא אנוס, לפי שאין לבית דין יכולת שיקיימו גבול מלקות או הרג, אלא במזיד, ברצון, בעדים והתראה.
ולשון ספרא (קדושים ד יג) בנותן מזרעו למולך 'ונתתי את פני באיש ההוא' - אמרו זכרונם לברכה 'ההוא' - ולא אנוס, ולא שוגג, ולא מוטעה. וכבר התבאר לך שעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת, וכל שכן מיתת בית דין, ואמנם עבר על חלול השם.

והחלק השני הכללי, שיעשה האדם עבירה, אין תאוה בה ולא ערבות, אבל יכוין בפעולתו להכעיס, וזהו כמו כן מחלל שם שמים וילקה, ולפיכך אמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך. שזה יַרְאה הכְעָסָה בזה הדבר, ואין ערֵבות גשמי בזה.

והחלק אשר על הפרט, שיעשה איש מפורסם בגמילות חסדים ומעשים טובים מעשה אחד שיראה לרבים שהוא עבירה, וכגון המעשה ההוא אינו ראוי לכמו האיש החסיד ההוא שיעשהו, אף על פי שהוא מעשה היתר - חילל השם, והוא אמרם זכרונם לברכה (יומא פו, א) היכי דמי חלול השם? כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא, ולא יהיבנא דמי לאלתר. רבי פלוני אומר, כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין. וכבר נכפל לאו זה ואמר ולא תחלל את שם אלהיך אני ה’. עד כאן.

שורש מצוה זו וקצת דיניה וכל עניניה אכתב כמנהגי במצות קדוש השם שבסמוך.

מצווה רצו: מצוות לא תעשה ולא תחללו את שם קודשי - ספר מצוות ה'

[לא תעשה קפז] מצוות לא תעשה, שלא לעשות שום דבר שימשך ממנו חילול השם.
שנאמר: "ולא תחללו את שם קדשי" ויקרא כב, לב.

מראי מקומות:
יומא דף פ"ו; סנהדרין דף ע"ד; עבודה זרה דף כ"ז;
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ס"ג;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ב';
שו"ע יורה דעה סימן קנ"ז;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן פ"ה.