המצווה התשיעית ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו על קידוש השם.
והוא אומרו:
"ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב).
ועניין מצווה זו:
שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים, ושלא נירא בכך מהיזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא אלינו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה - לא נשמע לו, אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט; ו[אפילו] לא ניתן לו לחשוב שכפרנו, אף שלבנו מאמין בו יתעלה.
וזו היא מצוות קידוש השם שנצטוו בה כל בני ישראל, כלומר: שנמסור את עצמנו למות בידי העריץ על אהבתו יתעלה והאמונה בייחודו, כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בימי נבוכדנצר הרשע כשהכריח להשתחוות לצלם, והשתחוו כל בני אדם וישראל בכללם, ולא היה שם מקדש שם שמים. והיה בכך חרפה גדולה לישראל שאבדה מכולם מצווה זו, ולא היה שם מי שמקיים אותה אלא הכל פחדו.
ואין מצווה זו נוהגת אלא בכגון אותו המעמד העצום שבו פחדו כל באי העולם, והיה חובה לפרסם ייחודו ולהכריז עליו באותה העת. וכבר הבטיח ה' על ידי ישעיהו, שלא תהיה חרפת ישראל גמורה באותו המעמד, ושיופיעו בהם בחורים באותו המעמד הקשה, שלא ירתיעם המוות, ויפקירו דמם ויפרסמו את האמונה ויקדשו את ה' ברבים, כמו שציוונו יתעלה על ידי משה רבנו.
והוא אומרו:
"לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו. כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו" (ישעיה כט, כב-כג).
ולשון ספרא:
"על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים -
על מנת שתקדשו את שמי ברבים".
ובגמרא סנהדרין אמרו:
"בן-נח מצווה על קידוש השם, או אינו מצווה?
תא שמע: שבע מצוות בני נח.
ואי איתא - תמניא הוו!".
הנה נתבאר לך, שהיא מכלל מספר המצוות שהן חובה על ישראל, והביאו ראיתם על מצווה זו ממה שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ז מסנהדרין.
רצו. מצות קידוש השם - ספר החינוך
שנצטוינו לקדש את השם. שנאמר
(ויקרא כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. כלומר שנמסור נפשנו למות על קיום מצות הדת.
וכבר בארו זכרונם לברכה מפי הקבלה ומן הכתובים באי זה עניין ובאיזו מצוה נצטוינו בזה, ואף על פי שכתוב בתורה 'וחי בהם', דמשמע ולא שימות בהם, כבר קבלו הם, שלא נאמר מקרא זה בכל עניין ובכל עבירה. ומפי הקבלה אנו חיין בכל דברי התורה.
ובפירוש אמרו זכרונם לברכה
(סנהדרין עד, א), כי שלוש מצות הם שחייב האדם שיהרג ואל יעבור בהם לעולם, והם עבודה זרה וכל אביזרהא. כלומר, כל עניין שלה, האסור לנו מכוח הלאוין המיוחדין בה, וכמו שנפרש למטה בעזרת השם. וכן גילוי עריות וכל אביזרהא. ושפיכות דמים: שאם יאמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה או נהרגך - יהרג ואל יעבדה, ואף על פי שלבו תמים באמונתו ביראת השם, אף על פי כן נצטוה שייהרג ואל יעשה המעשה הרע ההוא ולא ייתן מקום אל המעביר לחשוב שהוא כפר בשם.
ולשון ספרא
(אמור ח ו): על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקדישו את שמי ברבים. וכמו כן בשתים שזכרנו, יהרג ואל יעבור, כמו שאמרנו.
כי האדם לא נברא רק לעבוד בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחומר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(שם), שבאלו השלוש עבירות שזכרנו, חייב האדם למסור נפשו בכל עניין בין בשעת שמד או שלא בשעת שמד, ובין בפרהסיא או אפילו בצנעא, ובין שיתכוין הגוי להעבירו או אפילו להנאת עצמו.
אבל בשאר עבירות אמרו, דשלא בשעת שמד ובצנעא - יעבור ואל יהרג, ואפילו יתכוון הגוי להעבירו. אבל בפרהסיא, כלומר, בפני עשרה מישראל, אם להנאתו מתכוון המעביר, יעבור ואל יהרג. ואם להעבירו - יהרג ואל יעבור.
ובשעת שמד, אפילו בצנעה ואפילו להנאתו ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. ומצוה קלה היא כעין מה שאמרו זכרונם לברכה אפילו אערקתא דמסאנא. כלומר, שלא יעשה הישראל צורת מנעלו כמו הגוים העובדים עבודה זרה, שלא ידמה להיות עובד עבודה זרה כהם. וזה שאמרנו אביזרהא דעבודה זרה, העניין הוא לומר, כל מה שנאסר לנו מכל לאו המיוחד בעבודה זרה.
וכעין מה שאמרו בפסח ראשון זכרונם לברכה
(פסחים כה, א) בכל מתרפאין במקום סכנה, חוץ מעצי אשרה, ואמרו עלה בירושלמי
(שבת פי''ד ה''ד) לא סוף דבר בשאמר לו רופא הבא לי עלין של אשרה פלונית, דמחזי כמאן דמודה בה, אלא אפילו אמר לו הבא לי עלין של אילן פלוני סתם, והלך ולא מצא אלא של אשרה, יהרג ואל יעבור. ואף על גב דהשתא כי מתסי בעצי אשרה לאו עבודה זרה ממש היא, דהא לא פלח לה, אלא מכל מקום דמתהני מנה, ואיכא במלתא לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם
(דברים יג יח), דהוא לאו המיוחד בעבודה זרה.
אבל איסורין טובא דאיכא בעבודה זרה דילפינן בהו מלאו דלפני עור לא תתן מכשול, ליתנהו בכלל אביזרהא דעבודה זרה ליהרג עליהם, כיון דלאו דלפני עיוור אינו מיוחד בעבודה זרה ממש, דבכלהו מצות נמי איתיה.
אחר שכתבתי זה מצאתי במקצת מחידושי
מורי ישמרו אל, שכתב כי בירושלמי דעבודה זרה
(פ''ב ה''ב) משמע, דכל שאמר לו הרופא עליו סתם, יעבר ואל יהרג.
ועניין שפיכות דמים, למדו העניין זכרונם לברכה מדרך הסברא, ואמרו על דרך משל: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי, כלומר, הנרצח יהיה ראוי לעשות יותר מצוות מאותו שהרגו, ועל כן אינו בדין שיהרוג שום אדם לחברו, ואפילו יהרג הוא על זה.
ועוד אמרו זכרונם לברכה, שאפילו היו כמה אלפים , ואמרו להם אנסים תנו לנו אחד מכם, ואם לאו, נהרוג כולכם - יהרגו כולם, ואל ימסרו נפש אחת מישראל. ודוקא כשאמרו להם אחד סתם, אבל ייחדוהו להם בפירוש, שאמרו תנו לנו פלוני ואם לאו נהרוג כולכם, רשאין לתנו, כעניין הידוע בשבע בן בכרי. וכן הדין בנשים, שאמרו להן גוים תנו לנו אחת מכם וכו' כדאיתא במסכת תרומות פרק שמיני
(מי''ב).
ועניין עריות שנהרגין עליהם, למדו אותן חכמים זכרונם לברכה
(סנהדרין שם) לפי שהוקשה נערה מאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור כמו שאמרנו. כן נערה מאורסה, יהרג אדם ולא יבעל אותה, כי התורה לא תמשיל משלים חינם, רק ללמד עניין.
ועוד יש להם בזה סמך מן הקבלה, שהיא חומת ברזל לכל דבריהם. וכתבו הראשונים דלא אמרינן יהרג ואל יעבור לעולם, אלא לעובר עבירה, אבל להבטל ממצוה יעבור ואל יהרג ואל יעשה המצוה, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה
(סנהדרין שם) באסתר קרקע עולם היתה, כלומר, והוא כעין שב ואל תעשה, שהרי האשה על כרחה נבעלת, ואפילו סייעה האשה בתשמיש לאחר שהלבישה היצר, לא תתחייב בכך, שאין אונס גדול ממנו.
ומה שמצינו מעשים לחסידים הראשונים שנהרגין אפילו על ביטול מצוה, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה
(מכילתא שמות כ ו) מה לך יוצא לסקל
? על שמלתי את בני, מה לך יוצא לצלב
? על שנטלתי את הלולב, מידת חסידות עשו הם, וראו שהדור היה צריך לכך, והיו חכמים גדולים ראויין לכך להורות על זה, שאלמלא כן שהיו גדולים וחכמים, לא היו רשאים למסור נפשם למות, שלא לכל אדם יש רשות ליהרג במה שלא חייבונו זכרונם לברכה ליהרג עליו, ולא עוד, אלא שמתחייב בנפשו
(רמב''ם יסודי התורה ה ד).
ועוד ראיתי בעניין מצוה זו בספרי
מורי ישמרו אל, שבכל אשה שקידושין תופסין בה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר, שאינן בכלל עריות ליהרג עליהן. אבל מכל מקום להורות לשום אדם לבוא על אשה ואפילו פנויה אין מורין, אלא ימות מחוליו אם העלה לבו טינא, ואל תבעל לו ולא יספר עמה וכו'.
בסנהדרין פרק בן סורר
(עה א) ובספר מדע
(שם ט), ויתר פרטיה מבוארים בפ''ח מסנהדרין ובפסחים ויומא ובמקומות אחרים
[י''ד סי' קנז].
והעובר עליהם ולא קידש השם במקום שחייב לקדשו ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו דלא תחללו את שם קודשי, וכמו שכתבנו למעלה בסמוך
(מצוה רצה). ועוון חילול השם גדול וחמור עד מאוד, עד שאמרו זכרונם לברכה, שאין כוח בתשובה ויום הכפורים ויסורין לכפר, אלא במיתה, דאיתא בפרק אחרון מיומא
(פו, א).
מצווה רצז: מצוות עשה ונקדשתי בתוך בני ישראל - ספר מצוות ה'
(עשה קי) מצוות עשה לקדש את השם ברבים.
שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל"
ויקרא כב, לב.
מראי מקומות:
סנהדרין דף ע"ד;
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ט';
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ה';
שו"ע יורה דעה סימן קנ"ז;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן מ"ד.
