מצווה ל: מצוות לא תעשה, שלא לשבע לשוא - ספר מצוות ה'
[לא תעשה יח] מצוות לא תעשה, שלא לשבע לשוא.
שנאמר: "לא תשא את שם ה' אלהייך לשוא"
שמות כ, ז.
מראי מקומות:
שבועות דף כה; ברכות דף ל"ג;
רמב"ם הלכות שבועות פרק א' ופרק ה';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ס"ב;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רל"ח;
שו"ע יורה דעה סימן רל"ו;
שו"ע אורח חיים סימן רט"ו;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קכ"ט.
ל. שלא לישבע לשוא - ספר החינוך
שלא נשבע לבטלה, שנאמר
(שמות כ ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.
ועניין הבטלה בארבעה צדדין.
כגון (שבועות כט, א) שנשבע על דבר ידוע שאינו כן, כגון על עמוד של שיש שהוא של זהב, וכן כל כיוצא בזה.
הצד השני, כגון שנשבע על הידוע שהוא כן, כגון על האבן שהוא אבן ועל העץ שהוא עץ, וכל כיוצא בו.
הצד השלישי, שנשבע לבטל מצוה זו, או מצות שחייבנו ה’ ברוך הוא, שגם זה לבטלה לגמרי, הוא שאין בידו לישבע על מה שכבר חייבו האל, וכמי שנשבע בדבר ידוע שאינו כן הוא.
הצד הרביעי, שנשבע לעשות דבר שאין בו כוח לעשותו, כגון שלא יישן שלושה ימים רצופים, או שלא יאכל שבעה ימים רצופים, וכן כל כיוצא בזה.
לדעת בני אדם ולקבוע בנפשותם ולחזק האמונה בלבותם, כי האל ברוך הוא אשר בשמים ממעל וקיים לעד, אין קיום כקיומו, וראוי ומחייב עלינו בזכרנו שמו הגדול על מעשנו ועל דבורינו לזכרו באימה, ביראה, ברתת ובזיע, ולא כמהתלים ומדברים בדבר קל, כמו הדברים ההווים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם כמונו אנחנו בני אדם ושאר דברי העולם השפל.
על כן
(ראוי) [בכדי] לקבוע העניין הזה בלבבנו ולהיות יראתו על פנינו לחיותנו ולזכותנו חייבנו במצוה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה, ועונש מלקות על המיקל ועובר עליה.
ומזה השורש בעצמו הוא עניין שבועת שקר, כלומר נשבע לקיים דבר ולא קיימו, שהיא נקראת
שבועת ביטוי, שבא עליה לאו אחר בפני עצמו בסדר קדושים תהיו, כמו שנאמר
(ויקרא מט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, כי הנשבע בשם הגדול לאמור דבר שהיה והוא יודע ששקר בפיו, הנה הוא מקל ביראת אלהים, כאומר בלבו שאין אמת. תאלמנה שפתיו.
וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו, הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פירוש נשבע הוא לפי דעתי, שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם ברוך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד. וזהו שלשון שבועה יבוא לעולם בלשון נפעל, כלומר שנפעל בדבריו להיותו קיים כמו שאמר בקיומו ברוך הוא.
ובעניין הנדר דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור, וכאלו יאמר דבר פלוני שהוא מותר, יהא אסור עליו כקורבן שאסר ה’ יתברך. ואמרו ז''ל,
(נדרים יד, א) דדוקא כשהוא נודר בדבר הנידר יהא חל הנדר ולא בעניין אחר, שאם יאמר הרי דבר פלוני אסור עלי כקורבן, כמו שאמרנו בזה יחול הנדר,
(שם יג א) אבל אם יאמר כבשר חזיר, אין זה נדר, שהתורה אמרה
(במדבר ל ג) כי ידר נדר, כלומר, כי ידר בדבר הנדור. וכן מי שיאסר דבר לחברו או על עצמו, כמו הדברים של קורבן שאסר לנו ה’ יתברך, כעניין זה הוא, שהוא כאלו אומר דבר פלוני יהא אסור עליו, או על חברו, כמו הדברים של קורבן שאסר לנו ה’ יתברך וזה העניין שיש בנו כוח לאסור המותר, לפי שהתורה לימדתנו בכך, מדכתיב כי לאסור אסר לא יחל דברו.
ועניין זה דומה להקדש, שמצאנו בתורה, שיש כוח באדם להקדיש את שלו בדברי פיו ויהיה אסור מיד לו ולכל העולם, כדכתיב
(ויקרא כז יד) ואיש כי יקדש את ביתו קודש, וכמו כן יש לו כוח על עצמו לאסור דברים על גופו. וזהו אמרם ז''ל
(נדרים טו, א) לעולם בלשון הנדרים, הרי עלי או פי לדיבור, כלומר שהוא מרחיק אותו דבר ממנו, וכוח יש לו לקשר עצמו באיסור אותו דבר, כמו שיש לו כוח בנכסיו לאסרם.
וזהו הדין והטעם בעצמו, שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל שאין בו ממש, כי על גוף האדם תיפול השבועה, כלומר שגופו נתחייב לעשות אותו דבר, והרי הגוף יש לו ממש. אבל הנדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש, לפי שהוא כמכניס דבר בגדר אסור שאר דברים, כלומר דבר פלוני יהא אסור עליו כגדר קורבן שהוא אסור עליו, ואם אין ממש במה שהוא מכניס תוך הגדר, לא עשה ולא כלום.
וכן מן הטעם הזה אין שבועה חלה על שבועה ונדר חל על נדר, שהרי בשבועה כיון שנכנס האדם בעצמו במחיצת הקיום כמו שאמרנו אפילו יכפל הדבור אלף פעמים שהוא נכנס שם, כניסת גופו במקום אחר בפעם אחת היא נעשית, ואין זה אחר מכן אלא ככופל דברים לבטלה. אבל הנדר שהוא כמקבל על עצמו להיות לו דבר המותר כאלו נאסר בכל עת שהוא שונה בקבלתו מוסיף על עצמו אסור אם יבטל קבלותיו, ולפיכך הוא חייב על כל אחת ואחת.
וזהו העניין בעצמו שהשבועה
(שם טז, א) אינה חלה על דבר מצוה, והנדר חל אפילו על דבר מצוה, שהנשבע מדבר על גופו, וגופו כבר נתחייב באותו עניין מהר סיני, אבל בנדר אינו מדבר אלא על הדבר שרוצה להכניס בגדר האסור, ועל אותו דבר ממש לא נתחייב הוא מעולם, ולפיכך חל עליו האיסור, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. וזהו שאמרו ז''ל
(ר''ן נדרים ח, א ד''ה והלא מושבע) שהנשבע אסר נפשו על החפץ, והנודר אסר החפץ על נפשו.
ואם תשאל מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצוה עליו לאוכלו, איך לא יאכלנו, שהרי אותו דבר מצוה הוא עליו בעשה, ויבוא עשה וידחה לא תעשה דלא יחל, כי כן יאמרו חכמים בכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה
?
תשובתך, שהנדר עשה ולאו יש בו, לאו דלא יחל ועשה דכל היצא מפיו יעשה.
ומן הטעם הזה שאמרנו, שעם השבועה גופו נפעל, אמרו
(שבועותכ, א) המתפיס בשבועה פטור, ובנדרים חייב, כיצד
? שמע שנדר חברו, ואמר אף אני כמוך, בתוך כדי דיבור, הרי זה אסור, לפי שכונתו של זה לומר כמו שאתה אסור בזה הדבר, כן אהיה אני אסור בו, ובכך יספיק אליו. אבל בשבועה שאנו מדמים הראשון כאלו הפעיל גופו בדבריו כמו שאמרנו, לא שהרחיק דבר אחר מגופו, לא ראו ז''ל, שיהא זה האחרון בכלל הפעולות זה, באמרו אף אני כמוך, עד שיוציא בפיו ממש לשון הפעולות עצמו. כגון שיאמר אף אני כמוך נשבע, או שישמע מפי אחר שיפעילהו לאותו דבר, והוא יקים ויורה שחפץ באותו הפעולות, כגון שאמר לו אדם אחר משביעך אני, והוא יענה אמן.
לשון השבועה צריך לומר בפיו על עצמו, או שיזכירנו אחר עליו ממש והוא יקבל, אבל מכח הפעולות, אדם אחר אינו נפעל, מכיוון שגופו צריך הפעולות, מה שאין כן בנדר.
או אפשר לומר, כי מחומר הנדר, שהוא חמור מן השבועה, שהרי דימו אותו לחיי המלך, החמירו בו להיות נתפס במהרה יותר מן השבועה, ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה שעניינה הוא, שהאדם גומר לקיים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלהי, היה לנו ללמוד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי האל עלינו בדעתו חולשת בנין גופנו ומיעוט דעותינו והתמדת שינוי רצוננו, לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה בהתחדש עלינו הרצון, בכל עת שאפשר לנו לטעון בעניין השבועה טענת אונס או שגגה, כמו שמפורש במקומו בשבועות
(כו, א) ונדרים
(כ, ב).
ואולם לא הורשנו לצאת ממנו בשאט נפש, רק בתחבולה ובעצת חכם, שיבוא הנשבע לפני איש חכם ונבון בדרכי התורה ויתודה אליו, כי מחסרון ידיעתו שלא היה יודע בשעה שנשבע דבר שידע אחר כך הוא רוצה לבטל מה שנשבע עליו. וכי הוא מכיר כי הביטול מיעוט דעתו וחסרונו גורם אותו, לא דבר אחר ומחשבה חצרנית שיהיה בלבו, חלילה.
ואחר הודאת פיו על זה, ויכיר החכם ויראה כי יש ממש בדבריו שנתחדש אליו דבר, שאלו הסכים עליו בשעה שנשבע לא היה נשבע, ועל כן הוא מתחרט, יקבל וידויו ויתירנו משבועתו. וזהו אמרם ז''ל
(ברכות לב, א) הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו.
על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה, כי אם בסיבת שום חידוש לנשבע, כגון שיאמר אלו היית יודע דבר פלוני לא היית נשבע מעולם, שזה כעין אונס הוא. אבל אם אומר התירוני משבועתי בלא טענה, אין כוח באדם להתירו.
ומכוח זה העניין אמרו ז''ל
(נדרים סד, א), שאין פותחין בנולד שאינו מצוי, לפי שאינו אומר להדיא שהוא ניחם כשנשבע שנחשבהו כאנוס, אלא שרצונו היום כמו שהיה תחלה, אלא שרוצה עכשיו בהיתר.
כיצד
? נשבע שלא ייהנה בפלוני, ונעשה סופר העיר או טבח והוא אומר רצוני קיימת, שלא הייתי חפץ ליהנות בו, ולא הייתי רוצה שיעשה סופר, או טבח, אין מתירין לו עד שיאמר, אחר שאני רואה שזה האיש נעשה סופר, מתנחם אני על שנשבעתי על הנאתו לעולם, ומי יתן שלא נשבעתי. בעניין זה מתירין לו, שהרי מודה שנשתנה חפצו ומתחרט על מעשיו לגמרי בחסרון ידיעתו, שאלו ידע בעת השבועה מה שהוא יודע היום, לא היה נשבע מעולם וכאנוס הוא, ודרשינן
(שבועות כו, א) האדם בשבועה, פרט לאנוס.
ומזה היסוד גם כן כשתולה שבועתו בדעת אחרים, קשה להתירו דמכיון דסלק דעתו מן הדבר ונתלה בדעת אחרים, אין טענת אונס ושגגה מצויה אצלו אחר כן. וזהו שאמרו
(גיטין לו, א) שהנשבע על דעת אחרים אין לו הפרה.
ומכל מקום לדבר מצוה הסכימו חכמים להתיר, לפי שכל שיעשה האדם והוא דבר גורם לבטול מצוה, או שתעשה מצוה בהמנע אותו מעשה, לב כל ישראל הוא שיבטל המעשה של הדיוט ותעשה מצוה, ואנו רואים כאלו באו כל הרבים שנשבע על דעתם עמו לפניו ואמרו שאלו ידעו הם בשבועתו בטול מצוה לא תסכים דעתם עמו, והרי יש לנו טענת אונס ושגגה. ולפיכך אמרו ז''ל
(נדרים טז, ב) אבל לדבר מצוה יש לו הפרה.
ואל תחשב להקשות עלי על הנחת טעם זה שאמרתי שעיקר ההיתר בהתחדש באדם דבר שאילו היה יודע בו מתחילה, לא היה נשבע, שהרי הוא כעין אנוס או מוטעה, ותאמר והרי מצינו לגבי שבועות ה’ יתברך התיר, כמו שדרשו ז''ל
(ברכות לב, ב) בויחל משה
(שמות לב יא) כביכול שהתירו מן השבועה, ועל עניין זרבבל בן שאלתיאל, שאמרו ז''ל
(סנהדרין לח, א) שנשאל אל משבועתו, וחלילה להיות שינוי רצון אתו.
כי יש להשיבך, והדין דין אמת, שכל מה שבא בכתובים כיוצא בעניינים אלה הכל נאמר על צד המקבלים שהם בני אדם, כי חלילה לאל ומלבבנו להאמין שיצטרך אדון הכל להישבע בדבר, אף כי להתירו ולבטלו אחרי כן. אבל יאמר אותו דבר על צד קבלת העונש הנופל על הנענש, שאם נתחייב האדם לגדל חטאו להענישו על כל פנים עד שאין ראוי לתת לו מקום לתשובה, ייפול על עניין האיש הלזה שבועה אצל השם, כלומר חזק עונשו וגזרתו עליו, כאלו יש שבועה בדבר. וכן לעניין הטובה, אם זכה האדם לרב חשיבותו לקבל טובה הוא וזרעו, יאמר הכתוב גם כן כי ה’ יתברך נשבע להטיב לו.
ועל זה וכיוצא בו אמרו ז''ל כדי לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, שאין לדמות לבני אדם חוזק דבר וקיומו, רק במה שהם מחזיקים ומקימים דבריהם.
ועל הדרך הזה בעצמו דרשו ז''ל היתר על שבועת ה’ יתברך. רצונם לומר, כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ומכפר על החוטאים, ואף על פי שגדל חטאם וחזק עד שראוי שאם יחטא איש לאיש כל כך, לישבע שלא למחול לעולם.
ועל הדרך הזה אמרו ז''ל כי משה התרו, כלומר, שבזכות תפלתו הטובה גרם שהשם יתברך, שהוא שומע תפילה, סלח לעונם. וזהו שלא תמצא לרבותינו ז''ל, שידרשו עניין ההיתר אצל שבועתו ברוך הוא, כי אם בחטא גדול, שכל השומע יגזור, שאינו ניתן לכפרה כלומר, וראוי לישבע עליו שלא לכפר אותו, ורחמיו ברוך הוא גדלו על כל מחשבותינו, ומכפר אל כל השבים אליו בכל לב. ואם רב עונם מנשוא, לפי דעתנו.
והראיה לדברינו אלה, מה שאמרו
(בראש השנה יח, א) גבי גזר דין שיש עמו שבועה, דמסיק רבא התם, דבזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה, ואין זכר להם שם, שיצטרך האל לשאול היתר עליה, כי ידועים וברורים הדברים לכל רואי השמש, שהכל נאמר על צד המשל אל המקבלים. ומפני כן הארכתי בזה עד הנה, לפנות לך הדרך במקומות רבים.
ומה שאמרתי לך, שכנו חכמינו זכרונם לברכה, לשון היתר בשבועת ה’ יתברך, לא תמצא זה לעולם, אלא במקום שכינו לו השבועה לחייב בריה, אבל במקום שכנו לו שבועה לזכות בריה, לא יזכרו שם לעולם התר, כי רב חסד מטה כלפי חסד, ולא ישיב דברו הטוב ריקם, רצוני לומר, כי מאחר שנראה האדם שעה אחת זכאי לפני המקום, ראוי לקבל הטובה כל כך כאלו הקדוש ברוך הוא נשבע עליו על הגמול הטוב. כעניין שנאמר
(תהלים קלב יא) נשבע ה’ לדוד, וכיוצא בו, לא יסתלק ממנו הזכות עוד, גם כי יחטא הרבה, וזה ממידותיו היקרות ברוך הוא.
כגון
כינויי שבועה שאמרו זכרונם לברכה,
(נדרים ב, א) שהן כשבועה. ופירוש כינויי שבועה הוא לשונות הרבה שהן בין בני אדם, לפי המקומות, כעין מה שאמרו זכרונם לברכה,
(שם י, א) שבותה שקוקה וכו'. וכן דין אלה וארור
(שבועות לו, א) אם הן כשבועה, והאומר לאו בהזכרת השם, וכן
(נזיר ג, ב) ימין ושמאל, ודין
(שבועות כו, ב) פיו ולבו שוין, ומה שלמדנו מדין זה שפיו ולבו שוין שנודרין להרגין ולחרמין, כגון שיאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם יהיה כן וכן, ויהיה
(נדרים כז, ב) בלבו שלא יאסרו כי אם היום, ואף על פי שמן הסתם משמע לעולם, וכגון זה דווקא שאין דברי פיו סותרין לגמרי מחשבת לבו הותר לנו שנדור להרגין ולחרמין ולא בצד אחר.
ויתר רובי פרטיה, בשבועות ובנדרים
(י''ד רל''ו)
והעובר עליה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב או של זהב שהוא של אבן, או לבטל מצוה זו, או לעשות דבר שאין כוח אדם יכל לעשותו, במזיד לוקה, ואף על פי שאין שם מעשה, לרוב חומר העניין חייבתו התורה
(שבועות כז, ב) מלקות. ובשוגג פטור בזו מקורבן, אבל בשבועת שקר, והוא הנקרא שבועת ביטוי, חייבה התורה קורבן לשוגג, כמו שנכתוב
(מצוה קכג) בעזרת השם.
המצווה הס"ב ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם
האזהרה שהוזהרנו על שבועת שוא.
והוא אומרו יתעלה:
"לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, ז)
והוא שישבע על מחוייב המציאות שהוא בהפך ממה שהוא באמת,
או על דבר מן הנמנעות שהוא מצוי,
או שישבע לבטל מצווה מן התורה.
וכן אם נשבע על דבר ידוע שאין עליו מחלוקת ולא ויכוח לשום אדם מן המלמדים,
כגון שישבע בה' שכל הנשחט ימות – הרי גם זה נשא שם ה' לשוא.
ולשון המשנה:
"איזו היא שבועת שוא?
נשבע לשנות את הידוע לאדם וגו' ".
והעובר על לאו זה במזיד – לוקה, ובשגגה – פטור, כשאר חייבי לאווין, כמו שביארנו.
ושם אמרו, כלומר בשבועות:
"זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור",
ושם נתבארו דיני מצווה זו.
