מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



מצווה שכג: מצוות לא תעשה, שלא לעשות מלאכה בשמיני עצרת - ספר מצוות ה'

[לא תעשה קצח] מצוות לא תעשה, שלא לעשות מלאכה בשמיני עצרת.
שנאמר: "וכל מלאכת עודה לא תעשו" ויקרא כג, לו.

מראי מקומות:
ביצה דף ח'; מכות דף כ"א;
רמב"ם הלכות שביתת יום טוב פרק א' הלכה א';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות לא תעשה, שכ"ח;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ע"ה;
שו"ע אורח חיים סימן תצ"ה;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קצ"ד.

שכג. שלא לעשות מלאכה ביום שמיני עצרת - ספר החינוך

שלא לעשות מלאכה ביום שמיני של חג, והוא יום שנים ועשרים בתשרי, שנאמר (ויקרא כג לו) ביום השמיני מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו, וזה נקרא חג העצרת. ואמרו זכרונם לברכה, שהוא נקרא כן, לפי שהוא סוף המועדים. ועל דרך משל הוא, כאלו אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם.

כבר אמרנו הרבה פעמים, שאיסור מלאכה בכל המועדים שוה.

[שמיני עצרת ודיניו]
אמנם יש לי להרחיב המאמר בכאן ולהודיעך בני בעניין יום טוב זה מה שהודיעונו בו חכמים זכרונם לברכה (יומא ב ב), שהוא יום טוב בפני עצמו, כלומר, שאינו מכלל חג הסוכות, ואף על פי שאתה רואה כל ישראל יושבים בסוכותיהם יום אחד משני ימים טובים של חג העצרת זה, אין הדבר מפני שיהיה מכלל החג, שהרי בפירוש אנו אומרים בברכותיו את יום שמיני חג העצרת, ואין זכר לחג הסוכות בו כלל. אבל מפני תקנת שני ימים טובים של גליות אנו צריכין לישב בסוכה שמונה ימים ולא יספיקו לנו שבעה כדין התורה ועל כן אנו יושבים בסוכה ביום השמיני של חג הסוכות. ואמרו זכרונם לברכה (סוכה מז, א) מיתב יתבינן בסוכה, כדי לצאת ידי חובה. אחר שחייבונו זכרונם לברכה להוסיף יום אחד בכל מועד ומועד, הוספנו גם כן בסוכות ועשינו ימי סוכה שמונה ימים, אבל מכל מקום, ברוכי לא מברכינן על הסוכה ביום זה, אחר שהוא באמת יום מועד אחר, שהשתא בקיאין אנו בקבועא דירחא. ויותר ראוי שנברך על יום טוב העצרת שהוא האמיתי, ולא על האחר שהוא מפני התקנה.

ושמא תאמר, למה לא תיקנו לברך על שניהם, ונאמר ביום חג הסוכות וחג העצרת הזה, כמו בשבת ומועד שאנו זוכרים את שניהם? הא ליתא, דאילו שבת ומועד שניהם כיום אחד הן, אבל שני מועדים אי אפשר שיהיו ביחד, ועל כן אין ראוי לנו לברך כן.
אבל לישב בסוכה ראוי לנו, שישיבת הסוכה לא גרעא מידי בחג העצרת, ויש בדבר מצות התקנה של שני ימים טובים של גליות שתקנו זכרונם לברכה בכל מועד, כמו שפרשנו למעלה.

[חול המועד ודיניו]
ועוד אודיעך בני מעט במה שאמרו זכרונם לברכה בעניין חולו של מועד, והם הימים האמצעיים שבפסח וסוכות, שאסרו זכרונם לברכה בעשיית מלאכה מן התורה, ואולם לא בא מפורש בתורה איזו מלאכה אסורה בהם או מותרת. אבל מכל מקום התורה אסרה בהם מלאכה, כמו שלמדו חכמים הדבר מן הכתוב בפרק שני ממסכת חגיגה (יח, א).

יש מהם שלמדו הדבר ממקרא (שמות כג טו) ד'את חג המצות תשמר', והוא רבי יאשיה. דמשמע ליה, כל ימי חג המצות תשמור מעשיית מלאכה, אבל לא שיהיו כולן שוין במלאכות. ורבי יונתן אתיא ליה בקל וחומר התם מראשון ושביעי, שאין קדושה לפניהם ולאחריהם וכו'.
ואיתא התם דיליף לה (ויקרא כג ז) מ'כל מלאכת עבודה לא תעשו', והוא רבי יוסי הגלילי, והכי פרישנא ליה לקרא אלביה. כלומר: ביום הראשון הוא איסור כל מלאכת עבודה, חוץ מצורך אוכל נפש; אבל בחולו של מועד, לא כל מלאכות של עבודה אסורות בו, אבל יש אסורות ויש מותרות, ומסרן הכתוב לחכמים.
ורבי עקיבא יליף לה מ'אלה מועדי ה’ מקראי קודש' (שם ד) דמוקים לה אחולו של מועד. ומדכתיב ביה 'מקראי קודש' - מלמד שאסור בעשיית מלאכה, ואפשר דאלביה המלאכות המותרות בו נפקי ליה מ'עצרת היא', כלומר שיום שמיני הוא עצור מכל מלאכה, ולא שאר הימים.
אי נמי נפיק ליה מ'השביעי' הכתוב בפסח בסדר ראה אנכי 'ששת ימים תאכל מצות'. שאמרו זכרונם לברכה 'וביום השביעי עצרת' - השביעי עצור בכל מלאכה ולא הששי. ואי זו מלאכה אסורה או מותרת? מסרן הכתוב לחכמים, ואחר שהדבר מסור בידם, שלא אסרה התורה אלא במה שיאמרו הם, חלקו המלאכות כפי רצונם ודעתם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו הם זכרונם לברכה אסורה לנו מדאורייתא, ואשר התירו גם כן מותרת מן התורה, כי בידם נמסר איסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב.

והם אמרו דרך כלל, שכל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד ימצא בה הפסד הרבה מותר לעשותה, וזהו אמרם (מו''ק ב, א) משקין בית השלחין במועד. כלומר, גן ירק או כיוצא בו שמשקין אותו תמיד, ואם לא ישקוהו יפסד. לשון 'שלחין' כמו 'שלהין', מלשון משלהי, שהוא צמא למים.
ואמרו זכרונם לברכה, דכשהוא משקה אותו, לא ישקהו מן הברכה ומימי הגשמים שיש בדבר טורח הרבה, אבל משקין אותו מן המעין, כלומר שממשיכו ומשקה בו, הרי שהחמירו בזה קצת שלא לטרוח בדבר טורח רב, מפני שזה אינו נעשה אלא כדי שתהיה גינתו רעננה, דשמא תיבש כולה או מקצתה.

אבל בכל מלאכה האבדה או ודאי קרובה להפסד אם לא יעשנה במועד, כגון מי שיש לו זיתים, וירא שלא יפסיד אם לא יוציאו מהן שמנן מיד, או ענבים אם לא ידרוך אותם מיד, או כל דבר כיוצא בהן, לא החמירו בזה, ולא חשו לטורח רב, אלא עושה בהם כל צרכיו בלא שום שנוי כדרך שהוא עושה בחול.
וכן התירו זכרונם לברכה לבצור במועד כרם שהגיע זמנו להבצר.
ועוד אמרו דרך כלל בעניין זה, שההדיוט תופר כדרכו, והאמן מכליב, ובודאי לא בתפירה לבד אמרו כן, אלא הוא הדין לכל המלאכות לפי הדומה.
ושאלתי פי מורי אם נאמר כן בכתיבה, שיכתוב ההדיוט כדרכו? ולא התירו לי, אולי מפני שמצאנו בפירוש שאסרו זכרונם לברכה להגיה אפילו אות אחת בספר תורה, נחמיר בכתיבה.

ואסרו לכל אדם (שם יב, ב) שלא יכוין מלאכתו במועד, כלומר שיניח מלאכתו לדעת קודם המועד בעניין שיעשה אותה במועד מפני שהוא פנוי, כי לא לעסוק במלאכה הוקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר, להתקבץ במדרשות ולשמע נועם אמרי ספר: הלכות הפסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת, והלכות החג בחג.
וכל המכוון מלאכתו במועד ועשה אותה, בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל. ואם מת אותו שכוון אותה מלאכה במועד אין קונסין בנו אחריו, וגם אין מונעין הבן מלעשות אותה מלאכה במועד כדי שלא תאבד. וקורא אני על בן זה יכין וצדיק ילבש (איוב כז יז).

ודרך כלל התירו זכרונם לברכה (שם יג, א) כל מי שיש לו צורך, כלומר שאין לו מה יאכל, לעשות כל מלאכה, וכן לבעל הבית התירו לעשות כל מלאכה לצורך מי שאין לו מה יאכל, ופירוש 'אין לו מה יאכל' לפי הדומה הוא מי שאין לו מעות במה שיקנה צרכיו, ואף על פי שיש לו בית וכלי תשמיש, שאין מחייבין לו לאדם למכור כליו.
ויתר פרטי חלוקי מלאכות המועד, רבו עד מאוד, וכולן יתבארו יפה במסכת מועד קטן.

וכלל זה יהיה בידך, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותינו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בעניין אחד, ופעמים יחמירו על הקלה בעניין אחר, ואל תתמה על הדבר עם ההקדמה שהקדמתי, כי התורה לא אסרה ולא התירה בחולו של מועד אלא במה שיסכימו הם. וכן בעניין שבותי שבת ויום טוב נמצא בגמרא מקומות שהעמידו דבריהם זכרונם לברכה אפילו במקום תורה, ופעמים מקילין בהן במקום שראו טוב להקל, ולא דבר רק בכל דבריהם.
וזכור בני כלל זה, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין דנין בהן דבר מדבר, ואל תטעה בו, כי גדולי עולם אמרוהו.
ודעת הרמב''ם זכרונו לברכה שכל איסור מלאכה בחולו של מועד אינה אלא מדברי סופרים, וכל אותן הכתובים שאמרנו למעלה שהן בריש מסכת משקין ירצה הרב לומר דאסמכתא בעלמא נינהו.
והרמב’’ן זכרונו לברכה ורבים עמו אמרו, שעיקר איסור מלאכה בו מן התורה, כמו שכתבנו. ופרטי המלאכות וחלוקיהן, נמסרו לחכמים זכרונם לברכה.

המצווה השכ"ח ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלעשות מלאכה ביום שמיני עצרת.
והוא אומרו בו:
"כל מלאכת עבדה לא תעשו" (שם, לו).

ודע שששה ימים טובים אלו, כל העושה איזו מלאכה שתהיה באיזה יום מהם שיהיה – לוקה, אלא אם הייתה מלאכה ממה שצריך לו באוכל נפש, כמו שאמר הכתוב באחד מהם: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טו). והוא הדין לשאר ימים טובים. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת ביצה.