המצווה הרמ"ה ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הציווי שנצטווינו בדין מיקח וממכר
כלומר: הדרכים שבהן מתקיים המיקח והממכר בין המוכרים והקונים.
וכבר למדו על אופן זה ממה שאמר יתעלה:

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו'" (ויקרא כה, יד).

אמרו: "דבר הנקנה מיד ליד, כלומר המשיכה". וכבר נתברר, שדבר תורה מעות קונות, ואין המשיכה במטלטלין אלא תקנת חכמים; וכן המסירה וההגבהה.

ובפירוש אמרו: כדרך שתיקנו משיכה בלוקחין כך תיקנו משיכה בשומרין.

הנה נתבאר לך, שזה שהתנו משיכה במיקח וממכר - תקנה, כמו שנתבאר במקומו; אבל שאר הדרכים שבהן נקנות הקרקעות וזולתן, כלומר שטר וחזקה - הסמיכון לפסוקים.

וכבר נתבארו משפטי דין זה כלומר: ידיעת הדרכים שבהן מתקיים המיקח בכל סוג וסוג, בפרק א' מקידושין ופרק ד' ופרק ח' מ[בבא] מציעא ופרק ג' ופרק ד' ופרק ה' ופרק ו' ופרק ז' מ[בבא] בתרא.

שלו. מצות עשית דין בין לוקח ומוכר - ספר החינוך

שנדין בדין מקח וממכר כעניין שצותה התורה עליו. כלומר, שיש צדדין שתתקים המכירה בין המוכר ללוקח. ויש צדדין שאין לה קיום, והוא חובה עלינו לדון ביניהם כמצות התורה.
ואף על פי שבאו מצות אחרות על זה כמו שכתבנו בפרשת משפטים (מצוה נח), שנצטוינו לדון בין טוען ונטען ובין מזיק וניזק וכיוצא בזה, וכל מקח וממכר בכלל טוען ונטען הוא, אף על פי כן באה המצוה על עניין המקח והממכר מיוחדת, מפני שהוא דבר תמידי אל הבריות שאי אפשר לבני אדם לחיות אפילו יום אחד זולתו. ועל זה נאמרה פרשת וכי תמכרו וגו'.

ואתה מוצא שכך דרכה של תורה בהרבה מקומות, שלפי צורך הדבר או חומר שבו תתיחד המצוה בו, וכמו כן תכפל האזהרות בדבר פעמים רבות, כמו שאתה רואה באזהרת עבודה זרה שנכפלה בארבעים וארבעה מקומות, ויחד האזהרה במלך לבדו, לפי שהיתה מצויה הרבה אותה העבודה הרעה, וכן באו בעניין שבת שתים עשרה אזהרות בתורה, ונתיחדה האזהרה בו בקצת מלאכות, כמו הבערה והוצאה, ואף על פי שיש בהן מדרש אם לחלק יצאת אם ללאו - אין המדרש לנו סתירה: הרבה פנים לתורה.

שורש הדינין ידוע
כי הוא דבר ששכל בני איש מעיד עליו ומבקש אותו, כי בדין יתקים ישוב בין בני אדם.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (קדושין כו כח), שדיני המקח והממכר חלוקים לפי הדברים הנמכרים והנלקחים.

[דיני קניין וצורות קניין שונות]
שהקרקעות והעבדים נקנים בכסף ובשטר ובחזקה, ובכל אחד מאלו כיצד בכסף, וכיצד בשטר, וכן בחזקה, יש בהם פרטים רבים, כמו שבא ב''קדושין'' בפרק קמא.

והמטלטלין נקנין בדרכים אחרים יש מהן שנקנין בהגבהה (עי' ב''ב עו ב), וזאת הקניה גדולה ומספקת לכל המטלטלין, ויש מהן שנקנים בקניה פחותה מזו, והיא המשיכה, ומהן שנקנין בפחותה מזו, והיא המסירה. והביאו זכרונם לברכה (ב''מ מז, ב) ראיה על היות המטלטלין צריכין אלו הקניות ושאינן נקנין כמו הקרקעות, מדכתיב (ויקרא כה יד) או קנה מיד עמיתך. ופרשו הם זכרונם לברכה מצד הקבלה בפירוש או קנה מיד כלומר, דבר הנקנה מיד ליד. וכמו כן הביאו ראיה על קנית הקרקעות בכסף בשטר ובחזקה מכתובים אחרים, כמו שבא שם בקדושין (שם).

ואין ספק כי אלו הקניות כולן מתקנת חכמים הן, והביאו הכתובים לסמוך בהם דבריהם. והאמת כי חכמתם היקרה העתידה להגלות על ידם היתה רמוזה וגנוזה בתוך הכתובים, ואף על פי שעיקר הכתובים אינו על אותן אסמכתות, נלמדות הן מתוכן.

ואמרו זכרונם לברכה בגמרא (ב''מ שם) דבר תורה מעות קונות אף במטלטלין, אבל טעם הצריכם המשיכה בהן, גזרה שמא יאמר לו מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעליה. ומפני שתקנת המשיכה נעשית על זה, אמרו זכרונם לברכה (שם מט ב), שאם היו המטלטלין ברשותו של לוקח, אף על פי שנשכר אותו מקום למוכר, מכיון שהרשות הוא של לוקח ועיניו תמיד עליו, ואם יארע שום מקרה באותן מטלטלין, גם הוא יכול להרגיש בעניין כמו המוכר וישתדל בהצלה, שבצד זה לא יקנה במשיכה אלא בכסף כדין תורה. וכן אם הלוקח שוכר אותו מקום שהמטלטלין בו, גם בעניין זה לא תקנו בהם משיכה ומסירה והגבהה.

ואמרו (ב''ק עט, ב) גם כן שהקרקע נשכר עם הדברים שהוא נלקח, והוא כסף ושטר וחזקה, שהשכירות קנויה היא ליומא. ואמרו (ב''ב פה, א) גם כן כשם שמקומו של אדם קונה לו, כך כליו קונים לו בכל מקום שיהיה לו רשות להניח אותו, ומכיון שיהיו המטלטלין בתוך הכלי אין אחד מהם יכול לחזור בו, אלא הרי הן כמי שהגביהן או כמו שהנחו בתוך ביתו, אבל כל מקום שאין לו רשות ללוקח להניח שם הכלי, אין כליו (אינו) קונים לו שם, כגון רשות הרבים, וכן רשות המוכר.
ומכל מקום אמרו חכמים לעניין רשות מוכר, שאם אמר לו מוכר ללוקח קנה בכלי זה, או אפילו לא אמר לו כן, אלא שקנה ממנו ברשות המוכר כלי אחר והגביהו כדי לקנותו, ואחר כך קנה ממנו פרות והניחן בתוך הכלי - מיד קנה אותן, שמפני ההנאה שיש לו למוכר במכירת הכלי אינו מקפיד על מקומו של כלי, וכאלו הכלי ברשות הלוקח חשבינן ליה.

והמסירה אינה כן, שאין המסירה קונה אלא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם (ב''ב עו ב). וקנין המסירה הוא במה שאין דרך בני אדם לרוב גודלן להגביהן ולא אפילו למשכן, כגון הספינות הגדולות וכיוצא בהן, שאי אפשר לבני אדם להזיז אותן כי אם בטורח רב ובריבוי בני אדם.

והמשיכה אינה כן, שאין המשיכה עושה קנין אלא בסמטא, והוא מקום סמוך לצד רשות הרבים, שדרך בני אדם להניח שם כליהם, וכל הקודם להניח שם כליו אין חברו רשאי לסלקו, וכמו כן קונה המשיכה בחצר שאינה של שניהם.

וההגבהה קונה בכל מקום, לפי שבגופו הוא מגביה, ובו הוא קונה, וגופו רשותו הוא בכל מקום שהוא.

ועוד יש קניה אחרת בקרקעות ומטלטלין דבר תורה והיא החליפין, וזאת הקניה היתה מורגלת לפנים בישראל.
ועניין החליפין הוא, שאדם מחליף בבהמת חברו, או כלי בכלי, או כלים בקרקעות, ואמרו חכמים בכל אלו, שכיון שמשך האחד הכלי מחברו, זכה חברו באותו הכלי האחר שהוא רוצה לקנותו ממנו, בכל מקום שיהיה. ואם יארע בו שום אבדה, נאבד לצורך זה שזכה בו עכשו בחליפין.
ודין קנית החליפין אינו אלא בכלים, אבל לא בפירות, שאין הפירות עושין חליפין, שהרי בפירוש מצאנו באותו כתוב שלמדנו ממנו החליפין שבכלי הן, כמו שכתוב (רות ד ז) וזאת לפנים בישראל שלף איש נעלו, כלומר, בית יד שלו, וזהו הכלי. ומכל מקום אף על פי שאין הפירות נעשין חליפין לקנות בהן כמו בכלי, נקנין הן בתורת חליפין, כלומר, בכלי יכול אדם לקנותן כדרך חליפין, שיתן אדם לחברו כלי ויזכה בפרות חברו בכל מקום שהן.

מה שאין כן במטבע, שהמטבע אינו נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין, לפי שדעתו של אדם על הצורה, והצורה עשויה להבטל ברצון המלך או גדולי המדינות, ועל מה שאינו דבר קיים אין לב הבריות סומך בו לקנות בו, ועל כן אינו נקנה בחליפין ולא נעשה חליפין. אבל מטבע שאין חשיבותו מחמת הצורה, נקנה בחליפין ונעשה חליפין ככל שאר המטלטלין, ואיזהו? זה מטבע שפסלתו מלכות או בני המדינה, וכדאמר ריש לקיש בפרק הזהב (שם מו, ב) אפילו כיס מלא מעות, ותרגמה רבי אבא, בדינרא ניאקא ואנגרא, חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה.

ואין הכונה באמרנו שאינו נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין, שמי שמשך פרות מחברו בכך וכך מעות לא יתחייב לתת לו המעות, דודאי מתחייב הוא להשלים לו מעותיו. מכיון שמשך פרותיו. אבל העניין הוא שאינו נעשה חליפין, שמי שהיו לו שק של מעות ממטבע שאינו נפסל, כמו שאמרנו, ומשך מחברו כלים או בהמה או פרות, ואמר לחברו הריני מושך פרות אלו חליפי אותו שק של מעות שיש לי בבית, שיש בו מאה דינרין, אין חברו זוכה באותן דינרין כלל, ואם נאבדו אחר שמשך זה הפרות בשום צד, ואפילו באונס, לא נאבדו לו כלל, אלא חברו מחוייב לתת לו מאה דינרין מכל מקום. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (שם מד א) משך הימנו פרות ולא נתן לו מעות, אינו יכול לחזור בו. כלומר מחוייב הוא להשלים לו הדמים מכל מקום, דלא בתורת חליפין אתמר, אלא בתורת דמים.
וכן הוא מבואר בריש פרק הזהב שאמרו שם (מה, ב) הזהב קונה את הכסף. מאי לאו בחליפין? לא, בדמים. ומקשה שם אי הכי, 'קונה' – 'מחוייב' מבעי ליה. כלומר: דלא נפיל לשון קנין אלא בדבר ידוע, אבל זה, מביא הוא לו איזה דמים שירצה. ומתרץ, תני 'מחוייב'. כלומר: מחייב הוא לתת לו הדמים, מכיון שמשך ממנו את הפרות, ואינו יכול לחזור בו.

אבל הנותן לחברו מעות לקנות ממנו פרות אינו מתחייב בעל הפרות לתתם לו, שזו היא תקנת חכמים זכרונם לברכה, שלא לקנות בכסף אלא במשיכה, אבל מכל מקום חייבוהו זכרונם לברכה (שם מד, א), לקבל 'מי שפרע', לפי שחוזר בדבורו, ואחר שעשה מעשה עם חברו, וקבל ממנו מעות.
וקניה זו של חליפין שהיא הנקראת לחכמים זכרונם לברכה קנין היא קניה [חזקה] בכל דבר, בין במכר, בין במתנה, ובכל תנאים שבין אדם לחברו, שנאמר בזה לקים כל דבר וזאת התעודה בישראל.

ודין מי הוא ראוי למכור ויתקים ממכרו, ומי אינו ראוי, כגון בן דעת ושאינו בן דעת,
ודין מוכר דברים סתם ואינו מפרש כל העניינים שצריך לפרש,.
ודין משייר בממכרו שום דבר, בגוף או בפרות.
ודין מצרים שצריך אדם להזכיר במכר קרקע, ואם הזכיר קצתם ולא כולם היאך תורתו.
ודין מוכר ממון שאינו שלו מה דינו.
ודין מי שנאנס למכור קרקעו מה דינו והחילוק שבין 'תלוה וזבין' ו'תלוה ויהיב'.
ודין המתנה עם חברו שאם ירצה למכור קרקעו שימכרהו לו.
ודין המוכר קרקעו על דעת לעשות שום עניין ולא עלה בידו לעשות, אם יתקים מכרו אם לאו, כגון המוכר אותו על דעת לעלות לארץ ישראל, ולבסוף לא עלה שם, וכן כל כיוצא בזה. וזה שאני אומר על דעת לעשות שום דבר, לא שיפרש המוכר אותו דבר בשעת המכר, אלא שהבריות יודעות מתוך מעשיו ודבריו שכן חפצו.

ודין מכירת הקדשות (ערכין כא ב) או בתי כנסיות כיצד, ולאיזה עניין היתר המכר בהן,

ודין קנית שטרות שצריך בהן מסירת השטר וכתיבה מצד אחר, שיפרש בו שהוא מוכר לו אותו שטר וכל שעבודא דאית ביה (ב''ב עו א).
ודין נותן מעות לחברו לקנות לו דבר וקנאו לעצמו באותן מעות מה יהא בזה.
ודין שלושה שנתנו מעות לאחד, והלך וקנה במקצת הדמים היאך יחלקו.
ודין מה שאמרו שבארבעה פרקים בשנה מעות קונות לעניין קונה בהמה, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה בפרק אותו ואת בנו (חולין פג א) שמשחיטין את הטבח על כרחו, וכאוקימתא דרבי אלעאי אמר רבי יוחנן שפירש דארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דברי תורה, וכדאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות.
ודין מוכר בהמה ונמצאת טרפה, מה דינו (כתובות עו ב).
ודין מוכר אומר במנה ולוקח בחמשים, הלך כל אחד ואחד ואחר כך לקחו סתם,
ודין מה שאמרו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (יבמות צג ב).
ודין בעל המכר.
ודין שלוחו של אדם ושותפו במקחו וממכרו, בהפסדו ובשכרו.
ויתר פרטי המצוה רבים, יתבארו בפרק ראשון מקדושין, ובפרק רביעי ושמיני ותשיעי ממציעא, ובפרק שלישי ורביעי וחמשי וששי ושביעי מבתרא, וקצת מהן במקומות אחרים מפזרים בגמרא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים
כי להם לעשות דין. ובית דין העובר על זה ודן בין מוכר ולוקח שלא כדין שצותה על זה תורתנו השלמה ביטל עשה זה, זולתי אם עשה כן מדעת שניהם, שאלו בקבלת שניהם רשאי, דכל תנאי שבממון תנאו קיים.

מצווה שלז: מצוות עשה לדון דין מקח וממכר - ספר מצוות ה'

(עשה קלב) מצוות עשה לדון דין מקח וממכר.
שנאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" ויקרא כה, יד.

מראי מקומות:
קדושין דף כ"ה; מסכת בבא קמא פרקים ד, ח', ט; מסכת בבא בתרא פרקים ג', ד', ה', ו', ז';
רמב"ם הלכות מכירה, הלכות זכייה ומתנה, הלכות שכנים;
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רמ"ה;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין פ"ב;
שו"ע חושן משפט סימן wנ"ג עד רכ"ו, וסימן רמ"א עד רנ"ט.