מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



המצווה הרכ"ז ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלמכור אדמותינו בארץ כנען לצמיתות,
והוא אומרו:
"והארץ לא תמכר לצמתת" (שם, כג).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף ערכין.

שלט. שלא נמכור שדה בארץ ישראל לצמיתות - ספר החינוך

שלא נמכור שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר (ויקרא כה כג), והארץ לא תמכר לצמיתות. כלומר, שלא יתנו ביניהם מוכר ולוקח לעשות ממכרם לצמיתות, ואף על פי שהיובל מפקיעה בעל כרחם, שאי אפשר להם להתנות על זה, לפי שהוא כנגד מצות התורה אף על פי כן, אם עשו כן עברו על לאו הזה, זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה (שמיטה ויובל יא א).
והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב שדברי הרב בזה כעניין המוזכר בראשון של תמורה (ד, ב), דאמר רבא התם - חולק על אביי דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני ולקי, משום דעבר אהרמנא דמלכא; והוא זכרונו לברכה פרש בעניין אחר, שמזהיר אותנו שלא נצמית הארץ ביד הגוים, כלומר שלא נמכרנה להם לצמיתות. ופירוש הכתוב כן: לא תמכור למי שיחזיק בה לעולם, וזהו הגוי. אבל הישראל יחזיר אותה, ואם התנה עם הגוי להחזירה - מותר למוכרה לו.

משורשי מצות היובל
מה שכתבתי במצות מנין שני היובל שבסדר זה (מצוה של).

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ עט, א), שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כלומר, כל זמן שיזכור לו סכום שנים אינו חוזר ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות, כמו שאמרנו למעלה, ששניהם עוברים על הלאו כשהמכר נעשה לצמיתות, ולא הועילו מעשיהם, שאין מתנין לעבור על דברי תורה, שהתורה אמרה והארץ לא תמכר לצמיתות. אבל כל זמן שמזכירין ביניהם סכום שנים אין זה צמיתות, ואולי למדו זכרונם לברכה, דבר זה מאשר אמר הכתוב 'לא תמכר לצמיתות', ולא אמר 'לא תמכר אלא עד היובל' דמשמע, שכל זמן שלא מכרה לחלוטין אינה חוזרת ביובל.

ובפירוש כתב הרמב’’ן זכרונו לברכה בחידושיו במסכת מכות (ג, ב), שהמתנה על מנת שלא תחזור השדה ביובל, שאין תנאו תנאי, וחוזר הוא ביובל. אף על פי שבשמיטה אינו כן, שהמתנה על מנת שלא תשמטנה בשביעית אינו נשמט בשביעית, דכל תנאי שבממון קים.

ונתן טעם בדבר, לפי שבשמיטה לא הוזהר על שמיטת כספים כי אם המלווה, וכמו שכתוב שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו (דברים טו ב), אבל לא הלוה, שאם רצה לפרוע הרשות בידו הוא. אבל בעניין היובל שניהם הוזהרו עליו, מוכר ולוקח, וכמו שכתבנו, שלשניהם נאמר לא תמכר לצמיתות, כלומר, לא יתנו ביניהן מוכר ולוקח מכירת צמיתות, כי לה' הארץ, ואין ביד בן אדם למוכרה לחלוטין.
ומכיון שהחיוב על שניהם, אין ביד אחד מהם למחול על הדבר. אבל על כורחם ישוב הקרקע לאשר לו אחוזת הארץ, ואף על פי שהתנו אלף פעמים על מנת שלא ישוב ביובל. וטעם נכון הוא.

וכן מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין ל, א) שהמוכר שדה אחוזה והיו לו שדות אחרות, כלומר, שדות שקנה הוא או נתנו לו במתנה, ומכר מאותן שדות כדי לגאול שדה אחוזתו שמכר, שאין שומעין לו, דכתיב בפרשת שדה אחוזה ומצא כדי גאולתו, ובא הפירוש עליו עד שימצא לו דבר שלא היה לו מצוי בשעה שמכר, וכן אם לוה ורצה לגאל באותה הלואה אין שומעין לו, שנאמר והשיגה ידו, ולא שילוה.

[דין שדה אחוזה]
ועניין שדות אחוזה יקראו השדות שנפלו בירושה לכל אחד מישראל בחילוק הארץ, וכן מי שזכה ונוספה אחוזתו מחמת הסעת נחלה על ידי בת יורשת נחלה. שדבר ידוע הוא שלא נאמר (במדבר לו ז) ולא תסוב נחלה אלא באותו הדור בלבד, אלו הן הנקראין שדות אחוזה, ונתחדש דינם בתורה משאר שדות לעניין הגאולה, ששדה אחוזה נגאל על ידי המוכר או על ידי גואלו לאחר שתי שנים בעל כרחו של לוקח, ושאר שדות, שנקראין שדה מקנה אינם נגאלין אלא ברצון הלוקח, אלא שיעמדו ביד הלוקח עד היובל.

ובחילוק בתים משדות. כבר כתבנו להלן (מצוה שמ) במקומו דינם, כי בתי החצרים, דינם כשדה אחוזה, כלומר, שיש להם גאולה על כרחו של לוקח, כמו שכתוב בהן 'גאולה תהיה לו', ויפה כוחן משדות שהן נגאלין אפילו תוך שנה, כדין בתי ערי חומה.
ודין בתי ערי חומה מפורש בכתוב, וכבר כתבנוהו להלן גם כן.

ומעניין המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ קח, א) גם כן, שהלוקח שדה אחוזה ונטע בה אילנות והשביחה, כשהיא חוזרת, שמין שבח האילנות שבתוכה ללוקח, שנאמר ויצא ממכר בית, ובא עליו הפירוש המקובל ממכר חוזר ואין שבח חוזר.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין כט, ב) גם כן שהמוכר שדהו, בין שדה אחוזה או שדה אחר אין רשאי לגאלה בפחות משתי שנים, ואפילו ברצון הלוקח, שהכתוב ציווה, שיעמוד המכר קים שתי שנים על כל פנים, שנאמר במספר שני תבואת ימכר לך, אזהרה למוכר, ואזהרה ללוקח, מדכתיב במספר שנים תקנה, ומעוט שנים שניים. ומן הדומה שהעניין הוא, כדי שימכור כל אדם קרקעו בקושי, ואל יחשב כי למחר ישוב ויקחנו לו מיד הלוקח, אבל ידע שאינו יכול לאכול מתבואותיו בשום פנים, עד שתי שנים מיום ליום מעת המכירה.

וגם אמרו זכרונם לברכה גם כן שצריך שיאכל הלוקח שתי תבואות באותן שתי שנים, שנאמר שני תבואות, לפיכך אם היתה אחת משתי שנים אלו שנת שידפון וירקון או שנת שביעית, אינה עולה מן המנין. [אבל שנה בורה אמרו זכרונם לברכה, שעולה היא מן המנין] מכרה בשנת היובל עצמה, אין המכירה מכירה, וחוזרין הדמים לבעליו.
מכר האילנות לבד אין נגאלין לפחות משתי שנים, ואם לא גאלן בתוך שני יובל אינם חוזרין ביובל, שנאמר ושב לאחזתו ולא לאילנות.
מכר שדהו לראשון וראשון לשני ושני לשלישי ואפילו מאה או יותר - השדה חוזרת ביובל לראשון, שנאמר לאשר לו אחזת הארץ (ויקרא כז כד).
ויתר פרטיה, בסוף ערכין [הלכות שמיטה פי''א].

ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל
בזמן שיושביה עליה, כי כל עניני היובל אינם אלא בזמן שיושביה עליה, כמו שכתבנו למעלה. והעובר על זה ומכר שדהו לצמיתות, וכן הלוקח ממנו בעניין זה, שניהם לוקין, אף על פי שלא הועילו דבריהם. והוא שעשו מעשה בדבר, שאין לוקין בלאו שאין בו מעשה, זה דעת הרמב''ם זכרונו לברכה.
אבל לדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה, אין בזה מלקות כלל, כמו שכתבתי בראש המצוה.

מצווה שמ: מצוות לא תעשה, שלא תמכר הארץ לצמיתות - ספר מצוות ה'

[לא תעשה רח]מצוות לא תעשה, שלא למכור נחלה בארץ ישראל לחלוטין.
שנאמר: "והארץ לא תמכר לצמיתות" ויקרא כה, נג.

מראי מקומות:
בבא מציעא דף נ"ט;
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י"א;
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רכ"ז
(עשה רמב"ן שם סובר זה הלאו הוא שלא למכור לגוי לחלוטין);
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רע"ה.