המצווה הר"ח ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהר הנזיר מלהטמא באהל במת,
והוא אומרו:

"ועל כל נפשת מת לא יבא וגו'" (ויקרא כא, יא).

ובפירוש אמרו בגמרא:

"קרא מלא דבר הכתוב 'לא יטמא',
כשהוא אומר 'לא יבא' להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה".

ושם נתבאר
שאם נכנס לאהל המת אחר שנטמא – אינו לוקה אלא אחת;
ושאם ארעו לו טומאה וביאה כאחת – חייב שתים,

כגון שנכנס לאהל שיש שם גוסס וישב שם עד שמת אותו האדם שנמצא שנטמא ובא באהל המת כאחת. אבל אם נכנס לאהל המת כבר קדמה הטומאה לביאה,

כמו שנתבאר שם לפי הכללים המבוארים באהלות.

שעה. שלא יכנס הנזיר לאוהל המת - ספר החינוך

שלא יכנס הנזיר לאוהל המת שנאמר (במדבר ו) על נפש מת לא יבוא.

משורשי הרחקת הטומאה
ממקום הקודש, כתבתי בסדר זה במצוה ראשונה (מצוה שסב) מה שידעתי, והוא הדין והוא הטעם להרחיק האיש הקדוש ממנה. ובטעם טומאת גוף האדם המת, כתבתי גם כן מה שהשגתי בסדר אמר אל הכהנים (רסג).

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (נזיר מג, א) שאין הנזיר חייב משום ביאה באוהל המת עד שיכנס שם כולו, ואף על פי שמעת שיכניס שם חטמו או אצבעות רגליו יטמא מכל מקום, אין נקרא ביאה, עד שיכנס כולו. לפיכך נזיר שנכנס לבית שהמת בתוכו בשידה תבה ומגדל, ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו, לוקה שתים: אחת משום לא יבוא, ואחת משום לא יטמא, שהרי עכשו טומאה וביאה באין כאחת. ונזיר שנכנס באוהל המת או בבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו שהה שם כדי השתחויה במקדש, חייב מלקות.
ויתר פרטיה מבוארים במסכת נזיר [שם פ''א].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן
בזכרים ונקבות, והעובר עליו ונטמא בצדדין שאמרנו חייב מלקות.

מצווה שעו: מצוות לא תעשה, שלא יכנס נזיר לאהל מת - ספר מצוות ה'

[לא תעשה רל] מצוות לא תעשה, שלא יכנס נזיר לאהל המת.
שנאמר: "על כל נפש מת לא יבוא" במדבר ו, ו.

מראי מקומות:
מסכת נזיר פרק ו'; מכות דף כ"א;
רמב"ם הלכות נזירות פרק ה' הלכה יח';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ר"ח;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רמ"ח.