המצווה הקל"ג ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו להפריש חלה מכל עיסה ולתנה לכהן.
והוא אומרו יתעלה:
"ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" (מדבר טו, כ).
וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו במסכת חלה ובמסכת ערלה.
ואינה חובה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד.
שפה. מצות חלה - ספר החינוך
להפריש חלה מכל עריסה וליתן אותה לכהן, שנאמר
(במדבר טו כ) ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה.
ודרשו זכרונם לברכה
(ערובין פג, א) ראשית ערסתכם כדי עסתכם, ועסת המדבר היתה עומר, והעומר עשרית האפה הוא, והאפה שלוש סאין, והסאה ששה קבין, וקב ארבעה לגין, ולג שש ביצים. נמצאת האפה ארבע מאות ושלושים ושתים ביצים ועשיריתה ארבעים ושלוש ביצים וחמש ביצה, וזהו שיעור עיסה המחייבת בחלה.
לפי שחיותו של אדם במזונות, ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשנו, ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש, וגם למען יחיו בו משרתי השם, העוסקים תמיד בעבודתו והם הכהנים מבלי יגיעה כלל, שאלו בתרומת הגורן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחון אותה, אבל כאן יבוא חוקם להם מבלי צער של כלום.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(חלה ג, א) שאין חיוב העיסה משנתן הקמח בעריסה, אלא החיוב הוא משעת גלגול, כלומר, משיערב הקמח והמים מיד חיוב החלה חל.
וחמשת המינין הם שחייבים בחלה החטים ושעורים, וכסמין, ושבלת שועל, ושיפון, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ וגו'. ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו, וכולן מצטרפין לשיעור חלה.
ומי שלא הפריש חלה בעיסה מפריש אותה מן הלחם, שנאמר באכלכם מלחם מלמד שהחיוב גם בלחם. ואפילו הלש פחות מכשיעור שהוא פטור מחלה, אם אחר כך לש פעם אחרת והשלים השיעור ונתערב כל הפת בכלי אחד שיש לו תוך הכלי מצרפן לחלה.
ושמעתי מפי
מורי, ישמרו אל, דדוקא בשנתן הפת מן התנור לכלי שיש לו בית קיבול דוקא, אבל הניח אותו כשהוציאו מן התנור על גבי לוח או על הקרקע ובכל דבר שאין לו תוך, אף על פי שנתנו אחר כן בסל, כבר נפטר מחלה. וזהו שאמרו הרודה ונותן לסל, דדוקא לסל בשעת רדיה מן התנור, ואין צריך לומר שהתנור אינו עושה צרוף לחלה. הסובין שבקמח, קודם שרקדו משלים לשעור, אבל אחר שרקדו, אם חזרו ועירבו אינו משלים לשיעור
(חלה פ''ב מ''ו).
החלה אין לה שיעור ידוע מן התורה, אפילו לא הפריש אלא כשעורה מן העיסה פטר כל העיסה שבעריסה מדין חלה, שלא נאמר בתורה אלא ראשית ערסתכם חלה תרימו. וכל שהוא מרים ממנה פטור הוא בכך. אבל חכמים חייבונו
(שם מ''ז) להפריש מן העיסה חלק אחד מעשרים וארבעה, וסמכו הדבר במה שאמר הכתוב במצוה זו תתנו לה’. כלומר, תן לכהן מתנה ראויה, ושיערו הם שהיא כן. והנחתום שהוא עושה עסתו למכור בשוק והיא מרובה, וגם צריך להרויח, לא חייבוהו לתת אלא אחד מארבעים ושמונה, ובין שהרבה בעל הבית בעיסה ובין שמעט נחתום דינם כמו שאמרנו למעלה.
עיסה שנלושה בשתי קצות העריסה ואין אחד מן החלקים שיעור חלה אינה מתחייבת בחלה, אלא אם כן נשכו זה את זה והן מאיש אחד.
עיסה שנלושה בין במים בין בכל שאר משקים, ובין שאפאה בתנור או בקרקע או במחבת ומרחשת, ובין שהדביק הפת תחילה בהן ולבסוף הרתיח, כלומר שהדליק האש תחתיה, או הרתיח ולבסוף הדביק, בכל עניינים אלו יש חיוב חלה, שבכל עניינים אלו לחם נקרא, שאין הלכה כמאן
(פסחים לז א) דאמר אין לחם אלא אפוי בתנור בלבד, אבל העושה עיסה ליבשה בחמה או לבשלה בקדרה - אין בה חיוב חלה.
ועסת ארנונא, כלומר משותפת בין ישראל וגוי, חייבת בחלה אם יש בחלק הישראל שיעור חלה. עיסה
(חלה א, ח) הנעשית בשביל בהמות פטורה מן החלה, ואם בשביל בהמות ואדם חייבת בחלה. עיסה מתוקנת כלומר, שהורמה ממנה חלה ונתערבה בה עיסה אחרת שלא הורמה ממנה חלה כיצד עושה
? מביא עיסה אחרת וסומכה עליה ונוטל חלה על הכל, ואם אין לו עיסה אחרת נוטל ממנה חלה בלא ברכה לפי הדומה, לפי שנעשית כולה טבל, ואפילו מעט ממנה טובלת כמה עיסות מתקנות, שהטבל אוסר בכל שהוא, כמו שכתבתי בסדר אמר אל הכהנים
(מצוה רפד).
ויתר פרטיה, מבוארים במסכת חלה וכן במסכת ערלה
[ה' ביכורים פ''ה].
בארץ ישראל בלבד מדאורייתא. שנאמר באכלכם מלחם הארץ. ודוקא בזמן שכל ישראל שם, כלומר רובם, שנאמר בבואכם, ובא הפירוש על זה
(כתובות כ, א) בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם. ומדברי סופרים להפריש חלה בחוצה לארץ, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל.
ומפני שאין החיוב בה אלא שלא תשתכח מישראל, נהגו להקל בה
(עי' הל, הרמב’’ן פ''ד דבכורות) בעניין שאין מפרישין מעיסה גדולה אלא כזית, ומשליכין אותה באש, ואינה נאכלת לשום כהן קטן או גדול.
ושמעתי שיש מקומות שנהגו להפריש חלה גדולה כשיעור שנתנו לנו חכמים בה, ונותנין אותה לכהן קטן שאין טומאה יוצאה עליו מגופו או לכהנת קטנה שעדין לא ראתה [נידה], ואפילו לכהן גדול שטבל לקריו או לזיבתו נותנין אותה, ואף על פי שהוא טמא מת, נהגו להאכילה לו באותן מקומות.
ועוד נראה שיש להקל בה עוד בחלת חוצה לארץו שאדם יכול לבטלה לכתחילה ברוב, כמו שבא במסכת יבמות ובמקומות אחרים מהגמרא, ואין בכל האיסורין שבתורה כן לפי ידיעתי, זולתי בעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב לתוך התנור שמבטלין אותן גם כן לכתחלה, וכדאמרינן ביום טוב
(ביצה ד, ב) אדם מרבה עליהם עצים ומתרין, ואמרו בטעם הדבר משום דמקלא קלי אסוריהו, כלומר, שהוא דבר שכלה באש, ולכן הקלו בדבר.
ו
הרמב''ם זכרונו לברכה כתב בספר זרעים הלכות תרומה ובכורים פרק חמישי
(הל' ט יא)
ובזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת, מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד מארבעים ושמונה, ושורף אותה מפני שהיא טמאה, ויש לה שם עיקר מן התורה, ומכזיב עד אמנה מפרישין חלה שניה לכהן לאכילה, ואין לה שיעור כמו שהיה הדבר מקודם.
חלת חוצה לארץ, אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועיקר חיובה מדבריהם, אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטומאה יוצאה עליו מגופו, כגון בעלי קרין וזבין, וזבות ונדות ויולדות ומצורעין, אבל שאר הטמאין במגע הטומאות, אפילו טמא מת, מותר לאכלה. לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ, בין בסוריא בין בשאר ארצות, רצה להפריש חלה אחת מפריש אחד מארבעים ושמונה, והיא נאכלת לקטן שעדין לא ראה קרי, ולקטנה שעדין לא ראתה נידה, ואין צריך להפריש שניה לאש, וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרע או מזיבתו, אף על פי שלא העריב שמשו, ואף על פי שהוא טמא מת הרי זה מותר לאכול החלה הראשונה, ואינו צריך להפריש שניה בחוצה לארץ, עד כאן.
מצווה שפו: מצוות עשה להפריש חלה וליתנה לכהן - ספר מצוות ה'
(עשה קנב) מצוות עשה להפרשי חלה מעיסה וליתנה לכהן.
שנאמר: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וגו'" במדבר טו, כ.
מראי מקומות:
מסכת חלה, ומסכת תרומה פרק ב'; חולין דף קל"ה;
רמב"ם הלכות בכורים פרקים ה'-ח';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קל"ג;
רמב"ן בשורש י"ב מנה ההפרשה והנתינה לכהן ב' מצוות עשה;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קמ"א;
שו"ע יורה דעה
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רמ"ה.
