מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



המצווה הקכ"ז ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הציווי שנצטווינו להפריש מעשר מצמח הארץ.
והוא אומרו יתעלה:
"כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה" (במדבר יח, כד)
וכבר באר הכתוב, שהמעשר הזה ללוויים.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת מעשרות; וזהו הנקרא: מעשר ראשון,
ואינו חובה מן התורה אלא בארץ ישראל.

שצה. מצות מעשר ראשון - ספר החינוך

שנתחייבו בני ישראל לתת חלק אחד מעשרה חלקים מזרע הארץ ללוים, שנאמר ''כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה’ תרומה נתתי ללוים'', ונאמר בסדר ''אם בחקותי'' (ויקרא כז ל): ''וכל מעשר הארץ:. לה’ הוא''. וזהו הנקרא ''מעשר ראשון''.

משורשי המצוה
לפי ששבט הלוי בחר ה’ יתברך בתוך אחיו לעבודתו תמיד במקדש, על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחיתם דרך כבוד, כי כן יאות למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזומנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם ולא יצטרכו הם ליגע בדבר זולתי בעבודת המלך היקרה.

ואף על פי שהם היו שנים עשר שבטים, ולפי חלקה שוה היה ראוי שיטלו חלק אחד משנים עשר, גם זה היתרון להם לכבודם. כי מהיותם מבית המלך ראוי שיהיה חלקם יתר על כולם, ויתרון גדול הוא שיבוא להם חלק העשירי נקי מכל הוצאות הקרקע.
והמחיה משרתי האל בממונו, ברכת ה’ יתברך תנוח עליו בכל אשר יש לו, וזהו אמרם זכרונם לברכה (אבות פ''ג מי''ג) מעשרות סיג לעשר. גם אמרו זכרונם לברכה (תענית ט א) שאסור לאדם לחשוב בלבבו ולומר ''אנסה אם ייטיב ה’ לי בהתעסקי במצותיו''. ועל כיוצא בזה נאמר ''לא תנסו את ה’ אלהיכם'' (דברים ו, טז), זולתי במצוה זו שמותר לנסות אם יברכהו האל בעשותו אותה ובהיותו זריז עליה, ומפורש הוא על ידי הנביאים, שנאמר ''הביאו את כל המעשר אל בית האוצר:. ובחנוני נא בזאת אמר ה''' (מלאכי ג י).

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות פה ב) שהמעשר הזה אשר ללוים הוא חולין גמורים ומותר לאכלו כל אדם, בין לוי, בין ישראל, ואפילו בטומאה, שנאמר ''ונחשב לכם תרומתכם'', כלומר: המעשר שהוא מורם מתרומת הישראל שהוא לכם ''כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב''. ודרשו זכרונם לברכה: מה גרן ויקב ''חולין לכל דבר'', אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר. פירוש ''שנטלה תרומתו'', כלומר אחת שהרימו הלויים מעשר מן המעשר שלהם ונתנוהו לכהנים, זהו הנקרא ''תרומתו''.
וכל מקום שנאמר במעשר ''קדש'' או ''פדיה'' אינו אלא במעשר שני.

ואמרו בספרי שכל שהוא אוכל אדם, ונשמר, וגידולו מן הארץ, חייב במעשר ובתרומה, ומיתי לה מדכתיב בתרומה ''ראשית דגנך וגומר''. שדרשו זכרונם לברכה: מה דגן ותירוש ויצהר ''מאכל אדם'' וגידולו מן הארץ, ויש לו בעלים, שנאמר ''דגנך'' אף כל כיוצא בהם, חייב בתרומה ומעשרות. אבל הירקות, אף אעל פי שהן ''מאכל אדם'' אין בהם חיוב מעשר אלא מדרבנן. לפי שנאמר במעשר ''כל תבואת זרעך'' (דברים יד כב), וירק אינו נקרא תבואה. ומדברי הגמרא שאנו סומכין בה יותר נראה שגם בכל הפרות חוץ מדגן תירוש ויצהר אין חיוב המעשר בהן אלא מדרבנן, וקרא דמייתו בספרי אסמכתא בעלמא הוא, הכי אסקנא בריש פרק ''השוכר את הפועלים'' (ב''מ פח א) גבי ההיא דפריק רב פפא תאנה עומדת בגנה ונופה נוטה לחצר.
אמנם הרמב''ם זכרונו לברכה, כתב הפך מזה, וכמו שמצא בספרי.

וכן מעניין המצוה מה שאמרו, שאין מעשרין מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש, ולא ממין על שאינו מינו, ולא מן החיוב על הפטור, ולא מן הפטור על החיוב. ואם עשר, אינו מעשר, אבל מעשרין שלא מן המקף, אף על פי שבתרומה אינו כן, שאין תורמין אלא מן המקף, ומכל מקום בשאר דברים שוים הן תרומה ומעשרות. דכל שאנו אומרים בתרומה ''אין תורמין, ואם תרם תרומתו תרומה''. כך במעשר ''אם הפריש, מעשרותיו מעשרות''.

וכל שהוא פטור מן התרומה, פטור מן המעשר, ובסדר שופטים מצות הפרשת תרומה גדולה, נאריך בדברים בעזרת השם, ותראנו משם.
וכן מעניין המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין אדם חייב להפריש מעשר מן התורה, אלא הגומר פרותיו לאכלן לעצמו, אבל הגומרן למכרן בשוק, פטור מן התורה, שנאמר ''עשר תעשר וגומר ואכלת'' (דברים יד כב).
וכן הלוקח אחר שנגמרה מלאכתן, כלומר, שנמרחו ביד מוכר פטור מן התורה וחייב מדבריהם, שנאמר ''תבואת זרעך'' כלומר שנגמרה מלאכתן ברשותך.
ואין חיוב מעשר חל בפרות עד שיגיעו לעונת מעשר, שנאמר ''מזרע הארץ מפרי העץ'' (ויקרא כז ל), כלומר עד שיעשה פרי. וכן התבואה עד שתהא תבואה, שנאמר ''תבואת זרעך''.

ומכאן למדו זכרונם לברכה עונת המעשרות שהיא משיגיעו הפרות להזריע ולצמח, הכל לפי מה שהוא, כיצד? התאנים משיעשו רכין שראויין לאכול. התפוחים והאתרוגים משיתעגלו. וכן לכל פרי ופרי קבעו עונתו למעשר, כלומר: שקודם זמן זה הקבוע להם, אוכלין מהן כל הצריך, לפי שאינם בתורת מעשר כלל, אבל אחר זמן זה אין אלא עראי, עד שיקבעו להם גרנן למעשר, ואחר שגרנן קבוע למעשר, אסור לאכול מהם אפילו אכילת עראי.

ואיזהו גורנן למעשר? התבואה משימרח, כלומר שימרח פניה ברחת כדרך שעושין בני אדם אחר שעושין ממנה כרי. ובירושלמי (מעשרות פ''א ה''ד) מצינו עוד, שאם אין דעתו למרח, משיעמיד ערמה מתבואתו, הוי גרנו למעשר, דבגרן תלה הכתוב, ואפילו בלא מרוח, כיון שאין דעתו למרח, ואפילו עשה ממנה גרן בתוך ביתו, גם שם עושה הגורן קביעות למעשר. והא דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי לפוטרה ממעשר, והיא הלכה פסוקה, כדאמרינן במסכת ברכות (לא א) ההיא מירי בשלא העמיד ממנה ערמה בתוך ביתו, וכן שלא מרחה, אלא דש וזרה מעט מעט בלא מרוח ונתן לאוצר מעט מעט, זהו הנראה בעניין זה, ובזה הדרך כל השמועות עולות בקנה אחד בריאות וטובות.
ואמרו זכרונם לברכה שעונת הקשואין והאבטיחין והדלועין משישפשף, כלומר: שיסיר אותו שער דק שעליהן. ועונת כלכלה של פרות משיחפה הפרות שבה בעלין ובהוצין, וכן לכל פרי ופרי קבעו זמן גרנו, לפי מה שהוא, הכל כמו שבא במסכת מעשרות (פ''א מ''ה).

ועוד ראיתי בעניין קביעות המעשר מן התורה, שדעת קצת מן המפרשים, שאין קביעות מעשר לעולם בשום צד, עד ראית פני הבית, וגם שיהא בית הראוי לכך, שנאמר ''בערתי הקודש מן הבית'' (דברים כו יב); והוא שיכניסם לפרות דרך השער, שנאמר ''ואכלו בשעריך ושבעו'', אבל הכניסן דרך גגין וקרפיפות פטורין מן המעשר והתרומה.

וכן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה: נראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו, אבל אם נקבע בשאר דברים הקובעין למעשר, אין לוקין עליו אלא מכת מרדות.
ויתר פרטיה מבוארים במסכת מעשרות (יו''ד סי' שלח).

ונוהגת בזכרים ונקבות
בישראלים ובכהנים ובלוים, שאף על פי שכהנים ולוים נוטלין המעשר מישראל חייבים הם לעשר הפרות שלהם בקרקעותיהם, ובאיסור טבל הם עליהם, עד שיעשרו אותן, שנאמר ''כן תרימו גם אתם'', ובא הפירוש עליו: ''אתם'' הלוים. ''גם אתם'', לרבות הכהנים. אבל אחר שיעשרו אותן, אם רצו, אוכלין הם בעצמם המעשר או יתנו אותו לכהן אחר.
ומצוה זו של מעשר וגם מצות התרומה, אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ ישראל לבדה, ובזמן שיהיו שם כל ישראל. כן פסק הרמב''ם זכרונו לברכה.
ובסדר ''שופטים'' במצות הפרשת תרומה גדולה, נבאר עוד בעזרת ה’ החלוקין שיש במעשר ובתרומה בין ארץ ישראל לסוריא או חוצה לארץ. ואם חפצך בני לדעת, גמר אותו משם.

מצווה שצו: מצוות עשה להפריש מעשר ראשון וליתנו ללוי - ספר מצוות ה'

(עשה קנה) מצוות עשה להפריש מעשר ראשון וליתן ללוי.
שנאמר: "כי את מעשה בני ישראל וגו' נתתי ללוים" במדבר יח, כד.

מראי מקומות:
מסכת מעשרות;
רמב"ם הלכות מעשר פרק א';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קכ"ז,
רמב"ן שורש י"ב מנה ההפרשה והנתינה לשתי מצוות עשה;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קל"ה;
שו"ע יורה דעה סימן של"א.