המצווה הנ"ב ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם
האזהרה שהוזהרנו מלהתחתן בכופרים.
והוא אומרו יתעלה:
"ולא תתחתן בם" (דברים ז, ג),
וביאר ההתחתנות מה היא ואמר:
"בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" (שם).
ובפירוש אמרו במסכת עבודה זרה:
"דרך חתנות אסרה תורה".
העובר על לאו זה יש בעונשו חילוק, והוא: שביאת הגויה אם בא עליה בפרהסיא – הרי ההורגו בשעה שהוא עושה את העבירה, כבר קיים את עונשו כמו שעשה פנחס בזמרי.
אמרו:
הבועל ארמית קנאין פוגעין בו.
ודוקא בתנאים שאמרו, והם: שיבעול בפרהסיא ובשעת מעשה וכמעשה שהיה.
אבל אם לא ידעו עליו, או שפרש ולא פגעו בו קנאים – הרי הוא מחייב כרת, אבל לא נתבאר בו כרת זה בלשון התורה.
אמרו:
"לא פגעו בו קנאים, מהו?"
ונתבאר שהוא בכרת,
שנאמר:
"כי חילל יהודה קודש ה' אשר אהב וגו' יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה" (מלאכי ב, יא-יב),
אמרו:
מכלל דבכרת.
כשמתברר, אם כן, שאדם בעל גויה בעדים והתראה – לוקה מדאורייתא, ודע זאת.
וכבר נתבארו דיני כל הדברים האלה בעבודה זרה ובסנהדרין.
תכז. לא להתחתן בעובדי עבודה זרה - ספר החינוך
שלא נתחתן עם האומות.
וכתב
הרמב''ם זכרונו לברכה לא עם שבעה עממים ולא עם שאר האומות, שנאמר
(דברים ז ג) ולא תתחתן בם.
ועניין החתנות הוא, שיתן בתו לבנו או בנו לבתו, וכמו שבאר הכתוב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. וכל שכן המזדוג עמהם, שהוא בעצמו בכלל האיסור, ואמרינן במסכת עבודה זרה
(לו, ב) דרך חתנות אסרה תורה. ואף על פי שהכתוב הזה דלא תתחתן בשבעה עממים הוא דכתיב, ובגרותן דוקא, והכי משמע להו לרבנן שאמרו בגמרא
(יבמות עו, א) בגרותן אית להו חתנות, בגיותן לית להו חתנות, במה שחזר הכתוב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך ירבה שבעה עממים וכל שאר האומות באסור אף בגרות, אבל שבעה עממין נאסרו אף בגרותן לפי שהיו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, ושאר עממין מותרין בגרות.
ואיסור זה יהיה דוקא כשהוא מייחדה לו לאשה, אבל הבא על הגויה דרך מקרה, כאדם שבא על זוגתו שלא בפרהסיא, אין בזה אלא איסור דבריהם, והוא איסור נשג''ז
(נידה, שפחה, גויה, זונה). המזכר בעבודה זרה.
לפי שרוב המון העם, דרך טפשות ימשכו אחר עצת נשותיהם, ואם ישא אדם בת אל נכר תמשכהו לעבוד עבודה זרה, ועוד כי גם בניה הנולדים ממנו תגדל לעבודה זרה, ואוי לו לפוסל את זרעו.
מה שאמרו זכרונם לברכה הבועל ארמית בפרהסיא, לעיני עשרה ישראל או יותר היו קנאים פוגעין בו, וראיה לדבר מעשה פנחס וזמרי, ומכל מקום אין הקנאי רשאי לפגע בו, אלא בשעת מעשה הזימה, וכמעשה שהיה, שנאמר
(במדבר כה ח) ואת האשה אל קבתה. אבל אם פרש אין הורגין אותו, אבל מביאין אותו לבית דין ומלקין אותו, מכיון שעשה המעשה בפרהסיא.
לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו בית דין, ידענו מדברי קבלה שהוא בכרת, דכתיב
(מלאכי ב יא) ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה.
וגוי הבא על בת ישראל, אם היא אשת איש נהרג עליה, ואם לאו אינו נהרג. אבל ישראל הבא על הגויה בזדון, ואפילו דרך זנות, היא תהרג מכל מקום, מפני שבא לישראל תקלה על ידה כדין הבהמה, ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר
(במדבר לא טז יז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו'. וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו.
ויתר פרטי דברים אלה, מבוארים בעבודה זרה, ובסנהדרין, וביבמות, וקידושין
[הלכות איסורי ביאה פ''ב].
והעובר על זה ונתחתן עם שבעה עממין בגרותן, כלומר, שיחד לו אשה מהם לבנו, או שנתן בתו לאחד מהן, האב עבר על לאו, אבל אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה, אבל הבן שעשה מעשה הביאה לוקה.
ובשאר עממים, וכן בשבעה עממים בגיותן, המיחד לו אשה מהן לבוא עליה תמיד לוקה מדאורייתא בביאה ראשונה מאחר שיחדה, והיא תהרג. ואם לא יחדה, אלא שבא עליה פעם אחת דרך זנות היו מכין אותו מכת מרדות מדרבנן.
מצווה תכח: מצוות לא תעשה, שלא להתחתן עם עכו"ם - ספר מצוות ה'
[לא תעשה רמט] מצוות לא תעשה, שלא להתחתן עם עכו"ם.
שנאמר: "ולא תתחתן בם"
דברים ז, ג.
מראי מקומות:
יבמות דף כ"ג; סנהדרין דף פ"ה; עבודה זרה דף ל"ו;
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י"ב;
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה נ"ב;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קי"ב סובר שזה קאי על ז' אומות אף לאחר שנתגיירו;
שו"ע אבן העזר סימן ט"ז;
שו"ע חושן משפט סימן תכ"ה;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ר"צ.
