מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



המצווה הקצ"ט ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר,
והוא אומרו:
"לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז, ג).

כינוי זה חוזר על כבש הפסח, שחובה לשחטו בין הערבים ביום י"ד, אמר: כי משיחול זמן שחיטתו לא תאכל חמץ.
ובגמרא פסחים:
"מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה?
שנאמר: לא תאכל עליו חמץ".
ושם אמרו:
"דכלי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה דאוריתא".

כך מצאנו לשון כל ההעתקות המתקנות שנקראו לפני חכמי התלמוד.
ושם אמרו
בטעם איסור אכילת החמץ בשעה ששית, אמרו:

"עבדו רבנן הרחקה יתרה כי היכי דלא לגע באסורא דאוריתא".

ומי שעבר ואכל חמץ אחר חצות – לוקה.
וכבר נתבארו דיני המצווה זו בתחלת פסחים.

תפה. שלא לאכול חמץ אחר חצות - ספר החינוך

שלא נאכל חמץ אחר חצות ביום ארבעה עשר בניסן, ועל זה נאמר (דברים טז ג) לא תאכל עליו חמץ.
כתב הרמב''ם זכרונו לברכה מלת ''עליו'' שבה על כבש הפסח, שהחובה בזביחתו בין הערבים ביום ארבעה עשר, ואמרו מעת שיגיע זמן זביחתו לא תאכל עליו חמץ. ובפסחים (כח ב) אמרו זכרונם לברכה, מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה? שנאמר לא תאכל עליו חמץ. ושם (ד ב) נאמר לכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא, כן מצאנו לשון כל הנוסחאות המדויקות שנקראו על זקני התלמוד. ושם נאמר בטעם איסור החמץ בשעה ששית:
עבדו רבנן הרחקה יתרה, כי היכי דלא ליגע באסורא דאורייתא. ומי שיעבור ויאכל חמץ אחר חצות לוקה, עד כאן.

משורשי המצוה
לפי שעניין איסור חמץ בפסח הוא איסור חמור ביותר, מצד שעניין זה יסוד גדול בדתנו, כי יציאת מצרים הוא אות ומופת מכריח בחידוש העולם שהוא העמוד הגדול שאולמי התורה נסמכים בו, כמו שכתבתי כמה פעמים, ועל כן כל מצוה שהיא לזכר יציאת מצרים חמורה עלינו וחביבה הרבה. על כן מצד החומר הגדול שבה תזהירנו התורה להתחיל בה שש שעות קודם הגיע זמן הנועד לאותו הנס שהוא התחלת יום חמשה עשר, וכל זה, למען נתן אל לבנו חומר המצוה וגדל ענינה בראותינו כי התורה תעשה לנו גדר סביב לה.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (שם יא, ב) שאוכלין חמץ כל ארבע שעות מיום זה, ותולין כל חמש, כלומר לא אוכלין גזרה משום יום המעונן, ולא שורפין אלא נהנין, להאכילו לכל בריה או למכרו לאדם. ושורפין אותו בתחלת שעה ששית, וזו היא תקנת חכמים במצוה, כדי להרחיק האדם מן העבירה, שלא יכשל לאוכלו בתחלת שעה שביעית, שהוא אסור מן התורה, כמו שאמרנו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה גם מכתוב אחר, שאמרו שם בפסחים (ד, ב) כתיב (שמות יב יט) שבעת ימים שאור וגו' וכתיב (שם טו) אך ביום הראשון וגו' הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור, ויהיה פירוש ראשון, כמו הראשון אדם תולד (איוב טו, ז) שפירושו קודם.

וממה שחייב הכתוב להשביתו באותו יום, ידענו שמקצת היום הוא מותר בהכרח, שאי אפשר לכון רגע הראשון של יום ולהשביתו בו, ואחר שכן, מקצתו של יום מותר, ולא באר לנו הכתוב, איזה חלק ממנו הוא שמותר, נחלקהו אנחנו בשוה מן הסברא האמתית, שאם תחלקהו בעניין אחר, לא יהיה שורש בדבר כלל, וזהו אמרם שם 'אך' - חלק, והמפרשים, כי מילת אך ב''אח''ס בט''ע חץ [החלפת א' באות ח', ואות כ' באות צ'- ותתקבל המילה "חץ"], לא יבינו דברי חכמים.
ויתר פרטי המצוה, במסכת פסחים פרק ראשון.

ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן
ואפילו בזמן הזה שאין לנו קורבן פסח. והעובר על זה ואכל כזית חמץ אחר חצות חייב מלקות לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה, כי הוא סובר, שהלכה כרבי יהודה דאמר דחמץ לפני זמנו, ארצה לומר: ביום ארבעה עשר בניסן מחצות היום ולמעלה, עובר עליו האוכלו בלאו זה שזכרנו.
אבל הרמב’’ן זכרונו לברכה חולק עליו, ולדעתו אין בזה לאו, שהלכה כרבי שמעון דפליג עליה דרבי יהודה ואמר, בין לפני זמנו, בין לאחר זמנו אינו עובר בלאו כלום. ודריש מלתה, מדכתיב לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות. בשעה שישנו האדם ב'קום אכול מצה', ישנו ב'בל תאכל חמץ'. ובשעה שאינו ב'קום אכול מצה', דהיינו בין לפני זמן הפסח, בין לאחריו - אינו באזהרת 'בל תאכל חמץ'.
ולדעת רבי שמעון, מלת 'עליו' תשוב על אכילתו של פסח, שהיה נאכל לערב, וכן הוא מפורש בירושלמי (פסחים א ד), שלדברי רבי יהודה, מילת 'עליו' שבה על שחיטתו, ולדברי רבי שמעון על אכילתו, שהיה נאכל לערב.

וזה שבא בגמרא לכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור. וכן מה שאמרו עבדו רבנן הרחקה יתירה, דלא לגיע לידי איסורא דאורייתא, כל זה אמת, שיש איסור דאורייתא בנהנה מן החמץ אחר חצות. ואמנם האיסור הוא דקאי עליה במצות השבתה מדאורייתא משש שעות ולמעלה. אבל ודאי אין בו איסור לאו כלל, כרבי שמעון דקימא לן כותיה.

וכן הוא מפורש העניין שם בגמרא שאמרו, דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא, מנא לן? אמר אביי תרי קראי כתיבי וכולי. וסיום דבריו שם: הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור. הנה זה מבואר שאין האיסור בו אחר חצות אליבא דהלכתא זולתי מצות השבתה דאורייתא.
הנה לדעתו זכרונו לברכה אין לאו זה דלא תאכל בכלל מנין המצות.
הט בני אזנך ושמע דברי חכמים, אלו ואלו דברי אלהים חיים, ודע כי יש בתורה שבעים פנים וכולם נכוחים.

מצווה תפו: מצוות לא תעשה, שלא לאכול חמץ ערב פסח עד חצות - ספר מצוות ה'

[לא תעשה רפו] מצוות לא תעשה, שלא לאכול חמץ ערב פסח אחר חצות.
שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ" דברים טז, ג.

מראי מקומות:
פסחים דפים כ"ח-כ"ט;
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ח';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קצ"ט; והרמב"ן משיג ע"ש; סמ"ג לאוין ע"ו מסופק ולא מנאה, ע"ש שכללה עם אכילת חמץ בפסח דלעיל סימן י"ט.