המצווה הנ"ג ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו על הראיה.
והוא אומרו יתעלה:
"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך" (דברים טז טז).
ועניין מצווה זו, שיעלה האדם עם כל בן זכר שיש לו, שאפשר לו להלך לבדו יעלהו למקדש ויקריב קורבן עולה כשיעלה. והקורבן הזה שמקריב בעלותו הוא הנקרא עולת ראיה.
וכבר הקדמנו והזכרנו אומרם:
"שלוש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה. ראיה ושמחה".
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו, כלומר, מצוות ראיה, במסכת חגיגה.
וגם זו אין הנשים חייבות בה.
מצווה תפט: מצוות עשה להראות בעזרה ברגלים - ספר מצוות ה'
(עשה רב) מצוות עשה להראות כל זכר בבית המקדש בשלש רגלים.
שנאמר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך"
דברים טז, טז. ומחויב להביא קרבן עולת ראייה.
מראי מקומות:
חגיגה פרק א';
רמב"ם הלכות חגיגה פרק א';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה נ"ג;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רכ"ח.
תפט. להראות ברגלים בבית הבחירה - ספר החינוך
שנצטוינו להראות כל זכר בירושלים בבית הבחירה שלוש פעמים קבועים בשנה. והן, פסח ושבועות וסוכות, ועל זה נאמר
(דברים טז טז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה’ אלהיך.
ועניין המצוה, שיעלה כל אדם עם כל בן זכר שיש לו שיוכל ללכת לבדו ברגליו למקדש ויתראה שם.
ומחיוב ראיה זו, שיקריב שם קורבן עולה, וזה הקורבן נקרא עולת ראיה ואין לקורבן זה שעור, אפילו תור אחד או גוזל פוטר.
וכבר כתבתי במשפטים במצות לחג ברגלים
(מצוה פח), מה שאמרו זכרונם לברכה
(חגיגד ו ב) שלוש מצות נצטוו ישראל ברגל, חגיגה ראיה, שמחה, ועל כל אחת משלוש מצות אלו, היו מביאין קורבן, ונקראים,
קורבן חגיגה, שלמי שמחה, עולת ראיה.
למען יראו כל ישראל ויתנו אל לבם בפעולת הקורבן המעורר הלבבות, כי כולם מקטנם ועד גדולם חלק ה’ ונחלתו, עם קדוש ונבחר, נוצרי עדותו, סגולת כל העמים אשר תחת כל השמים, לשמור חוקיו ולקיים דתו, על כן יבואו שלוש פעמים בשנה בית השם, והוא באמרם על דרך משל הננו לאל לעבדים, נכנסים ובאים בצל קורתו, ובחזקתו סמוכים לעד לעולם באהבתו וביראתו, וזר לא יבוא בתוכנו, כי אנחנו לבדנו בני ביתו.
ועם המעשה הזה, תתעורר דעתנו, ונכניס בלבנו מוראו, ונקבע ברעיוננו אהבתו, ונזכה לקבל חסדו וברכתו. ובא עלינו החיוב בזכרים לבד, כי הם עיקר הבית, והטף והנשים טפלה להם, ועם החזקה בהם לעבדים, נעשית החזקה בכל שהוא תחת ידם.
ומזה היסוד, נתיחדה לנו מצוה במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, להקהיל שם האנשים והנשים והטף והגרים, לפי שאותה השנה, משחררת הכל ומפקעת השעבוד מכל החי מכל בשר, להשיב הכל תחת יד האדון ה’ צבאות, ואז באותה השנה, לא תועיל חזקתם לאשר תחתיהם, שאין שם אדנות בארץ בעת ההיא.
ועוד יש עמנו טעם אחר במצות הקהל, נכתוב אותו במקומו בסדר אתם נצבים בעזרת השם.
מה שאמרו זכרונם לברכה שעולת ראיה ושלמי שמחה אין דוחין לא שבת ולא טומאה, אבל דוחין יום טוב, אף על פי שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות.
ועוד כתבתי קצת מדיניה בסדר משפטים במצות חגיגה, ושם כתבתי במי נוהגת, ובמי אינה נוהגת, וכל ענינה, כמנהג הספר.
