המצווה הקכ"ו ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו להפריש תרומה גדולה.
והוא אומרו יתעלה:
"ראשית דגנך וגו' תיתן לו" (דברים יח, ד).
ומצווה זו אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ ישראל,
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת תרומות.
תקז. להפריש תרומה גדולה לכהן - ספר החינוך
שנצטוינו להפריש מן הדגן והתירוש והיצהר תרומה, וניתן אותה לכהן, והיא הנקראת תרומה גדולה. ועל זה נאמר
(דברים יח ד) ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו' תתן לו.
ואמרו זכרונם לברכה
(חולין קלז, ב) כי מדין התורה אין לה שיעור, אלא אפילו חיטה אחת פוטרת כרי גדול, אבל חכמים אמרו
(תרומות ד ג) להפריש יותר, ואמרו מי שיש לו עין בינונית מפריש חלק אחד מחמשים, וסמכו הדבר על לשון תרומה, כלומר, תרי ממאה, דהיינו אחד מחמשים.
לפי שהדגן והתירוש והיצהר הן עיקר מחיתן של בריות, והעולם כולו להקדוש ברוך הוא, על כן ראוי לאדם לזכור את בוראו על הברכה אשר ברכו, ושיפריש קצת ממנו לשמו ברוך הוא ויתננו למשרתיו שהם הכהנים העסוקים תמיד במלאכת שמים, טרם יגע בו יד אדם ויהנה ממנו כלל.
ומן היסוד הזה אמרו זכרונם לברכה שאפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי, כי זכירת האדנות על הדבר אין הפרש בין רב למעט. אמנם רבותינו זכרונם לברכה הוסיפו בדבר לתת בו שיעור ראוי, כדי שיתעורר לב האדם בעניין יותר, כי בהיות האדם בעל חומר לא ישית אל לבו על הדבר המועט כמו על המרובה שימלא עיניו, ויעידו עליו יותר תנועותיו, כדרך טבע האדם והרגלו, שישמח במאכל רב.
וכבר כתבתי עוד בטעם מנות הכהנים בסדר ויקח קרח במצות מעשר ומעשר מן המעשר מה שידעתי
(מצוה שצה ו).
כגון מה שנראה בגמרא שעיקר חיוב התרומה דאורייתא, וכן המעשרות הוא בדגן ותירוש ויצהר לבד, לפי שהן עיקר מחייתן של בריות, אבל מדברי סופרים חייב גם כן כל שהוא אוכל אדם ונשמר וגדולו מן הארץ. ואף על פי שמצאנו בספרי שסמכו הדבר לקרוא אסמכתא בעלמא הוא, וכמו שכתבתי בסדר ויקח קרח
(מצוה שצ''ה) במצות מעשר, שאמרו שם ראשית דגנך, מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם, וגידולו מן הארץ, ויש לו בעלים, שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה ומעשרות.
ואמרו זכרונם לברכה שהכרשינין אף על פי שאינן מאכל אדם, הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון חייבין בתרומה ומעשרות. והפואה והאזוב והקורנית שזרען תחילה לאדם חייבין במעשר, וכן כל כיוצא בהן. זרען לבהמה אף על פי שנמלך וחשב עליהן לאדם כשהן מחוברין פטורין שמחשבת אדם בחיבור אינה כלום.
עלו מאליהן בחצר, אם חצר המשמרת פרותיה היא הרי אלו חייבין, שסתמן לאדם, ואם אינה משמרת פטורין. זרעוני גנה שאינן נאכלין, כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים וכיוצא בהן פטורין מן התרומה ומן המעשרות, מפני שאינן מאכל אדם. אבל הקצח חייב בתרומה ומעשרות.
זרע של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף ושל קפריסין פטורין, מפני שאינן פרי, במה דברים אמורים
? שזרען לזרע, אבל זרען לירק הרי אלו חייבין. וכן האביונות של צלף חייבין, מפני שהן פרי, כסבר שזרעו לזרע פטור מן התרומה ומן המעשרות, זרעו לירק מפריש תרומה ומעשרות מן הירק ומן הזרע. וכן השבת, זרעה לזרע פטור זרעה לירק מתעשרת זרע וירק. הגרגר שזרעו לזרע מתעשר לזרע ולירק, שאם לקח הירק לאכלו מפריש ממנו תרומה ומעשרות ואחר כך אוכל, וכשייבש ואסף הזרע שלו מפריש מן הזרע.
וכן מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין חיוב תרומות ומעשרות בפרות, עד שיביאו שליש. וכן מה שאמרו שהלקט והשכחה והפאה והעוללות של ישראל, אף על פי שהעמיד מהן כרי בבית פטורין מן התרומה ומן המעשרות.
וכן מה שאמרו
(רמב''ם ג ד) שאין תורמין התרומה לא במידה ולא במנין אלא באומד, לפי שלא נאמר בה בתורה שיעור, מה שאין כן במעשרות. וכבר כתבתי בראש המצוה שעין בינוני, מפריש אחד מחמשים באומד, ולא יתן הפרות בסל ובקפה שמידתן ידועה, אבל תורם בהן חצין או שלישן. ומותר לתרום שלא מן המקף, ואף על פי כן תלמידי חכמים אין עושין כן, כן כתב
הרמב''ם זכרונו לברכה
(שם יז).
ומה שאמרו
(קדושין מא, א) שעושה אדם שליח ישראל להפריש תרומה ומעשרות, שנאמר
(במדבר יח כח) כן תרימו גם אתם, לרבות השליח שהוא בן ברית כמו כן, ועוד דינין רבים בגמרא מעניין השליחות.
ומה שאמרו
(רמב''ם שם ו א) שהתרומה נאכלת לכהנים, בין גדולים בין קטנים, להם ולנשיהם, ולעבדיהם הכנעניים, ואפילו לבהמתם, ועוד דינין רבים בגמרא על זה, כגון אשה שמרדה, והעבד שברח,
ודין גרושין וארוסין וכמה כיוצא בהן. ודיני התרומה בעניין ביטולה שנתנו לה שיעור חכמים זכרונם לברכה באחד ומאה.
ויתר רובי פרטיה, במסכת תרומות ובהרבה מקומות מהתלמוד בפזור קצת מדיניה.
מצות התרומה גם מצות המעשרות מן התורה בארץ ישראל ובזמן שישראל שם, וכן כתב
הרמב''ם זכרונו לברכה סוף פרק ראשון מהלכות תרומות, וזה לשונו:
התרומה בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישדאל, ובזמן שהיו שם כל ישראל, שנאמר (במדבר טו יח) כי תבאו. ביאת כולכם כשהיו בירשה ראשונה, וכמו שהם עתידים לחזר בירשה שלישית, ולא כשהיו בירשה בימי עזרא, שהיתה ביאת מקצתם, ולפיכך לא היתה מן התורה, וכן הדין נראה לי במעשרות, שאין חייבין בהן בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה, עד כאן.
והראב''ד זכרונו לברכה תפס עליו בעניין זה, וזה לשונו.
אמר אברהם, לא כיון להלכה יפה, דהא קיימא לן כרבי יוחנן, דאמרינן ביבמות (פא, א) תרומה בזמן הזה דאורייתא. כלומר, בארץ ישראל. והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר. ואם איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא עד כאן.
ועתה אם האמת כדברי הראב''ד זכרונו לברכה, היה לנו לחשוב בכלל המצות הנוהגות עכשיו בארץ מדאורייתא זאת המצוה, וגם ששה עוד שהם בעניין התרומה בסדר אמור, והן
(מצוות רעט רפד), ואחת שהיא בסדר משפטים
(מצוה עב), ושתים שהן בסדר ויקח קרח מצות מעשר, ומעשר מן המעשר
(מצוה שצה ו).
אבל אני דברי
הרמב''ם זכרונו לברכה אשים בין עיני ומבורו אשאב, כי הוא סיבת זה העסק של חשבון המצות לי ולכל שבאו אחריו. ומכל מקום אין חולק בעולם, שנוהגות מדרבנן אף בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל, ורוב ישראל הולכים ושבים שם. וגם התקינו שיהיו נוהגין תרומות ומעשרות אף בארץ מצרים ובארץ בני עמון ומואב, מפני שהן סביבות ארץ ישראל.
וארץ ישראל האמורה בכל מקום הן ארצות שכבש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רב ישראל, וזהו שיקראו חכמים זכרונם לברכה כבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שנתנו כבוד לעצמם וכבשו מקום אחד, ואפילו הוא תוך תחומי הארץ שנתנה לאברהם אבינו אינו נקרא ארץ ישראל.
והמקומות שחלק יהושע לשבטים אף על פי שלא נכבשו כולם דינן כדין ארץ ישראל, כדי שלא תהיה רבה ככבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבש חלקו.
הארץ שכבש דוד, כגון ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל ודמשק ואחלב וחרן וכיוצא בהן, אף על פי שברשות בית דין הגדול כבשם, אינן כארץ ישראל לכל דבר, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ, ולכלל ארץ ישראל לא באו, והם הנקראים בכל מקום סוריא, ויש דברים שדינם כארץ ישראל, ויש שדינם כחוצה לארץ, כמו שתמצא בגמרא במקומות בפזור, והטעם, מפני שכבש אותם קודם שיכבש כל ארץ ישראל, שאילו תפש כל ארץ ישראל לגבולותיה תחילה, ואחר כך כבשם, היו כארץ ישראל בכל דבר. ולעניין תרומות ומעשרות ושביעית, אמרו חכמים שיהו כארץ ישראל, אבל מכל מקום בארץ הוא החיוב מן התורה, בזמן שישראל שם, כמו שאמרנו לדעת
הרמב''ם זכרונו לברכה, ובאותן מקומות מדרבנן בכל זמן.
ואמרו זכרונם לברכה שבכל מקום שהחזיקו בו ישראל כשעלו מגלות מצרים ונתקדש על ידם, מכיון שגלו גלות ראשונה בטלה אותה קדשה, לפי שלא קדשוה כי אם בכבוש בלבד לשעה, אבל כשעלו שנית מגלות בבל עם עזרא הסופר, קדשוה קדשה שניה לשעתה ולעתיד לבוא, כלומר קדושה העומדת לעולם.
אבל מכל מקום אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה שם, לדעת
הרמב''ם זכרונו לברכה, אלא בזמן שישראל מיושבים שם, וכמו שכתבתי בסמוך.
ומקצת מקומות שהיו שם שהחזיקו בהם בתחילה עולי מצרים ולא החזיקו בהן בשניה עולי בבל הניחום ולא קדשום, ומכל מקום לא פטרו אותם מתרומות ומעשרות, כדי שיסמכו עליהם עניי עולם בשביעית.
נמצא כל העולם כולו לעניין מצות התלויות בארץ נחלק לשלוש מחלקות: ארץ ישראל, וסוריא, וחוצה לארץ.
וארץ ישראל נחלקת לשני חלקים, כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל חלק אחד, והשאר שהחזיקו בו עולי מצרים בלבד חלק שני.
וחוצה לארץ נחלקת גם כן לשני חלקים, ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב מצות תרומות ומעשרות נוהגין בהן מדברי סופרים.
ושאר כל הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן כלל.
ואי זו היא
הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים? מרקם שהיא במזרח ארץ ישראל עד הים הגדול, ומאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון, ומי שהיה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שהיא על ימינו שהיא במזרח הדרך, הרי היא בחזקת חוצה לארץ, טמאה משום ארץ העמים, ופטורה ממעשר ושביעית, עד שיודע לך שאותו מקום הוא מארץ ישראל, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך, הרי היא בחזקת ארץ ישראל, וטהורה משום ארץ העמים, וחייבת במעשר ושביעית, עד שיודע לך שאותו המקום הוא חוצה לארץ. וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים הוא ארץ ישראל, מטורי אמנום ולחוץ הוא חוצה לארץ. והנסין שבים רואים אותם כאלו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים ארץ ישראל מן החוט ולחוץ חוצה לארץ. וזו היא צורתה.
והעובר על זה ולא הוציא תרומה מדגן תירוש ויצהר, שבארץ בזמן שישראל שם ביטל עשה זו, ועונשו גדול מאוד שאוכל טבלים, וכבר כתבתי בסדר אמר אל הכהנים
(מצוה רפד) עונש האוכל טבל. ובשאר פרות בטל מצות עשה דרבנן, ובדעת קצת המפרשים, גם בשאר פרות יש בהן חיוב דאורייתא, וכמו שכתבנו.
ובזמן הזה גם כן, מי שלא הפריש תרומה מפרות הארץ וכן מפרות סוריא וכן מפרות אותן מקומות שכתבנו שחייבין בתרומה מדרבנן, כגון מצרים ושנער ועמון ומואב ביטל עשה דרבנן. אבל בפרות שאר ארצות אין בהן חיוב תרומות לעולם, לא מדאורייתא ולא דרבנן.
מצווה תקז: מצוות עשה להפריש תרומה גדולה וליתנה לכהן - ספר מצוות ה'
(עשה רח) מצוות עשה להפריש תרומה גדולה וליתנה לכהן.
שנאמר: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו"
דברים יח, ד.
מראי מקומות:
מסכת תרומות;
רמב"ם הלכות תרומות;
רמב"ם, ספר המצוות סימן קכ"ו;
רמב"ן בשורש ו' מנה ההפרשה והנתינה לשתי מצוות עשה;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קל"ג;
שו"ע יורה דעה סימן של"א.
