המצווה הכ"ז ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו על נבואת שקר.
והוא שיתנבא בשם ה', אלא שיאמר מה שלא אמרו ה', או מה שאמרו יתעלה לזולתו ומיחס זאת לעצמו ויאמר שה' אמר לו דברים אלו, והוא לא אמרם לו.
ולשון הלאו בעניין זה הוא אמרו:

"אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתי לדבר" (דברים יח, כ).

וגם העובר על לאו זה חייב חנק; וכשמנו את הנחנקים אמרו: "ונביא השקר".
ושם אמרו:

שלושה מיתתם בידי אדם:
"אשר יזיד לדבר דבר בשמי" – זה המתנבא מה שלא שמע;
"את אשר לא צויתיו לדבר, הא לחברו ציוויתי" – זה המתנבא מה שלא נאמר לו;
"ואשר ידבר בשם אלהים אחרים" – זה המתנבא בשם עבודה זרה,
ובכולן נאמר: "ומת הנביא ההוא" – וכל מיתה האמורה בתורה סתם הרי היא חנק.

וכבר נתבארו דיני נביא שקר זה בפרק י"א מסנהדרין.

מצווה תקיז: מצוות לא תעשה, שלא להתנבא שקר בשם ה' - ספר מצוות ה'

[לא תעשה שו] מצוות לא תעשה, שלא להתנבאות שקר בשם ה'.
שנאמר: "אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר וגו'" דברים יח, כ.

מראי מקומות:
סנהדרין דף פ"ט;
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ה' הלכות ז'-ט';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה כ"ז;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ל"ד;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קט"ו.

תקיז. שלא להנבא בשקר - ספר החינוך

שנמנענו שלא להתנבא בשקר, כלומר: שלא יאמר שום אדם שנאמרו לו דברים בנבואה מהשם יתברך, והשם יתברך לא אמרם.
וכן בכלל הלאו אפילו אם יאמר דברים שנאמרו בנבואה לזולתו ויאמר בשקר שהוא נצטוה לאמרן, ועל זה נאמר (דברים יח כ) אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר וגו'. וכן אמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (פט, א) "אשר יזיד לדבר דבר בשמי" - זה המתנבא מה שלא שמע, "את אשר לא צויתיו" - הוא לא צויתיו, אבל לחברו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו, ונאמר לחברו.

משורשי המצוה
לפי שיהיה בזה חורבן גדול ורעה רבה בדתנו המקודשת והשלמה, כי עיקר האמת מבלי סיג המגיע אצל בני אדם, הוא על ידי הנביאים, והתורה תצונו להאמין בהם וללכת אחר עצתם הנכונה ודעתם השלמה.
ועל כן בקום בני בליעל לאמר דברים שלא צום ה’, יוציאו לעז בנבואה, שהיא העיקר הגדול אשר בינינו עם הקודש, ויפקפק בסיבתם לב כל העם אף בנביאי האמת.
ואם יאמר אדם גם כן מה שנצטוה אדם אחר עליו, יש בזה חורבה גדולה, כי האיש הזה באמרו שהוא נביא ונצטוה בזה, ונראה דבריו מתקימין כדברי נביאי האמת, נחזיק אותו כאיש אלקים, קדוש, שליח האל, ונאמין אליו ונקח ראיה בכל הנהגותינו ממעשיו. ואולי אחר שאין זכותו ועניינו גדול להיות הוא שליח באותה נבואה שאמר, איננו ראוי לסמוך בו בכל אשר יעשה ויאמר, ויטעה ההמון בלכתם אחר עצתו.

דיני המצוה
קצרים, והם בסנהדרין (פרק הנחנקין).

ונוהגת איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
והעובר על זה וניבא בשקר, כלומר, שהגיד דברים בשם האל שלא אמר לו האל, וכן המתנבא מה שאמר האל לחברו ולא לו - חייב מיתה, ומיתתו היא בחנק, שנאמר על זה ומת הנביא ההוא. ואמרו זכרונם לברכה (שם נב, ב) שכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.